טראמפ רוצה את סעודיה בהסכמי אברהם כחלק מעסקת איראן; מה זה יעשה לבורסה?

הבורסה זינקה היום, אבל אם טראמפ יצליח לחבר בין סעודיה וקטאר לביננו הסוג של נורמליזציה תחת הסכמי אברהם, הסנטימנט החיובי צפוי להימשך. דונלד טראמפ מנסה שוב לעשות את מה שהוא אוהב לעשות: לקחת תיקים אזוריים מסובכים, לקשור אותם לעסקה אחת גדולה, ולהפעיל לחץ על כל השחקנים לזוז מהר ולסגור עסקאות. הפעם מדובר בשילוב בין המגעים להסכם עם איראן לבין דרישה מסעודיה, קטאר ומדינות נוספות להצטרף להסכמי אברהם ולהכיר בישראל.

עוד בנושא: סעודיה ביום שאחרי - על הכלכלה ועל החזון ל-2030

לפי הדברים שפרסם טראמפ, המגעים עם איראן מתקדמים, אבל כדי להשלים את הפאזל האזורי, מדינות מרכזיות במזרח התיכון ובסביבתו צריכות להצטרף במקביל להסכמי אברהם. בראש הרשימה הוא מציב את סעודיה וקטאר, אבל מזכיר גם מדינות כמו פקיסטן, טורקיה, מצרים וירדן. חלק מהמדינות האלו כבר מכירות בישראל, כולל מצרים, ירדן וטורקיה, אבל אינן חלק מהמסגרת של הסכמי אברהם שנחתמו בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ.

זה לא רק עניין מדיני. מבחינת השווקים, הכרה סעודית בישראל תהיה אירוע גדול בהרבה מעוד הצהרה דיפלומטית. סעודיה היא הכלכלה הגדולה בעולם הערבי, מחזיקה בקרן עושר מהגדולות בעולם, מובילה תוכניות השקעה עצומות, ומנסה לבנות מחדש את הכלכלה שלה סביב טכנולוגיה, אנרגיה, תיירות, תשתיות ותעשייה. חיבור רשמי לישראל יכול לפתוח אפשרויות לשיתופי פעולה רחבים, גם אם בפועל התהליך יהיה איטי, זהיר ומוגבל פוליטית.

החיבור שטראמפ מנסה לייצר בין הסכם עם איראן לבין הרחבת הסכמי אברהם אינו מקרי. עסקה עם טהרן, במיוחד אם תיתפס כעסקה רכה מדי, עלולה לעורר ביקורת קשה מצד גורמים רפובליקניים, מצד תומכי ישראל ומצד מי שחוששים שאיראן תקבל הקלות בלי לוותר מספיק. לכן, הרחבת ההכרה בישראל יכולה לשמש מבחינתו סוג של איזון פוליטי: מצד אחד הסדרה מול איראן, מצד שני הישג אזורי משמעותי לישראל ולמחנה הפרו ישראלי בארצות הברית.

אבל הדרך לשם רחוקה מפשוטה. סעודיה וקטאר כבר הבהירו בעבר שהכרה בישראל תלויה בהתקדמות בסוגיה הפלסטינית ובהסכמה ישראלית למסלול של מדינה פלסטינית. כלומר, טראמפ יכול ללחוץ, אבל הוא לא פועל בשדה ריק. לריאד ולדוחה יש אינטרסים משלהן, דעת קהל פנימית, קשרים אזוריים, וגם רצון לא להיראות כמי שמעניקות לישראל הכרה בחינם.

במקביל, ההצעה שאיראן עצמה תצטרף להסכמי אברהם נשמעת בשלב הזה כמעט לא מציאותית. המשטר בטהרן בנה חלק גדול מהלגיטימציה האזורית שלו על עוינות לישראל, ולכן קשה לראות אותו נכנס למסגרת שמטרתה נורמליזציה איתה. עם זאת, עצם האמירה של טראמפ מלמדת על היקף העסקה שהוא מנסה לשווק: לא רק הפסקת אש או הסכם גרעין חלקי, אלא שינוי אזורי רחב.

המשמעות הכלכלית: פחות סיכון, יותר השקעות

אם מהלך כזה יתקדם, ההשפעה הכלכלית יכולה להיות משמעותית. הכרה סעודית בישראל עשויה להוריד את פרמיית הסיכון של ישראל, לשפר את האווירה סביב השקעות זרות, ולחזק תחומים שבהם יש חיבור טבעי בין ישראל למפרץ: סייבר, ביטחון, מים, אגריטק, בריאות דיגיטלית, תיירות, פינטק ואנרגיה.

גם חברות ישראליות יכולות ליהנות מכך, בעיקר חברות שפועלות בתחומים שבהם לסעודיה יש צורך גדול במסגרת חזון 2030. מדובר בתשתיות חכמות, מערכות ניהול עירוניות, בריאות, טכנולוגיות מזון, פתרונות אנרגיה, אבטחת מידע וטכנולוגיות ביטחוניות. אומנם לא כל חברה ישראלית תוכל מחר בבוקר לפעול בריאד, אבל פתיחה רשמית של השוק הסעודי תשנה את מפת ההזדמנויות.

• איראן לטראמפ: קודם הסכמות - אחר כך שיחות; טראמפ מאיים ב"1,000 טילים"
• ביד אחת טראמפ "מציל" את ישראל מטורקיה וביד השנייה רוצה לתת לארדואן מטוסי F-35

ההשפעה יכולה להגיע גם לשוק ההון. שיפור ביחסים עם סעודיה, אם יתרחש, עשוי לתמוך בשקל, במניות מקומיות ובתיאבון של משקיעים זרים לחשיפה לישראל. עם זאת, צריך להיזהר מהתלהבות מוקדמת. השווקים אוהבים סיפורים גדולים, אבל הסכמים אזוריים עוברים דרך פוליטיקה, ביטחון, אינטרסים פנימיים ומבחני ביצוע.

סעודיה לא תיתן את זה בלי תמורה

הנקודה החשובה היא שסעודיה לא תיכנס להסכמי אברהם רק כדי לרשום הישג לטראמפ. ריאד תרצה תמורות ברורות: ערבויות ביטחוניות מארצות הברית, שיתוף פעולה גרעיני אזרחי, גישה לטכנולוגיות מתקדמות, עסקות נשק, וכנראה גם התקדמות מדינית מול הפלסטינים.

מבחינת ישראל, זו יכולה להיות הזדמנות גדולה, אבל גם עסקה מורכבת. הכרה סעודית תהיה הישג אסטרטגי גדול, אולי החשוב ביותר מאז הסכמי השלום עם מצרים וירדן. אבל אם המחיר יכלול התחייבויות מדיניות משמעותיות, הממשלה בישראל תעמוד בפני החלטות לא פשוטות.

בכל מקרה, נראה שטראמפ מנסה לייצר לחץ לפני שהעסקה עם איראן מתגבשת סופית. הוא רוצה להראות שהסכם עם טהרן אינו ויתור, אלא חלק מתמונה רחבה יותר שבה ישראל מקבלת נורמליזציה אזורית, המפרץ מקבל יציבות, וארצות הברית מחזירה לעצמה תפקיד מרכזי בעיצוב המזרח התיכון.