סיפור על סכסוך ירושה לא שגרתי הגיע לאחרונה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. תחילתו בשנת 1987 כאשר אביהם של שני הצדדים לתביעה נפטר, כאשר על שמו היו רשומות מלוא הזכויות בדירת מגורי המשפחה בתל אביב. בהתאם לצו ירושתו של המנוח, ירשה אלמנתו מחצית מעיזבונו, ואילו כל אחד מששת ילדיו ירש 0.08 מעיזבונו. הדירה נרכשה עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אימם של הצדדים לתביעה נפטרה בשנת 2021 והיא הותירה צוואה אחרונה משנת 2018 בה נרשם, כי היא מצווה כי הנכס שלה בתל אביב יועבר ב-75% לאחד מבניה, (הנתבע בתיק) וכ-25% לשאר ילדיה בחלקים שווים. בית המשפט בדק ומצא כי המנוחה ערכה בחייה שתי צוואות נוספות: משנת 1987 בה הורישה את מלוא עיזבונה לששת ילדיה בחלקים שווים, וכן צוואה בשנת 1996 בה הורישה את מלוא זכויותיה בדירה לנתבע ואילו את יתרת העיזבון לששת הילדים בחלקים שווים. לאחר פטירתה פנו האחים לרשם הירושה בבקשה למתן צו קיום צוואתה שנערכה בשנת 1987. באותו היום ממש, פנה הנתבע אף הוא לרשם הירושה בבקשה למתן צו לקיום הצוואה אחרונה. כמו כן, הוגשו התנגדויות הדדיות של הצדדים לכל אחת מהצוואות.  

הסכם שמבטל את הצוואה

  במהלך הדיונים נחתם הסכם בין הנתבע לאחד מהאחים שטען שהוא נציגם של כל יתר האחים. בהסכם נקבע כי לאחר מכירת הדירה, הנתבע יקבל 1.75 מיליון שקל, ואילו יתר האחים 1.25 מיליון שקל. בנוסף, הוסכם כי הכספים שנמצאים בבנק יתחלקו בין הנתבע ליתר האחים, כך שהנתבע יקבל 33% ויתר האחים 66%. בהסכם נאמר גם כי אם הדירה תימכר בסכום מעל 3 מיליון שקל, ההפרש יתחלק בין 6 האחים שווה בשווה. כמו כן נקבע כי ההסכם מבטל את הצוואה אחרונה של המנוחה והמנוח. רק הנתבע ואחד מהאחים שלכאורה ייצג את האחים, חתמו על ההסכם, כאשר יתר האחים לא חתמו. האחים הגישו תביעה לבית המשפט כנגד הנתבע בדרישה לאכוף את ההסכם ולפסוק להם פיצוי של  750 אלף שקל, לאחר שהנתבע חזר בו. מנגד הגיש הנתבע תביעה כנגד אחים  בדרישה להצהיר כי מכח הלכת השיתוף ששררה בין הוריו, אימו זכאית להירשם כבעלת מחצית מכלל הזכויות שהיו רשומות ע"ש המנוח, כך שמחצית מהזכויות בדירה תועבר לעיזבון האם, וכפועל יוצא, חלקה של האם בדירה יעמוד על 75% (ולא 50% כפי שמופיע ברשומות) וחלק זה יתחלק בין יורשיה בהתאם לצוואתה אחרונה.    

כל הניסיונות להביא לידי הסדר מכובד לא עלו יפה

  השופט יהורם שקד מציין בפסק דינו כי ניסה להביא את הצדדים לידי הסדר. "לאחר הצדדים נשמעו ולאחר שכל ניסיונותיי להביאם לכדי הסדר מכובד לא עלו יפה". השופט מצא כי טענותיהם של התובעים (האחים) מסתכמות בעובדה אחת, כי אחד מהאחים בשם יתר האחים, ניהל משא ומתן עם הנתבע באשר לחלוקת עזבון, ובסופו של יום, נחתם ההסכם מחייב. לטענתם, הנתבע ידע היטב כי אחד מהאחים חתם בשם כל יתר האחים והוא היה מודע לכך כי הוא קיבל הרשאה מיתר האחים. בנוסף טענו התובעים כי ההסכם שנחתם עונה על כל היסודות בהתאם לדיני החוזים ודיני הירושה, ולמרות זאת, לאחר חתימת ההסכם דרש הנתבע כי שאר האחים יחתמו אף הם על ההסכם מסיבה בלתי ברורה. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם חזר בו בחוסר תום לב ומשיקולי כדאיות.  התובעים טענו כי: "אכיפת ההסכם תעשה משפט וצדק. הצדדים כולם הגיעו לכלל מסקנה כי ביצוע צוואת המנוחה אינו ראוי, אינו נכון ואינו צודק. המנוחים בחייהם מעולם לא ערכו אפליה בין ילדיהם ונהגו בשוויון מלא עם כל ילדיהם וההסכם מהווה הגשמת ערכי השוויון וההגינות לאורם חינכו המנוחים את כל ילדיהם". מנגד, טען הנתבע כי התביעה לאכיפת הסכם הוגשה על ידי האחים בחוסר תום לב, רק לאחר שמשכו את התנגדותם לקיום צוואת המנוחה, כאשר בכתב ההתנגדות לא ציינו ולו ברמז כי קיים הסכם. "התנהלות הנתבעים לאורך כל הדרך מצביעה על חוסר תום ותביעה זו נולדה רק לאחר שהבינו כי התנגדותם לצוואת המנוחה חסרת כל סיכוי ומשחזרו בהם מהתנגדותם לצוואת המנוחה, אין הם יכולים לטעון כנגדה".  הנתבע טען כי חתם על ההסכם אשר המפחית מחלקו בעיזבון,  מתוך רצון לשמור על השלום והאחווה במשפחה, ועל מנת להימנע מסכסוך משפטי ובתנאי שכל האחים יחתמו על ההסכם. היה על נציג האחים להחתים את כל האחים על ההסכם כתנאי לתוקף ההסכם, ומהדבר לא נעשה, הודיע הנתבע על  ביטול ההסכם.  

