הכותרות

כל העיתונים, חוץ מידיעות, התייחסו בכותרותיהם לראיון של יונית לוי עם הנשיא אובמה.

בידיעות הוקדשה לכך רק ביקורת הטלוויזיה האוהדת, יש לציין, של ציפי שמילוביץ.

מה הסיבה שידיעות מזער את העניין? לא ברור. הרי אין ספק שאם כתב ידיעות היה המראיין, כבר היינו זוכים להאדרת הראיון על פני שלושה שערים לפחות.

(האם רק לי נדמה שלוי הולכת ונדמית לאילנה דיין? בלוק, במחוות?)

צעדת הגלעד

הכותרת "לא בלי גלעד" (מעריב) המתייחסת לאותו שם סרט ששוחזר ומוחזר מיליון פעם היא בחירה גרועה להמשך הקמפיין, שלא לומר פוש אחרון של מעריב לקידום הצעדה (יוזכר רק שוב שזה קמפיין של מעריב מהיון הראשון, כשאף עיתון לא התייחס לזה, כך שלפחות דבקות במטרה יש פה. לא מן הנמנע שהעיתונים אחרים נגררו אחרי מעריב בבחינת, יש לו, אז גם אני חייב את זה לעצמי, כאותה התנהלות ידועה בגן ילדים).

במעריב ובידיעות מתעקשים לחזור על הנתון: 200 אלף צועדים. זה מספר יפה, עגול, מרשים, זוגי, אבל מה התוקף שלו?

המוסף לשבת

מוקדש לצועדים, והטאלנטים של ידיעות, אלו שמשתתפים בכל הפרויקטים המיוחדים של העיתון: זה הסוד שלי, זה החטא שלי, זה החלום שלי, זה הדבר הכי נורא שעשיתי, זו התמונה הכי גרועה שלי, זו התנוחה בה אני מצטיין, זה המאכל שאני הכי אוהב, ועוד, נרתמו גם לצעדה.

מה שמצחיק זה שהטקסט של כל אחד מהכותבים מייצג אותו גם ביומיום, ולגמרי יכול להיקרא כפארודיה על סגנון הכתיבה המקובל של כל אחד.

בכפולת 14-15 יש תצלום של אביבה ונועם שליט, הנראים כמרקדים. ידיהם מונפות אל על, והם מחייכים (נועם פחות, אביבה יותר). הכיתוב (אחח, התנגודת): "לא מרימים ידיים".

אני נשבעת שהם מבצעים גרסה שלהם לטיק טוק (שכבר גויר ואומץ ונקרא פה ריקוד המקפלות).

צילום: אלדד רפאלי. נקווה שזה לא פוטומונטאז'.

רוק בקסבה

סימה קדמון בסוף המדור שלה על מקפלי חברון המרקדים:

"לו אני במשרד החוץ, הייתי ממהרת לגייס את ששת הצעירים האלה לשירות הדיפלומטי.

אלא אם בלהקת בת שבע כבר החתימו אותם".

פדיחה לגמרי.

לא בת שבע ולא הסברה. סתם אירוע סוף מסלול שיצא מפרופורציות.

וטוב שקדמון לא במשרד החוץ.

גישור בין הגברת הראשונה לעוזרת

פאדי עיאדאת מדווח בהארץ ששרה נתניהו וליליאן פרץ הסכימו להליך גישור.

חבל, ככה לא נקבל ציטוטים עסיסיים מבית המשפט.

7 לילות

איילת זורר מתראיינת (רז שכניק, נבו זיו), כי היא בארץ בחופשת מולדת, ומצלמת קמפיין לרשת האופנה גולברי. חצי מיליון שקל.

קשה לי להבין את הצילום של יונתן בלום בשער.

מה הסיבה לראיון עם היוצר התמהוני עופר לוי. מה הסיבה לפרסום גבב הדברים שלו?

כל משפט שלו הוא תפלץ לשוני, מחשבתי ורעיוני. ולמרות חיבתי הרבה לציטוטים מהמקורות, אני ממש לא יכולה.

