עצוב לראות את משפחת שליט נמקה באוהל מול בית ראש הממשלה. המשפחה היפה הזו, המסמלת כל כך הרבה ערכים חשובים בחברה הישראלית נפלו באשלית כלוב הזהב של התקשורת המחבקת אשר דחקה בהם לצאת במסע לשום מקום. אני בטוח שהכל נעשה ממניעים טובים, אך כנראה שחוסר ניסיון במאבקים ציבוריים היה גדול יותר מהכוונות הטובות. מעניין שכל אותם עיתונים ועיתונאים אשר התלהבו כל כך מהצעדה ההמונית והקדישו לכך כותרות ראשיות, בקושי מפנים כעת מבזק למה שעוברת המשפחה.

הרעיון לצאת למסע גורף ברחבי ישראל היה לא רע. אחרי תקופה ארוכה שנושא גלעד שליט נשכח מעט, היה חייב להיווצר משהו גדול, בכדי להתניע את התהליך הציבורי מחדש. אך המסע היה צריך להסתיים בעצרת גדולה בכיכר רבין או באירוע חד פעמי אחר - ולא בהצהרה בלתי מציאותית של "נישאר באוהל המחאה עד שגלעד יחזור".

אנשים המעורבים במאבק לעיתים מתבלבלים וחושבים שהם הם העולם האמיתי שבו מתרחשת המציאות ולא כך היא. את המציאות קובעים המנהיגים ולא העיתונאים.מאבק ציבורי יכול להצליח רק בדרך שבה קרציה יכולה לשרוד ע"י סימביוזה מבעל חיים גדול יותר. כלומר, מאבק ציבורי יכול להצליח רק כאשר הוא בה בזמן של תהליך מהותי אמיתי.

בפעם הקודמת שמשפחת שליט עשתה מהלך דרמטי בדמות אוהל המחאה, בעולם האמיתי התנהל מסע ומתן בין ממשלת אולמרט לחמאס, שהסתיים לצער רבים בכישלון. הייתה זו גם תקופת אחרי הבחירות, נתניהו נתן גיבוי כך שלמחאה לפחות היה סיכוי אמיתי. ואילו הפעם, המסע האמיץ לא קשור למציאות, אלא להפך- הוא מכביד עליה.

לפחות על פי מה שידוע לציבור, לא מתנהל מו"מ אמיתי, הממשלה עסוקה בנושאים אחרים כמו התמודדות עם המשט, ההקפאה ותקציב המדינה. במקום ללכת בשביל שלא צועדים בו בדמות לחץ על חמאס וגופים כמו האו"ם או הצלב האדום, הצעדה הלכה בשביל הקל לחץ על ממשלה שרוצה אבל לא יכולה. אומנם השבועיים של משפחת שליט בדרכים הולידו הרבה רגעים מרגשים, ופרצי ישראליות יפה, אך בראיה מקצועית, היה ברור שהיא תיכשל.

מה חשבו המארגנים? שהמשפחה תצעד ונתניהו או להבדיל חאלד משעל ישנו אסטרטגיה לאומית? ומה עם אסטרטגיה חלופית? מה עם היום אחרי? הנושא חשוב מדי בכדי לצאת אליו בלי אסטרטגיית סיום ויציאה מסודרת. מזכיר קצת את היציאה למלחמת לבנון פועלים בעוצמה כי "זה הדבר הנכון" אבל לרגע לא חושבים מה נעשה בכדי לסיים את המלחמה/מאבק בחוכמה.