אצבעות שחורות 9.7.10
הכותרות
כל העיתונים, חוץ מידיעות, התייחסו בכותרותיהם
בידיעות הוקדשה לכך רק ביקורת הטלוויזיה האוהדת, יש לציין, של ציפי שמילוביץ.
מה הסיבה שידיעות מזער את העניין? לא ברור. הרי אין ספק שאם כתב ידיעות היה המראיין, כבר היינו זוכים להאדרת הראיון על פני שלושה שערים לפחות.
(האם רק לי נדמה שלוי הולכת ונדמית לאילנה דיין? בלוק, במחוות?)
צעדת הגלעד
הכותרת "לא בלי גלעד" (מעריב) המתייחסת לאותו שם סרט ששוחזר ומוחזר מיליון פעם היא בחירה גרועה להמשך הקמפיין, שלא לומר פוש אחרון של מעריב לקידום הצעדה (יוזכר רק שוב שזה קמפיין של מעריב מהיון הראשון, כשאף עיתון לא התייחס לזה, כך שלפחות דבקות במטרה יש פה. לא מן הנמנע שהעיתונים אחרים נגררו אחרי מעריב בבחינת, יש לו, אז גם אני חייב את זה לעצמי, כאותה התנהלות ידועה בגן ילדים).
במעריב ובידיעות מתעקשים לחזור על הנתון: 200 אלף צועדים. זה מספר יפה, עגול, מרשים, זוגי, אבל מה התוקף שלו?
המוסף לשבת
מוקדש לצועדים, והטאלנטים של ידיעות, אלו שמשתתפים בכל הפרויקטים המיוחדים של העיתון: זה הסוד שלי, זה החטא שלי, זה החלום שלי, זה הדבר הכי נורא שעשיתי, זו התמונה הכי גרועה שלי, זו התנוחה בה אני מצטיין, זה המאכל שאני הכי אוהב, ועוד, נרתמו גם לצעדה.
מה שמצחיק זה שהטקסט של כל אחד מהכותבים מייצג אותו גם ביומיום, ולגמרי יכול להיקרא כפארודיה על סגנון הכתיבה המקובל של כל אחד.
בכפולת 14-15 יש תצלום של אביבה ונועם שליט, הנראים כמרקדים. ידיהם מונפות אל על, והם מחייכים (נועם פחות, אביבה יותר). הכיתוב (אחח, התנגודת): "לא מרימים ידיים".
אני נשבעת שהם מבצעים גרסה שלהם לטיק טוק (שכבר גויר ואומץ ונקרא פה ריקוד המקפלות).
צילום: אלדד רפאלי. נקווה שזה לא פוטומונטאז'.
רוק בקסבה
סימה קדמון בסוף המדור שלה על מקפלי חברון המרקדים:
"לו אני במשרד החוץ, הייתי ממהרת לגייס את ששת הצעירים האלה לשירות הדיפלומטי.
אלא אם בלהקת בת שבע כבר החתימו אותם".
פדיחה לגמרי.
לא בת שבע ולא הסברה. סתם אירוע סוף מסלול שיצא מפרופורציות.
וטוב שקדמון לא במשרד החוץ.
גישור בין הגברת הראשונה לעוזרת
פאדי עיאדאת מדווח בהארץ ששרה נתניהו וליליאן פרץ הסכימו להליך
חבל, ככה לא נקבל ציטוטים עסיסיים מבית המשפט.
7 לילות
איילת זורר מתראיינת (רז שכניק, נבו זיו), כי היא בארץ בחופשת מולדת, ומצלמת קמפיין לרשת האופנה גולברי. חצי מיליון שקל.
קשה לי להבין את הצילום של יונתן בלום בשער.
מה הסיבה לראיון עם היוצר התמהוני עופר לוי. מה הסיבה לפרסום גבב הדברים שלו?
כל משפט שלו הוא תפלץ לשוני, מחשבתי ורעיוני. ולמרות חיבתי הרבה לציטוטים מהמקורות, אני ממש לא יכולה.
