האם טראמפ וחמינאי מגשימים את הנקודה הראשונה של וילסון?

האם 108 שנים מאוחר יותר, דונלד טראמפ ומוג'תבא חמינאי מיישמים את הנקודה הראשונה של וילסון? כך לפחות זה נראה. דומה שלא היה בתולדות האנושות מו"מ שהתנהל בצורה כל כך תקשורתית כמו זה שבין ארה"ב לאיראן מאז הפסקת האש לפני שישה שבועות. מובן שלא הכל נאמר בגלוי, אבל כמות הדיווחים היא אין-סופית ובלתי פוסקת. אפילו כלי בינה מלאכותית מתקדמים יתקשו ליצור תמונת מצב עדכנית.

המצב החריג הזה נובע מכך שמדובר בצדדים בהחלט בלתי שגרתיים. טראמפ מפטפט בלי סוף; תשאלו את חברי הכנסת שהיו מרותקים למקומותיהם שעה וחצי בנאומו בהושענא רבה, עם שחרור החטופים. תראו עצרות בחירות שלו (בין אם יש בחירות ובין אם לאו), בהן נאום שגרתי נמשך שעה. תעיפו מבט במסיבות העיתונאים הממושכות שלו ובתשובות שהוא נותן לתקשורת כמעט בכל הזדמנות. האיש פשוט מאוהב בקול של עצמו.

הבעיה היא, שטראמפ לא ממש עקבי ולא ממש אמין. וושינגטון פוסט מצא בקדנציה הראשונה שלו שהוא שיקר, הגזים או הוציא מההקשר בערך 20 פעם ביום (ממש כך). זה נע בין נושאים הרי גורל כמו הכחשת תוצאות בחירות 2020 וזלזול בסכנת הקורונה, לבין אמירות מטופשות כמו הורדת מחירים במאות אחוזים והשבתת מגנטים על ידי הכנסתם למים. זה נכון גם לגבי המלחמה באיראן: זה שטראמפ אומר שההסכם קרוב מאוד, אינו מבטיח שלא יחליט להפציץ מחר – ולהיפך.

• למה שוק האג״ח שוב מלחיץ את וול סטריט?
• חשמל מחום האדמה: למה ענקיות הטק משלמות מיליארדים על גיאותרמיה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המנכ"לים מורידים את הכפפות: פחות אמפתיה לעובדים, יותר דרישה...

הפטפטת הזאת, ככל שניתן להעריך על סמך עשר שנים של מעקב עיתונאי אחרי טראמפ, איננה טקטיקה במו"מ ולא נועדה לבלבל את האויב או להותיר את כל האפשרויות פתוחות. היא נובעת מכך שטראמפ חושב, מדבר ופועל בצורה אינסטינקטיבית, אינו מתעמק במידע ובעצה, וחושב על עצמו לא פחות משהוא חושב על ארה"ב והעולם. למעשה, הציוצים שלו מספקים הצצה לעבר מה שהוא חושב באותו רגע נתון - ובהיקבצם יחד, הם מעידים על התנודות העוברות עליו.

איראן אינה טומנת את ידה בצלחת, אבל מסיבה הפוכה: בכלל לא ברור מי מקבל שם את ההחלטות. בהנחה שחמינאי-הבן חי ומתפקד, קרוב לוודאי שהוא מבודד מטעמי ביטחון ולא מנהל מערך סדור של דיונים והתייעצויות. המשטר באיראן מפולג בין הדרג המדיני הקיצוני (מסעוד פזשכיאן, עבאס עראקצ'י  ומוחמד קליבאף) לבין משמרות המהפכה האולטרה-קיצוניים.

ההודעות המרובות לתקשורת, שלעיתים סותרות זו את זו, משקפות את חילוקי הדעות וההתרוצצויות בין הקבוצות המתחרות והאישים היריבים. הן גם באות כתגובה לאיומיו הבוטים של טראמפ, שכן הנהגת איראן אינה יכולה להרשות לעצמה להיראות כמי שנכנעת ל"שטן הגדול". מנקודת מבטה הסובייקטיבית (ואולי אף האובייקטיבית), היא אכן יוצאת מן המלחמה לכל הפחות בתיקו אם לא בניצחון.

איפה שורר שקט חריג? בישראל. כשלעצמו, זהו שקט מבורך. אמירות רהב על "ניצחון מוחלט" ואיומים מתלהמים בהפצצות וחיסולים, לרוב מתנגשים אל מול המציאות, שהיא מורכבת בהרבה. אלא שדומה שהפעם השקט נובע מאילוץ כפוי ולא מבחירה מושכלת.

בנימין נתניהו לא מדבר, כי כבר שנים הוא מחרים כמעט את כל אמצעי התקשורת הישראליים ומעדיף סרטונים בהם לא מוצגות לו שאלות קשות. זוהי התנהגות של שליט סמכותן, המדבר אל האזרחים במקום עם האזרחים. ישראל לא מדברת כי היא די מחוץ לתמונה; טראמפ אמר במפורש בסוף השבוע, שנתניהו יעשה מה שהוא יגיד לו. כל מה שנותר הוא תדרוכים שלא לייחוס על בסיס האמירות הסותרות של ארה"ב ואיראן.

אבל השתיקה הזאת לא תוכל להימשך עוד זמן רב. אם וכאשר יהיה הסכם בין ארה"ב לאיראן, ממשלת ישראל והעומד בראשה יהיו חייבים לומר לציבור מה הושג ומה לא, מה קרה ומה יקרה. דיפלומטיה אמורה להיות חשאית; בפוליטיקה אין מקום לצפות ל"כנות ופתיחות" נוסח וילסון; אבל בדרך לקלפיות אין מנוס ממתן דין וחשבון.