700 אלף עובדים במגזר הציבורי - חלק מהם מרוויח יותר מדי; חלק מהם מיותר - קיצוצים הם חובה

לפני מספר שבועות בעיצומו של משבר הקורונה, ראיתי על המרקע את עו"ד רועי כהן  נשיא לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל. הוא התלונן, כעס על הממשלה, טען שלרבבות עצמאיים אין כסף, ומה שהמדינה נותנת זו בדיחה. מולו עלה לשידור שאול מרידור, ראש אגף התקציבים, שהיה מאוד רשמי ומכובד. כהן, מנגד השתלח ותקף ואמר במילים אחרות "איך אתה רוצה שנגמור את החודש עם 6-7 אלף שקל כשיש את כל ההוצאות, איך אתה לא מתבייש בתמיכה שנתתם לנו בשעה שאתה מקבל 50 אלף שקל".

זו היתה מכה מתחת לחגורה, ולמרות שמרידור כנראה לא מרוויח 50 אלף שקל, השכר שלו לא מאוד נמוך מכך. האמת שעם כל ההטבות, אז כן - יש מצב שעלות המעביד מתקרבת ל-50 אלף שקל. כהן צדק - אין שוויון בין המגזר העצמאי למגזר הציבורי. אין כמובן שוויון בין המגזר הפרטי לציבורי. זה צף בשעת משבר - כולם צריכים לקחת חלק בנטל, לא רק העצמאיים, לא רק השכירים.

יש הרבה יותר שומן במגזר הציבורי - בפקידות הבכירה, בשופטים, ברופאים, בצבא. מניח שאתם מכירים את המספרים - יש אלפים רבים  (וכנראה רבבות) במגזר הציבורי שעלות שכרם מעל 100 אלף שקל בחודש, ויש כמות גדולה יותר של אנשים שיש להם פנסיה שערכה מיליונים רבים. האם זה הגיוני שרופא בכיר, שופט, יוצא לפנסיה אחרי שכר של 100 אלף עם חבילה של מעל 10 מיליון שקל. האם הגיוני שקצין משתחרר לפנסיה מוקדמת עם פנסיה ששווה כמה מיליונים טובים וקצבה שוטפת שהיא לא רחוקה מהשכר שהיה לו לפני שהשתחרר (בגיל מוקדם)?          חוסר השוויון מקומם  "אל נא תשאלו מה המדינה יכולה לעשות למעני, שאלו מה אני יכול לעשות למען המדינה שלי", אמר נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי שנרצח במהלך כהונתו. באופן כללי, לרוב, הוא צודק. כדי להקים ולתחזק מדינה, על הפרט לתמוך בחברה, לתת מעצמו למען "גדולתה של רומא", כפי שאמר השחקן ריצ'רד האריס, ששיחק את הקיסר בסרט גלדיאטור. אבל עכשיו אנחנו בכלכלת קורונה.

עכשיו לא רק שאני צריך לשאול מה המדינה עושה בשבילי - אני חייב את זה. אז מה הבעיה? הבעיה היא כפי שאמרו לפניי - המדינה לא נאמנה. היא מבקשת מהסקטור הפרטי, היצרני, זה שמייצר את מרבית ההכנסות למדינה, לממן הסכמים קואליציוניים במיליארדים, לממן תוכניות ציבוריות כושלות או חילוצים של ענקי תעשייה, מסחר ותעופה, לשרת בצבא ובמילואים או כל דרך אחרת שבא אנו נקראים לדגל. 

• הפסקת האש בין הקואליציה לאופוזיציה נגמרה: ח"כ גפני קורא: "גלו אחריות"
• המגמה נמשכת: לייטריקס הירושלמית מפטרת עובדים

אבל כשהמדינה צריכה לדאוג לשכבה שדואגת לה יותר מכל, כלומר למעמד הביניים, זו שמשלמת הכי הרבה מסים, היא נעלמת. מתאדה מהשטח יותר מהר ממים שנשפכים ביום קיץ במדבר. אז פלא שבעלי העסקים זועקים גוועלד? פלא שמדינה מכריחה אותך לשלם מסים אבל לא מאפשרת לך בימים רגילים לקבל דמי אבטלה, או השלמת הכנסה באם העסק קורס. 

למרות הטכנולוגיה, הסקטור הציבורי רק הולך ומשמין הקריאות הגוברות לקיצוצים בשכר של המגזר הציבורי הן מוצדקות. מאוד. באוקטובר 2019 השכר הממוצע במשק עמד על 10,500 שקלים. ב-2018, השכר הממוצע במשרדי הממשלה עמד על למעלה מ-16.5 אלף שקל. כלומר פער של קרוב ל-60%. 