7 ימים

כן, יש את התחקיר של אמיר שואן על מקצועות הליב"ה, ואיך בתי הספר במגזר החרדי מקבלים כספים מהציבור ומשקרים בתמורה על חובתם ללימודי ליב"ה, אבל אני התרגשתי מכך שלקרן פלס יש מדור חדש.

זהו עיתון שמקדם את הזמר העברי: מדור לפלס, מדור (לשעבר) לעלמה זהר ב-24, יופי.

תוס': אוף, מביך לכתוב את זה, אבל שוב נוכחתי שציניות לא תמיד עוברת בכתיבה.

וסיכום של שחר אילן, לשעבר הארץ, מומחה לחברה החרדית:

"הכל ישראבלוף. תוכנית הלימודים בישראל הומצאה כדי להתאים לתוכנית הלימודים החרדית. זה מאפשר למוסדות החרדיים לא ללמד שום דבר שהם לא רוצים ללמד. זו ליב"ה ללא ליב"ה, זה ידע נטול ידע. השאלה הגדולה היא למה אנחנו מרמים את עצמנו".

הצעה לתחקיר הבא, מתוך יופוסט: משרד החינוך מלמד אזרחות שונה למגזרים שונים.

ועל הראיון הבלעדי, שלא לומר הראשון, שלא לומר בהחלט כתבת שער, עם אלון סבג, החבר של טלי עטר שנרצחה על ידי השכנה תקופת האמוק, ויתרתי, ברשותכם.

התיקונים

במסגרת הפשרה אליה הגיעו רביב דרוקר וידיעות התפרסמו השורות הבאות ב-7 לילות.

זו תוצאת הפשרה של תביעת המיליונים?

זה מה שסיפק את דרוקר?

מוסף הארץ

נרי ליבנה טסה למיין, לראיין את רון מיברג. לא עוד ראיון מייל או טלפון. אשכרה טסה למיין. כשעיתון הארץ רוצה להשקיע, הוא משקיע.

ליבנה התארחה בבית מיברג, וזכתה לאירוח מופתי שבשבחיו היא מפליגה.

האם ליבנה צפתה בסרט מות האדמו"ר שלכבודו הראיון?

בטוח, לא יכולהיות אחרת, אבל רק פסקה אחת מתייחסת לעניין: "בסרט חושפת המבקרת והאוצרת נעמי אביב, שהייתה אהובתו של ברוך טפח מיחסו המורכב של ברוך לנשים. בשנותיו האחרונות הקים משפחה עם שירה, שילדה את בנם איתי. אלמנתו כמו גם ילדיו וגרושתו סירבו לשתף פעולה עם מיברג בהכנת סרטו ממניעים שונים".

בעיה, לא?

ושירה זו, מיהי?

גם מסכת יחסיו של מיברג עם העיתונות מוזכרת בדילוגים.

למשל, הקרב נגד שוקן - נעדר.

בעניין האתר, אחר, נכתבו (ליבנה? עורכי הכתבה? כולם?) המשפטים הבאים (הכתבה לא עלתה לאתר הארץ), הערוכים ברישול:

"מיברג גייס 25 כותבים, הבטיח 100 דולר לכתבה 'אבל לפני שבועיים', הוא מספר, 'הודעתי להם שהאתר סובל ממצוקה כלכלית ושייתכן שלא אוכל להמשיך לשלם עבור כתבות. לשמחתי, וזה לא מובן מאליו, כולם כתבו לי שימשיכו לכתוב גם בלי תשלום" (אחד מכותבי המגזין, איתמר שאלתיאל, דווקא כתב לאחרונה בבלוג שלו שלא קיבל תשלום על חלק מהטורים שכתב, וגם לא קיבל הסבר). מיברג נאלץ לשלם שתי משכורות למנהלת האתר ולמעצבת הגרפית מכיסו שלו. עדיין לא הגיע אפילו למכסת האלף מנויים בתשלום שהייתה מאזנת את מצבו הכלכלי של העיתון. אבל דווקא בהתחלה נרשמו כ-150 מנויים ושילמו מראש עוד בטרם נפתח האתר, הוא אומר".

ראשית – הוא לא שילם עדיין למעצבת.

שנית – מה זאת אומרת "נאלץ לשלם מכיסו"?

שלישית – מיברג הגיב כבר על דברי שאלתיאל.

ובקיצור, כתבה מחוררת.

