סעודיה ביום שאחרי - על הכלכלה ועל החזון ל-2030

סעודיה יוצאת מהמלחמה חזקה יותר - אבל היא שילמה מחיר כבד בתקופה הזו. נראה שיחסית לאחרות, היא נפגעה פחות, נראה שבאופן יחסי - היא התחזקה כמעצמה אזורית שעומדת בראש מול איראן השיעית. הברית עם ארה"ב התחזקה וביום שאחרי האויב המשותף, יכול לייצר הידוק קשרים איתנו. ברמה הביטחונית זה אפילו הכרחי וסעודיה מבינה זאת היטב. 

סעודיה רוצה להשתנות, אבל היא עדיין מדינה שכלכלתה מבוססת על הנפט. למרות המלמה והמצור בהורמוז, הפגיעה אצלה היתה יחסית נסבלת. ריאד הפעילה צינור נפט שנבנה לפני 40 שנה, הכנסות ארמקו חברת הנפט של סעודיה, זינקו 25% ברבעון הראשון והים האדום הפך לנכס אסטרטגי.

כן, למרות שהמלחמה עם איראן טלטלה את המפרץ, סגרה כמעט לגמרי את מצרי הורמוז והכבידה על הצמיחה, סעודיה שבמשך שנים היא בנתה לעצמה קלף אסטרטגי: נפט שזורם לים האדום, כבישים שמחליפים נתיבי שיט, הצליחה לצמצם את הפגיעה. 

סעודיה לא תכננה את המלחמה, אבל הגיעה אליה עם תשתיות שהוכנו מראש. כשמצרי הורמוז הפכו לצוואר בקבוק מסוכן, יצוא הנפט מהמפרץ נפגע וריאד הפעילה מיד את הצינור מזרח-מערב שמחבר את השדות במזרח הממלכה לנמלי הים האדום. הצינור, שנבנה בשנות ה-80 במלחמת איראן-עיראק בדיוק לתרחיש כזה, הפך לנתיב החלופי המרכזי.

• ארמקו קוטפת את פירות המשבר: הרווח זינק ב-25% כשהנפט זורם מחוץ להורמוז
• מלחמת הצללים של המפרץ עוברת דרך עיראק - והסיכון לשוק הנפט עולה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

זה לא פתר את כל הבעיות. הייצוא בכל זאת נפגע, אבל הזינוק במחיר פיצה על כך. המלחמה הגדילה את הוצאות הביטחון, ייקרה את השינוע, פגעה בפעילות הלא-נפטית והוסיפה לחץ על התקציב. אבל העלייה במחירי הנפט והיכולת לעקוף חלקית את הורמוז הפכו את סעודיה למי שמרוויחה גם ממשבר. הכנסות יצוא הנפט קפצו בחודש הראשון המלא של הלחימה לכ-24.7 מיליארד דולר - הרמה הגבוהה ביותר ביותר משלוש שנים. ארמקו דיווחה על זינוק של 25% בהכנסות וברווח ל-32.5 מיליארד דולר, בזכות מחירי חבית גבוהים יותר וזרימה דרך הצינור.

הים האדום הופך לנכס אסטרטגי מרכזי

היתרון נובע מהגודל ומהמקים הגיאוגרפי. שוב אנחנו רואים איך אדמה-שטח כל כך חשובים. סעודיה יושבת בין המפרץ הפרסי לים האדום, והמלחמה האיצה את הניצול של היתרון הזה. הצינור מזרח-מערב מאפשר להעביר עד 7 מיליון חביות נפט ביום משדות המזרח לינבו בים האדום - אבל יש מגבלה חשובה: כ-2.5 מיליון חביות מיועדות לצרכי הפנים של סעודיה במערב הממלכה ואינן זמינות לייצוא, והצינור מותאם לנפט "קל" בלבד. יכולת הייצוא המעשית עומדת על כ-4.5 עד 5 מיליון חביות ביום - לא 7. זה לא מחליף את כל התנועה שהייתה דרך הורמוז, שדרכו עברו לפני המשבר כ-20 מיליון חביות ביום מכל מדינות המפרץ, אבל נותן גמישות שאין לאף שחקן אחר באזור.

במקביל, רשת הכבישים והנמלים במערב סעודיה הפכה למסלול חלופי להעברת סחורות - דשנים, מוצרי צריכה ומטענים שבעבר עברו בנתיבים ימיים רגישים. לפחות 27-40 מכליות מסוג VLCC ומכליות גדולות אחרות עגנו באזור נמל ינבו וממתינות להעמסה, ממחיש עד כמה הנמל הפך לעמוס ופעיל. סעודיה לא מסתפקת ביצוא נפט - היא בונה את עצמה כמרכז לוגיסטי שמחבר בין אסיה, אפריקה ואירופה, גם כשהנתיבים המסורתיים נסגרים או מתייקרים.

• בעיניים ישראליות טראמפ השיג הרבה בסין
• "לישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם"
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• כרוניקה של עיוורון מרצון: מדוע ישראל לא נערכה לאיום הרחפנים?