7 ימים
כן, יש את התחקיר של אמיר שואן על מקצועות הליב"ה, ואיך בתי הספר במגזר החרדי מקבלים כספים מהציבור ומשקרים בתמורה על חובתם ללימודי ליב"ה, אבל אני התרגשתי מכך שלקרן פלס יש מדור חדש.
זהו עיתון שמקדם את הזמר העברי: מדור לפלס, מדור (לשעבר) לעלמה זהר ב-24, יופי.
תוס': אוף, מביך לכתוב את זה, אבל שוב נוכחתי שציניות לא תמיד עוברת בכתיבה.
וסיכום של שחר אילן, לשעבר הארץ, מומחה לחברה החרדית:
"הכל ישראבלוף. תוכנית הלימודים בישראל הומצאה כדי להתאים לתוכנית הלימודים החרדית. זה מאפשר למוסדות החרדיים לא ללמד שום דבר שהם לא רוצים ללמד. זו ליב"ה ללא ליב"ה, זה ידע נטול ידע. השאלה הגדולה היא למה אנחנו מרמים את עצמנו".
הצעה לתחקיר הבא, מתוך יופוסט: משרד החינוך מלמד
ועל הראיון הבלעדי, שלא לומר הראשון, שלא לומר בהחלט כתבת שער, עם אלון סבג, החבר של טלי עטר שנרצחה על ידי השכנה תקופת האמוק, ויתרתי, ברשותכם.
התיקונים
במסגרת הפשרה אליה הגיעו רביב דרוקר וידיעות התפרסמו השורות הבאות ב-7 לילות.
זו תוצאת הפשרה של תביעת המיליונים?
זה מה שסיפק את דרוקר?
מוסף הארץ
נרי ליבנה טסה למיין, לראיין את רון מיברג. לא עוד ראיון מייל או טלפון. אשכרה טסה למיין. כשעיתון הארץ רוצה להשקיע, הוא משקיע.
ליבנה התארחה בבית מיברג, וזכתה לאירוח מופתי שבשבחיו היא מפליגה.
האם ליבנה צפתה בסרט
בטוח, לא יכולהיות אחרת, אבל רק פסקה אחת מתייחסת לעניין: "בסרט חושפת המבקרת והאוצרת נעמי אביב, שהייתה אהובתו של ברוך טפח מיחסו המורכב של ברוך לנשים. בשנותיו האחרונות הקים משפחה עם שירה, שילדה את בנם איתי. אלמנתו כמו גם ילדיו וגרושתו סירבו לשתף פעולה עם מיברג בהכנת סרטו ממניעים שונים".
בעיה, לא?
ושירה זו, מיהי?
גם מסכת יחסיו של מיברג עם העיתונות מוזכרת בדילוגים.
למשל, הקרב נגד
בעניין האתר, אחר, נכתבו (ליבנה? עורכי הכתבה? כולם?) המשפטים הבאים (הכתבה לא עלתה לאתר הארץ), הערוכים ברישול:
"מיברג גייס 25 כותבים, הבטיח 100 דולר לכתבה 'אבל לפני שבועיים', הוא מספר, 'הודעתי להם שהאתר סובל ממצוקה כלכלית ושייתכן שלא אוכל להמשיך לשלם עבור כתבות. לשמחתי, וזה לא מובן מאליו, כולם כתבו לי שימשיכו לכתוב גם בלי תשלום" (אחד מכותבי המגזין, איתמר שאלתיאל, דווקא כתב לאחרונה בבלוג שלו שלא קיבל תשלום על חלק מהטורים שכתב, וגם לא קיבל הסבר). מיברג נאלץ לשלם שתי משכורות למנהלת האתר ולמעצבת הגרפית מכיסו שלו. עדיין לא הגיע אפילו למכסת האלף מנויים בתשלום שהייתה מאזנת את מצבו הכלכלי של העיתון. אבל דווקא בהתחלה נרשמו כ-150 מנויים ושילמו מראש עוד בטרם נפתח האתר, הוא אומר".
ראשית – הוא לא שילם עדיין למעצבת.
שנית – מה זאת אומרת "נאלץ לשלם מכיסו"?
שלישית – מיברג
ובקיצור, כתבה מחוררת.
תוס': ודווקא הפסקה הזו, על כל רגישותה, עשויה רע במיוחד.
