אויש, די עם "נלחמו כמו אריות"

למה לא כמו צפרדעים או כמו תיקנים. כמה אפשר לנפנף במיתוס הגבורה הזה? ידיעות, מעריב וישראל היום מתגייסים למען המורל הלאומי. הארץ משבית שמחות
דבורית שרגל |

הכותרות

העיתונות הישראלית יכולה להיות מאוד פטריוטית בעת צרה. להצדיע, לחזור על סופרלטיבים קלישאתיים, ומה לא. העם עם השייטת? גם אנחנו. הפגנות תמיכה מקיר לקיר? יאללה נזרום. בשער ידיעות צילום משותף של לוחמי הקומנדו. מוצללים כמובן. מי צילם? דו"צ. באמת תצלום יפה: גם לא צריך להוציא צלם וליצור הפקה, וגם יצאנו סבבה עם העם. לגזור ולתלות מעל המקרר.

תצלום דומה (הלוחמים בשינוי פוזיציה) נמצא במעריב, ע' 2, ובידיעות, 3, ושם נתנו בהם סימנים: א' מנתניה, ד' מנתיבות.

ואם הייתי צג הייתי אומרת: וויי, אין אף אחד מתל אביב!

גם ישראל היום מציג את גיבורי השייטת בראש שערו, אבל בקטן. אם הגודל קובע, הרי שידיעות יצא היום הכי פטריוטי עם דמעות בעיניים.

הארץ, עוכר ישראל, משבית שמחות: הכותרת הראשית היא ששלושה לוחמים נחטפו לבטן הספינה במהלך הפשיטה ואיבדו את הכרתם. הירי בנשק חי וחם היה ממש מהתחלת המבצע. התצלום המוזכר לעיל של דו"צ מופיע פה רק בע' 6, בכתבה על טוהר הנשק לו טוענים לוחמי השייטת.

תאונת אימונים

עומרי שושן, לוחם בחט' גולני נהרג בתאונת אימונים. אחד מפקודיו ירה בו, כנראה. אבל ביום כזה של צהלת גיבורים, תופיע הידיעה רק בע' 8 במעריב וב-10, בידיעות ו-13 בישר"ה ו-12 בהארץ.

עמהספר

שבוע הספר והקורא האלקטרוני בלבלו את דעת עורכי ynet לגמרי, שהחליטו לשלבו בכל מחיר. מעניין, בכיתובון התמונה על שבוע הספר היום במעריב לא מזכירים שום קורא ושום אלקטרוני.

מוספשבת, מעריב, המוסף לשבת, ידיעות, ישראל שישבת

מטפלים מקשקש לזנב בפרשת מרמרה ובאנשי השייטת.

אפעס בידיעות הצחיק אותי: "בעקבות ניסיון ההשתלטות הנועז: ח"כ אנסטסיה מיכאלי קיבלה זימון למבדקי שייטת 13".

במעריב מראיין עמית כהן את ח"כ חנין זועבי, שהיא אגב בת 41, ולא כפי שלרלר ח"כ פלסנר (גם אחת הטוקביקסטיות, טרולית, נדמה לי, כתבה זאת). כנראה שהדברים האלו שלה לא יעוררו כלפיה את חיבת הציבור:

"זועבי לא מגנה את האלימות שהופעלה כלפי החיילים או מתחרטת על הדרך שבה הגיבו הנוסעים על הסיפון. 'מדובר בחיילים שביצעו פשע', היא אומרת, 'אין לי דרך אחרת להגיד את זה. זה כמו אנס שמראה את שריטות הנאנסת על היד שלו ואומר תראו מה עשו לי. הצבא אנס, הצבא חטף את הספינה, ועכשיו הוא מתבכיין שהנאנסת שרטה אותו'".

זוכרים שלפני כמה ימים הבאתי את הקישור הזה, למראות המדהימים של עזה שרה ליבוביץ דר דובבה במעריב את מועין אל-חילו, מפיק ועיתונאי תושב עזה, שמספר שאין חשמל ואין מים, ושאם יש, המים בברזים מלוכלכים, שהוא נוסע לעבודה במכונית משנת 84', שבעבר היה מחסור באוכל אבל היום לא, יש הכל, כולל מזון שמגיע מישראל מקולקל, כי עוכב במחסומים, אבל המחירים כמו בישראל, ואילו השכר, למי שעובד מעט, 1,200 ש' בחודש.

אין גז לבישול, במסעדות מבלים בעיקר הסוחרים הגדולים. שדה התעופה סגור כמה שנים, במחסום עוברים רק סוחרים וחולי סרטן שנוסעים לקבל טיפול בישראל, מעבר רפיח נפתח אחת ל-70 יום למשך יומיים, ונרשמים לעבור בו 15,000 בני אדם. רק 2,000 עוברים.

סימה קדמון בידיעות יוצאת נגד הטקסט של אודי אלוני ב-ynet על זועבי.

בישראל שישבת כתבת השער היא על אוניית השיבה מ-1988. כתבה שהתפרסמה במהלך השבוע בידיעות. אז מה, לא סופרים פה את ידיעות אמצע השבוע?

ברשת

רם אזרח על גזענות ואפליה ברדיו כל השלום.

לחם עבודה

המדור יועלה בינתיים פה, בתוך הפוסטים.

דרושה מפיקת אופנה

בעלת נסיון, מוטיבציה ויחסי אנוש טובים למגזין מוביל.

נא לשלוח קורות חיים למייל:

[email protected]

לפני פיזור

המשך המדריך למוולווטת:

לינקים: פועלים רק כשהם מופיעים בכמה מילים (וזה מה שאעשה מעכשיו). לא נפתחים בחלון חדש. לתשומתכם. פשוט חוזרים אחורה.

כל ענייני כתובת האתר ייפתרו רק לאחר ההשקה של אייס, שתהיה בקרוב.

והערה חשובה למטקבקים: נא ל א להכניס לתגובות, במהלך הסו"ש, סקריפטים, לינקים, תמונות, פקודות הטמל ועוד. בבקשה. זה מה שתוקע את התגובות.

הפתרונות לתגובות נמצאים במעלה הראשונה ברשימה. נשבעת.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
נשיא צרפת מקרון
צילום: איי.פי

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?

מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים

משה כסיף |

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.