זה מתאים בדיוק לכיוון של חזון 2030. התוכנית של מוחמד בן סלמאן מדברת על הפחתת תלות בנפט, פיתוח תשתיות, נמלים ולוגיסטיקה. המלחמה נתנה דחיפה למהלך הזה, אבל גם חשפה סיכון שמעט מדברים עליו: מצר באב אל-מנדב, שהחות'ים מאיימים לחסום. החות'ים הראו בעבר יכולת לשבש תנועה בים האדום, והסיכון נשאר על השולחן גם אם נמנעו מתקיפות ישירות על סעודיה במהלך הלחימה הנוכחית.

פגיעה בצמיחה - אבל יתרון יחסי ברור

קרן המטבע הבינלאומית חתכה את תחזית הצמיחה לסעודיה ב-2026 ב-0.9 נקודות אחוז, ל-3.1%. זה פחות טוב מהתחזיות לפני המלחמה, אבל עדיף על שכנות במפרץ שסובלות יותר. כל חודש לחימה מוסיף הוצאה של כ-1.5% מהתוצר, בעיקר בביטחון ולוגיסטיקה. בכלכלה של כ-1.3 טריליון דולר זה סכום משמעותי.

היתרון של סעודיה הוא בגודל ובתשתיות. יש לה שטח נרחב, כבישים, נמלים, קרן עושר גדולה ויכולת השקעה מהירה. מדינות אחרות תלויות יותר בנתיבי יצוא פגיעים. שוק ההון הסעודי הבין את זה - המדד המרכזי עלה בכ-3% מאז תחילת המלחמה, בעוד שבדובאי ובאבו דאבי היו ירידות חדות יותר של 7%-10%.

תחרות מצד דובאי, אבו דאבי ועומאן

איחוד האמירויות מחזקת את נמל פוג'יירה, מחוץ להורמוז, ומגדילה יכולת יצוא דרך החוף המזרחי. עומאן מנצלת את הגישה שלה לים הערבי ומקדמת מסדרונות סחר חדשים. דובאי מחזיקה עדיין במעמד חזק עם נמל ג'בל עלי, אחד הגדולים בעולם למכולות.

הקרב הוא על התואר של צומת לוגיסטית מרכזית באזור. סעודיה יכולה לחבר אנרגיה, תעשייה, כבישים, נמלים וקרן השקעות ענקית. אבל היא עדיין בונה חלק גדול מהמערכת. דובאי כבר פועלת שנים כמרכז סחר גלובלי עם ניסיון מוכח, חברות בינלאומיות ותשתית יעילה. הניצחון ייקבע ביכולת למשוך השקעות זרות, להוריד עלויות, להבטיח ודאות רגולטורית ולשמור על תפעול יומיומי אמין.

ניאום משנה כיוון לכיוון מעשי יותר

אחד השינויים הבולטים קשור לניאום. הפרויקט הענק שהוצג כעיר עתידנית במדבר עבר התאמות - צמצום חלק מהתוכניות המקוריות. עכשיו הוא מקבל תפקיד פרקטי: מרכז לוגיסטי בצפון-מערב, עם נמל שיכול לשרת חברות אירופאיות שרוצות גישה לשווקים במפרץ.

אם סעודיה תחבר את ניאום לנמלי הים האדום, לכבישים, למסילות ולאחסון, היא יכולה להפוך אותה מניסוי יקר לתשתית שמביאה תועלת כלכלית ברורה. במקביל, קרן העושר הסעודית שוקלת לאחד נכסי תחבורה ושרשראות אספקה תחת גוף גדול יותר - ענקית לוגיסטיקה שתמשוך משקיעים זרים. זה מתאים לשלב שבו האזור מבין עד כמה שרשראות אספקה פגיעות.

לוגיסטיקה היא תחום תחרותי עם מרווחים צרים. צריך ניהול יעיל, חוזים ארוכי טווח, כוח אדם מיומן, טכנולוגיה וביטחון יחסי. כסף ממשלתי לבד לא מספיק - צריך פעילות יומיומית שמוכיחה את עצמה.

מבחן לבן סלמאן ולחזון 2030

עבור מוחמד בן סלמאן, המלחמה היא מבחן כפול. מצד אחד היא חשפה סיכונים אזוריים. מצד שני הראתה שההשקעות בתשתיות ובגיוון נתיבי סחר הן לא רק סיסמה, אלא צורך ביטחוני וכלכלי. סעודיה מנסה לשנות את הסיפור - ממדינת נפט למדינה שמנהלת תנועה אזורית במשבר.

התמונה לא חד-משמעית. אם הורמוז ייפתח מחדש, חלק מהדחיפות לנתיבים חלופיים עלול לרדת. אבל האיום שהוכח יישאר בתודעה של חברות אנרגיה, ספנות וביטוח. חלק מהמעבר לים האדום כנראה יישאר גם אחרי המלחמה.

סעודיה יוצאת עם הכנסות נפט גבוהות יותר, חשיבות לוגיסטית גדולה יותר ואמון יחסי מצד השווקים. אבל גם עם חשבון הוצאות גבוה, תחרות אזורית חזקה ותלות ביציבות הים האדום. המהלכים הבאים של ריאד - בחיבור בין נפט, לוגיסטיקה ותשתיות - יקבעו עד כמה תנוצל ההזדמנות שנולדה ממשבר.