נילי טל, במאית בת 60 יצאה לחפש אהבה בשדות האינטרנט, וצילמה את המפגשים. חלקם. הסרט הדוקומנטרי ישודר ביס דוקו ב-12 ביולי.
מוסף כלכליסט
אשתו של סגן שר החוץ דני אילון בונה
שני שותפיה הם הרב
על שניהם לא נכתב דבר בכתבה.
אותי הצחיק המשפט הזה:
"אמנם לאורך הראיון אילון טוענת בתוקף כי לבעלה אין כל קשר לפרויקט המלון, אבל באתר האינטרנט מתנוססת תמונה של סגן השר אילון עם שתי בנותיהם של בני הזוג, והחוגים שמקדמים את המלון הם אותם ארגונים ואישים אוונגליסטים שעמם יצרו השניים קשרים הדוקים בעת הכהונה בוושינגטון".
אבל סליחה, אלמלא ייחוסה, האם עדיין היה כלכליסט מתלהב מנושא הכתבה?
ממון
זיו כהן, שכתב את הספר
לחם עבודה
אוקטביה נאסר פוטרה מעבודתה ב-CNN אחרי 20 שנה בגלל שכתבה
הגזמה פראית.
VTV
ערוץ 10 סיקר את
באולפן ישבו מיקי רוזנטל, חובב ידיעות ידוע, ירון לונדון, הכותב בידיעות וגיא זהר.
שואל רוזנטל את לונדון (זה לא ציטוט, זו רוח הדברים) לדעתו על בר המצווה בה היו שועי המדינה, וזה ענה: מה אתה רוצה שאגיד? קשרי הון שלטון וזה? נו, אז אמרתי.
כן, בטוח שלונדון יכול להגיד מה שבא לו.
תוס': הנה הציטוט המדויק: "
מה שלום האסיר איקס
מח' עריכה, הגהה, קרדיט ובקיצור, כלבו
בספורט ידיעות (ע' 16) יש כותרת: "גובה: 1.89 למעיין פורטר". שמה של הקופצת לגובה, כפי שמופיע בכתבה, הוא מעיין פרומן. מישהו כנראה רואה יותר מדי הישרדות אולסטאר במערכת הספורט.
בכתבה על יון תומרקין נגד עוז זהבי( רז שכניק) אין תזכורת לכך שתומרקין מיוצג בסוכנות לוק ששייכת לידיעות.
במארקר שכחו לתת
מעריב אחורי - בכתבה על התמנון (אלכס דורון וסוכנויות הידיעות) "היום פול יבחר את המועמדים שלו לניצחון במשחק על המקום השלישי ובמשחק הגמר", אבל בכיתוב כבר מופיע שהוא בחר בספרד (כנראה שהידיעה הוכנה ליום חמישי)
תיקון, 20:52: ככל הנראה ההתייחסות היא לחצי הגמר.
אבל מה, התרשמתי מדבריו (לא מדבריו, מתוארו) של "גיא לוי מהחוג לחישוביות עצבית והמעבדה לחקר מערכת העצבים של התמנונים".
לוי גם הכחיש שלתמנון יש תשעה מוחות (כפי שאמרו מאמניו הגרמנים). יש לו רק אחד.
לפני פיזור
מכיוון ששואלים אותי שוב ושוב:
ביום חול כתיבת פוסט נמשכת כארבע שעות. בשבת שמונה.
אלו מספרי מינימום.
בעונות מעבר הוסיפו שעתיים לכל נתון.

בנק ישראל פרסם תכנית כוללת להקלות כלכליות לחיילי חובה
האמנה החדשה, שנקראת "אמנת זמינות פיננסית לסיוע לחיילים וחיילות בשירות חובה", תעודד את הבנקים להעניק פתרונות יצירתיים, להקפיא הליכים משפטיים ולשפר את הנגישות הפיננסית של חיילים לאורך השירות ובסיומו
הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל השיק מהלך ראשון מסוגו, שמטרתו להעניק סיוע פיננסי ייעודי לחיילי וחיילות חובה. האמנה החדשה, שאומצה באופן וולונטרי על ידי כלל המערכת הבנקאית, מתיימרת להתמודד עם תופעה שהפכה בשנים האחרונות לנפוצה במיוחד: חיילים בשירות סדיר שמוצאים את עצמם תחת עומס כלכלי מהותי, לעיתים כבר במהלך השירות, ונושאים איתם את נטל החובות גם לאחר השחרור.