האם נחתם הסכם מחייב?

  השופט שקד קבע כי השאלה המשפטית היא האם נחתם בין הנתבע לנציג האחים הסכם מחייב? או שמא נחתם ביניהם הסכם שהותנה בחתימת יתר האחים, שבהיעדר חתימתם של האחים, היה הנתבע רשאי להודיע כי ההסכם איננו מחייב אותו. השופט שקד מצטט בפסק דינו את חוק השליחות, המסדיר את היחסים בין שולח, שלוח וצד ג': "נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה". סעיף נוסף בחוק אומר: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו". השופט קבע כי נציג האחים לא קיבל הרשאה לפעול בשם האחים. "מסקנתי הברורה היא כי לא הייתה הרשאה לפעול בשם האחים, לא מראש ולא בדיעבד אלא לכל היותר, רק לאחר שהנתבע הודיע לאחים כי מבחינתו ההסכם אינו בתוקף. השופט מציין כי בשיחה בין האחים שהובאה כראיה במשפט, ניתן היה לשמוע כי נציג האחים (לכאורה) אף אומר בשיחתו עם הנתבע כי: "תשמע, אנחנו סגרנו בינינו, אני צריך לסגור איתם גם". השופט שקד מציין כי "בפנינו ראיה ברורה וחד משמעית כי פעל בשם עצמו בלבד, לא בשם יתר האחים". השופט קבע גם כי לא ניתנה לו תשובה מהאחים מדוע לא חתמו על ההסכם. "לא רק שלא הוכח כי נציג האחים (לכאורה) פעל בשליחותם של האחים, אלא הוכח בדיוק ההיפך מכך וכפועל יוצא, להסכם שנחתם אין כל תוקף שיש בו לחייב את הנתבע באילו מעיקרי ההסכם". השופט ביקר את התנהלותם של האחים וקבע: "אני סבור כי טענותיהם של האחים בעניין זה נגועות גם בחוסר תום לב. להתרשמותי, האחים ידעו גם ידעו על ההסכם שנחתם בין הנתבע לאחיהם, וחרף זאת הם נמנעו מלחתום עליו, כאשר טענתו של הנתבע משל נציג האחים והאחים ביקשו להקדים את ביצועו של ההסכם (הליכה לבנק ומשיכת כספים לחלוקה) טרם שיחתמו על ההסכם, יש לה על מה לסמוך". "התנהלותם של האחים תואמת גם את שיטת 'מצליח', כלומר האחים הכמינו את ההסכם כשמונה חודשים שבמהלכם ניהלו הליך של התנגדות לצוואתה האחרונה של המנוחה ועתירה לקיים אחר צוואת 87, שלהזכיר היה בה להעניק להם 5/6 מכלל העיזבון, ורק כאשר הבינו כי אין כל תוחלת לעתירתם לקיים את צוואת 87, "נזכרו" לפתע בהסכם ועתרו לקיומו. השופט שקד קבע כי הוא דוחה את תביעתם של האחים לאכיפת ההסכם ולקבלת 750 אלף שקל מכח ההסכם. באשר לתביעתו של הנתבע, כי מכח הלכת השיתוף אימו זכאית להירשם כבעלת מחצית מכלל הזכויות שהיו רשומות ע"ש המנוח, כך שמחצית מהזכויות בדירה תועבר לעיזבון האם, וכפועל יוצא, חלקה של האם בדירה יעמוד על 75%. קבע השופט  כי  למרות שצוואת האם מוכיחה כי היא ראתה עצמה כבעלים של 75% מהדירה. "בכל הכבוד, האמור בצוואה מורה על חלוקת זכויותיה של המנוחה בדירה בין ילדיה ולא ברור לי כיצד עולה מהצוואה כי המנוחה ראתה עצמה כבעלים של 75% מהזכויות בדירה. כך או כך, דבר לא מנע מהמנוחה לדרוש מילדיה לרשום את הדירה בהתאם לזכותה מכח הלכת השיתוף, לדרוש כי יסתלקו לטובתה או לעשות כל דבר אחר שיהיה בו לקבע ולשמר את זכותה הנטענת בדירה. השופט דחה את שתי התביעות והותיר את צוואתה האחרונה של האם בתוקף, ואמר כי "יש להצטער כי שני הצדדים, כל אחד בתורו, הגיש תביעה חסרת תוחלת וחסרת סיכוי".