למרות ההבנה של ראש הממשלה כי גודלו של השירות הציבורי הוא גיבנת מתמשכת על תקציב המדינה - משל האיש הרזה הסוחב את השמן - ולמרות השיפורים הטכנולוגיים המאפשרים דווקא להקטינו ולחתוך בשומנים הפקידותיים חסרי המשמעות, מאז 2009 הייתה דווקא עלייה של 15% במספר המועסקים בחברות הממשלתיות וכיום מספר העובדים עומד על 35,620 עובדים. 

• בנק ישראל מבהיר - "שטר ה-200 ש"ח לא יבוטל"
• בנק עם שורשים אפלים: הבנקאות הנאצית בשואה
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

מישהו יכול לומר למה בעשור שהתבטא בפיתוח מואץ של פתרונות טכנולוגיים להמונים, הממשלה עוד לא התגברה לגמרי על הפקס? או למעלה היא מממנת ביודעין אבטלה סמויה של רבים מדי במחירים גבוהים מדי. ויותר מזה, בזמן שחבריהם מהמגזר הפרטי בקושי מקבלים פתרונות למשבר הקורונה, החברים המדושנים של המגזר הציבורי, לדוגמה בתחום החינוך, שבו מועסקים כ-130 אלף עובדים, כבר הודיעו שלא יעבדו בקיץ יותר מ-9 ימים. 

ההירתמות למען ילדי ישראל מעוררת השראה. אם ככה נראה הגוף שמייצג את אלה שאמורים להנחיל לילדינו אהבת אדם והישענות הדדית בתקופה שלאנשים אין איך לקנות אוכל - דיינו. האיום הזה של ארגון המורים, אם יתממש, יכול להוות פגיעה נוספת ביכולת שלנו לצאת מהמשבר. אם אנשים לא עבדו, איך הם יממנו קייטנות? איך הם יצאו לעבוד אם אין להם מסגרת לשים את הילדים. 

מה הנתונים בתקציב אומרים במשבר הזה שפוקד אותנו, ישנם כבר מיליון ישראלים ללא עבודה, מרביתם הגדול בחל"ת - שמביא עמו חוסר ודאות לגבי המשך הביטחון התעסוקתי אצל חלק משמעותי מהמחול"תים. מרביתם מהסקטור הפרטי. מדובר בכ-25% מכוח העבודה במדינה. 

בין אם באמצעות חברות ממשלתיות, משרדי הבריאות, החינוך, הביטחון וביטחון הפנים, שירותי החוץ, הממשלה היא המעסיקה הגדולה ביותר במשק בפער ניכר. הממשלה מעסיקה בהסכמים קיבוצים והסכמים פרטיים כ-700,000 עובדים, שהם קצת פחות משישית מסך כוח העבודה במדינה. 

מרבית המשרדים המשמעותיים שציינו מוחרגים מראש בשל היותם משק לשעת חירום (מל"ח). כך שהביטחון התעסוקתי לא נפגע, מה גם שאלה שנפגעו כעת, מרביתם יחזרו לעבודה בתום המשבר בשל ההסכמים הקיבוציים. 

בקרב עובדים המועסקים ברצף באותו דירוג משנת 2009 ,שכרם הממוצע של האקדמאים המועסקים בהסכם קיבוצי עלה ב-104% בעשור האחרון, לעומת עליה של 67% בקרב מקביליהם בדירוג המינהלי. בנוסף, מתוך אוכלוסיית העובדים המתמידים, שכר הפרקליטים ועובדי רשות המסים גדל באופן משמעותי בהשוואה ליתר עובדי משרדי הממשלה.

עוד עולה כי החלק של המשכורות במגזר הציבורי הוא קצת למעלה מ-184 מיליארד שקלים, שהם מהווים מחצית מתקציב המדינה נטו - זהו הסכום המשולם ישירות על שכר בשירות המדינה, בצירוף תשלומים אחרים, המושפעים מגובה השכר במגזר הציבורי. 

על פי נתוני 2018 ניתן לחלק סכום זה לשלוש קטגוריות שונות לפי סוג ההוצאה. הראשון הוא שכר ישיר, המגלם הוצאות שכר של עובדי מדינה, עובדי הוראה בחינוך הרשמי המועסקים ישירות על ידי משרד החינוך, עובדי מערכת הביטחון וגמלאים.

השני הוא שכר עקיף, המגלם הוצאות שכר של עובדי ההוראה שאינם מועסקים ישירות על ידי משרד החינוך אך מתוקצבים על ידו, וכן השתתפות בתקציב ההשכלה הגבוהה. השלישי, הוא מושפעי שכר, המגלם רכיבים הצמודים לשכר ומושפעים ממנו, כגון סל הבריאות והשתתפות בגביית דמי ביטוח לאומי.  