היוזמה, הקרויה "אמנת זמינות פיננסית", נבנתה בשיתוף פעולה של שורת גופים ובהם הבנקים, חברות כרטיסי האשראי, איגוד הבנקים, משרד המשפטים (הסיוע המשפטי), רשות האכיפה והגבייה, ועמותת "נדן". לפי הפיקוח, מטרת האמנה אינה רק הקלה מידית על חיילים הנמצאים בקשיים, אלא גם מניעה, באמצעות כלים לשיפור הידע הפיננסי והנגישות לשירותים.
מרכיב מרכזי באמנה הוא הטיפול בחוב. על פי המתווה, בנקים שיעמדו בהוראות יקפיאו הליכים משפטיים למשך שנה לחוב של עד 15 אלף שקל, וינסו לגבש עם החייל החייב הסדר תשלומים מקל, בהתאם ליכולותיו. ההקפאה תוארך בעוד חודש אם החייל ריצה עונש מאסר של 30 יום ומעלה. מדובר במהלך שיש בו היבט חברתי מובהק, אם כי המבחן המשמעותי יהיה מידת השימוש בו בפועל, ובעיקר מידת שיתוף הפעולה מצד הבנקים עצמם, שיכולים אמנם להעניק הקלות נוספות, אך אינם מחויבים לכך.
כחלק מהשינוי, ימנו הבנקים אנשי קשר ייעודיים לחיילים, שיקבלו הכשרה ממוקדת בהובלת הגופים הרלוונטיים, כולל מפגש עם נציגי צה"ל והסיוע המשפטי, ויוכלו להציע פתרונות בהתאמה אישית. כל חייל יוכל לפנות לאיש הקשר בבנק שבו מתנהל חשבונו, ללא תלות במקום השירות או הסניף. במקביל, תוענק גמישות תפעולית, תעודת חוגר תוכר כאמצעי זיהוי רשמי לפעולות בסיסיות בבנק, חיילים יוכלו לפעול בכל סניף הקרוב אליהם ולא רק בסניף האם, ויונפקו כרטיסי חיוב דיגיטליים זמינים עבור חיילים המשרתים הרחק מהבית.
- סמוטריץ' נגד בנק ישראל: "אם הנגיד לא יוריד את הריבית אני אוריד מיסים"
- האם מתפתחת בבנק ישראל "דיקטטורה מחשבתית"?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
באשר לאשראי, תצא המלצה להציע מסגרות מותאמות ליכולת הכלכלית של החיילים, תוך הפחתת סיכון להיכנסות למינוס או לחריגות לא מבוקרות. מעניין לראות שהאמנה אינה עוסקת רק בהיבט המיידי אלא גם בתקופות חריגות, כמו מלחמה. ההתייחסות למבצעים כמו "חרבות ברזל" ו-"עם כלביא" מעידה על לקח ברור שלמד הפיקוח: בתקופות לחימה נדרשת רמה גבוהה של גמישות ונכונות מצד המערכת הבנקאית לפעול ברגישות מול חיילים שנפגעו, נפצעו, או נמצאים בזמינות מבצעית אפסית.