תוס': ודווקא הפסקה הזו, על כל רגישותה, עשויה רע במיוחד.

נילי טל, במאית בת 60 יצאה לחפש אהבה בשדות האינטרנט, וצילמה את המפגשים. חלקם. הסרט הדוקומנטרי ישודר ביס דוקו ב-12 ביולי.

מוסף כלכליסט

אשתו של סגן שר החוץ דני אילון בונה מלון צליינות על הכנרת.

שני שותפיה הם הרב מוטי אלון והכומר ג'ון הייגי.

על שניהם לא נכתב דבר בכתבה.

אותי הצחיק המשפט הזה:

"אמנם לאורך הראיון אילון טוענת בתוקף כי לבעלה אין כל קשר לפרויקט המלון, אבל באתר האינטרנט מתנוססת תמונה של סגן השר אילון עם שתי בנותיהם של בני הזוג, והחוגים שמקדמים את המלון הם אותם ארגונים ואישים אוונגליסטים שעמם יצרו השניים קשרים הדוקים בעת הכהונה בוושינגטון".

אבל סליחה, אלמלא ייחוסה, האם עדיין היה כלכליסט מתלהב מנושא הכתבה?

ממון

זיו כהן, שכתב את הספר נגמר העוף אבל גם הקוסקוס טעים שמציג את אל על באור לא מחמיא שיפר את התייחסותו לחברה בכתבה על דייליה.

לחם עבודה

אוקטביה נאסר פוטרה מעבודתה ב-CNN אחרי 20 שנה בגלל שכתבה טוויט בו היא מצטערת על מות פדאללה.

הגזמה פראית.

VTV

ערוץ 10 סיקר את בר המצווה של אחד מבני משפחת מוזס אמש (what for?, אגב).

באולפן ישבו מיקי רוזנטל, חובב ידיעות ידוע, ירון לונדון, הכותב בידיעות וגיא זהר.

שואל רוזנטל את לונדון (זה לא ציטוט, זו רוח הדברים) לדעתו על בר המצווה בה היו שועי המדינה, וזה ענה: מה אתה רוצה שאגיד? קשרי הון שלטון וזה? נו, אז אמרתי.

כן, בטוח שלונדון יכול להגיד מה שבא לו.

תוס': הנה הציטוט המדויק: "גועל נפש. הם באו לחוש שהם באותה האליטה של הון ושלטון. מה הם חוגגים? הם לא אנשים רעים, סתם פרחים".

מה שלום האסיר איקס

מח' עריכה, הגהה, קרדיט ובקיצור, כלבו

בספורט ידיעות (ע' 16) יש כותרת: "גובה: 1.89 למעיין פורטר". שמה של הקופצת לגובה, כפי שמופיע בכתבה, הוא מעיין פרומן. מישהו כנראה רואה יותר מדי הישרדות אולסטאר במערכת הספורט.

בכתבה על יון תומרקין נגד עוז זהבי( רז שכניק) אין תזכורת לכך שתומרקין מיוצג בסוכנות לוק ששייכת לידיעות.

במארקר שכחו לתת קרדיט לבעל משרד התיוון הלזה.

מעריב אחורי - בכתבה על התמנון (אלכס דורון וסוכנויות הידיעות) "היום פול יבחר את המועמדים שלו לניצחון במשחק על המקום השלישי ובמשחק הגמר", אבל בכיתוב כבר מופיע שהוא בחר בספרד (כנראה שהידיעה הוכנה ליום חמישי)

תיקון, 20:52: ככל הנראה ההתייחסות היא לחצי הגמר.

אבל מה, התרשמתי מדבריו (לא מדבריו, מתוארו) של "גיא לוי מהחוג לחישוביות עצבית והמעבדה לחקר מערכת העצבים של התמנונים".

לוי גם הכחיש שלתמנון יש תשעה מוחות (כפי שאמרו מאמניו הגרמנים). יש לו רק אחד.

לפני פיזור

מכיוון ששואלים אותי שוב ושוב:

ביום חול כתיבת פוסט נמשכת כארבע שעות. בשבת שמונה.

אלו מספרי מינימום.

בעונות מעבר הוסיפו שעתיים לכל נתון.