כ-75% מעובדי משרדי הממשלה מועסקים במסגרת של הסכמים קיבוציים. שני הדירוגים הנפוצים ביותר בהסכמים קיבוציים אלו הם הדירוג המינהלי ודירוג האקדמאים במדעי החברה והרוח. בשני דירוגים אלו יחד מועסקים כ-50% מעובדי משרדי הממשלה. זאת אומרת שההוצאות פר עובד עולות משמעותית. 

נמאס. נמאס. נמאס. באופן עקרוני, לא ניתן לכמת בכסף את איכות השירות שניתן לאזרחים. כך שאי אפשר לקבוע כמה כסף מכניס השירות הציבורי. אפשר לומר אם השירות חסכוני ויעיל או שלא, אפשר לבדוק אם משתמשים בכספים כראוי, אבל בישראל, כמו בכל מדינה אחרת, הסקטור הציבורי אינו מנוע צמיחה. זה לא התפקיד שלו. להפך, הסקטור הוא אבן שואבת לתקציבים, שמרוששים מדינות לאורך עשרות שנים. 

אז נכון, התרומה של קציני צה"ל, רופאים, שופטים ועוד ועוד היא חשובה. מאוד. אבל גם התרומה של בעל המפעל המעסיק עשרות אנשים, או עורך הדין העצמאי שמגלגל 10 מיליון שקל בשנה, הן חשובות מאוד לחוסן הלאומי. בלעדיהם, אין משכורות שמנות לכל הפקידים המדושנים או העובדים הוותיקים שמגלגלים אבטלה סמויה כבר עשרות שנים. הסקטור הפרטי חשוב לחוסן הלאומי לא פחות מכל תפקיד ציבורי כזה או אחר. בלי צמיחה כלכלית לא נצליח לספק שירותים רבים מדי לאזרחים רבים מדי והמדינה תקרוס. 

העניין הוא שרשת הביטחון במצבי קיצון כושלת. ראינו את קריסת המערך הממשלתי במלחמת לבנון השנייה, כשאזרחים רבים נאלצו להשלים את הפערים שהמדינה לא הצליחה ליישם בשטח ולדאוג לאזרחים שנתקעו בטווח הטילים של חיזבאללה. ראינו את מסמוס המחאה החברתית, המחאה החשובה ביותר בהיסטוריה של המדינה נגד עושק הציבור. 

ועכשיו קורונה. והמדינה איך אומרים, מייצרת מצג מכעיס עד בלי די. המצג, או המסר, הוא מי שאינו משלנו לא מקבל. כי בינינו מה זה 6 מיליארד שקל לעסקים? זה כלום ושום דבר. מה זה מענק של עד 6,000 שקל בחודש - כשהשכן שלו מקבל פנסיה תקציבית שמנה?

המדינה לועגת לסקטור שהכי חשוב ליציאה מהמשבר, אחר כך עוד יעלו לנו מסים, יבקשו מאיתנו להיכנס מתחת לאלונקה בגלל הקורונה - אבל כשעצמאי צריך לעלות על האלונקה, המדינה נותנת לו את הקת בגב - כמו שהחיילים עושים למי שמנצנץ. 

האבסורד הוא, שבטווח הארוך, חלק ניכר של העצמאיים שווים למדינה הרבה מאוד כסף במסים וככל שהם מרוויחים יותר המדינה מרוויחה יותר, אבל כשהם צריכים עזרה חזרה, מה נאמר ומה נגיד? למה עצמאי צריך להידפק פעמיים? למה העצמאיים מהווים רשת ביטחון למגזר הציבורי, אבל המגזר הציבורי, על כל כוונותיו הטובות, אינו מהווה רשת ביטחון חזרה? 

איך שכבה שמנה של עשרות אלפי אנשים, שלוקחים בכל חודש עשרות אלפי שקלים לביתם לא מתביישת. הם הראשונים שצריכים לראות את מצב אחיהם לנשק. הם אלה שצריכים לבוא ולדרוש פתרונות מערכתיים גם למי שלא שפר עליו מזלו לעבוד במשרד ממשלתי, לפרוש בתחילת שנות ה-60 לחיים ולקבל פנסיה שכל כך מיטיבה עמם, שהיא דופקת את כל היתר.   הגיע הזמן לסולידריות מצד הסקטור הציבורי השמן כלפי אחיו הרזים, העצמאיים, בני ישראל השנייה. אחרת, הסקטור יגלה בפעם הבאה שאין מי שיתמוך בו כשיתחיל מרד מיסים מצד כל אלה שהמדינה דפקה במשבר הקורונה.