"כיבוש עזה אינו רק אתגר ביטחוני אלא איום כלכלי חמור על ישראל"
פרופ' צבי אקשטיין, ראש מכון אהרון למדיניות כלכלית: "הסדרה בשילוב רפורמות כלכליות יכולה להחזיר את המשק למסלול של יציבות וצמיחה"
מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן מפרסם ניתוח הבוחן את ההשלכות הכלכליות של שלושה תרחישים ביטחוניים־מדיניים אפשריים הנוגעים לחזית עם עזה: סיום הלחימה והסדרה בינלאומית לניהול אזרחי של רצועת עזה; סיום הלחימה בעזה, ללא הסדרה. כיבוש מלא של רצועת עזה הכולל ניהול אזרחי מתמשך בידי ישראל
הניתוח שנבנה בשיתוף מומחי ביטחון מצביע כי כיבוש עזה כרוך בהוצאות ביטחוניות גבוהות, צפוי לגרור סנקציות כלכליות, ימנע יישום רפורמות תומכות צמיחה ויוביל לפגיעה ברמת החיים של האזרחים וביציבות הפיננסית של המשק. תרחיש כזה יוביל ל"עשור אבוד" – שנים רבות של צמיחה איטית - כפי שקרה לאחר מלחמת יום כיפור. לעומת זאת, בתרחיש הסדרה והעברת הניהול האזרחי של רצועת עזה החל מ-2026 לאחריות בינלאומית תתאפשר חזרת המשק למסלול של צמיחה כלכלית כפי שקרה לאחר האינתיפאדה השנייה.
מכון אהרן מפריד בניתוח הכלכלי בין הטווח הקצר (2027-2025) לטווח הארוך (2035-2028). בכל אחד מהתרחישים הוערכו היקפי המילואים הנדרשים, היקף העובדים שיעדר ממקום העבודה, העלויות הביטחוניות והשפעותיהם על הגרעון, הצמיחה ויחס החוב לתוצר.
כיבוש מלא של רצועת עזה
בתרחיש זה צה"ל נוקט בפעילות צבאית עצימה מאוד ברבעון האחרון של 2025 וכן ב-2026, לרבות גיוס מילואים רחב של כ-100 אלף אנשי מילואים. ישראל, מתוקף החוק הבינלאומי, מחויבת בחלוקת מזון ובשירותים אזרחיים בסיסיים לתושבי עזה. הפעילות הצבאית, יחד עם ההוצאות בגין ניהולה האזרחי של עזה, לרבות חלוקת המזון, מגדילות את ההוצאות הצבאיות ב-2025 וב-2026 אל מעל ל-9% תוצר בשנה, ואת הגרעון בשנים אלו ל-7.6% ו-7.9% בהתאמה. החוקרים מדגישים שבכל התרחישים שנבחנו מתקיימת התאמה תקציבית של 2% תוצר (הפחתת הוצאות או העלאות מיסים) בשנים 2027-2026. צמיחת התוצר בתרחיש זה תיפגע באופן משמעותית: 0.7% ב-2025 ו-1.1% ב-2026. ותוביל לצמיחה שלילית של התוצר לנפש (ירידה של 1.1% ב-2025, ושל 0.7% ב-2026). תוצאות אלו הן סכנה של ממש ליציבות הפיננסית של ישראל – יחס החוב לתוצר צפוי לעלות ל-75.9% בסוף 2026 ול-78.8% ב-2027. רמות אלו של יחס חוב לתוצר צפויות להוביל להפחתה משמעותית של דירוג החוב של ישראל, לזינוק בפרמיית הסיכון ולעלייה בעלויות מימון ומחזור החוב של הממשלה. החוקרים מניחים כי תחת תרחיש כיבוש עזה לא יהיה ניתן ליישם רפורמות תומכות צמיחה כלכלית כגון השקעה בהון האנושי, בתעסוקה, בתשתיות ובעיקר תשתיות תחבורה ותשתיות דיגיטציה של המשק.
- כולם מדברים על עלייה לארץ - הוא מדבר על הגירה מהארץ; הכלכלן שמספק תחזית פסימית לשנה הבאה
- מאות כלכלנים במכתב: "עדיין לא מאוחר לעצור את הרכבת לפני התהום"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
תרחיש זה טומן בחובו סיכונים גדולים לכלכלה הישראלים וליציבות המשק: ראשית, תנאים אלו לא יאפשרו מימון מלא של דרישות מערכת הביטחון צפויה פגיעה משמעותית בשירותי האזרחיים, בעיקר בריאות, חינוך והשקעות בתחבורה. בנוסף, תרחיש כזה יחריף את מצבה המתדרדר של ישראל בזירה הבינלאומית הצפויה להטיל סנקציות כלכליות שיפגעו בחברות יצוא, בעיקר יצוא הייטק, ובייצור מקומי בשל קושי ביבוא מוצרי גלם וביניים.