העובדות

-----------

דבורה אפק (להלן: "העובדת"), חירשת מלידה, הועסקה כמנהלת חשבונות בכירה במועצה מקומית קרני שומרון (להלן: "המועצה") משנת 1986 ועד למועד סיום העסקתה.

בשנת 2008, החל סכסוך של העובדת עם שותפתה לחדר אשר הוביל להקמת מחיצה בין השתיים בחדר, ולבסוף אף להעברת העובדת למשרד אחר, מחוץ למתחם הגזברות.

ביום 27.04.11, זומנה העובדת לשיחת שימוע בטרם הוצאתה לגמלאות, שהתקיים ביום 15.06.11 ובסיומו הוחלט על הוצאת העובדת לגמלאות בהתאם לסעיף 18 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות").

העובדת הגישה ערר על ההחלטה בפני ועדת השירות של המועצה (להלן: "ועדת השירות") אשר נדחה והוחלט על סיום העסקתה ביום 31.12.11.

לטענת העובדת, החלטת המועצה וועדת השירות הינה בלתי חוקית, לא צודקת, בלתי מוסרית ופסולה עקב התעלמות ממוגבלותה של העובדת וממאמציה להשתקם ואף נגועה בשלל פגמים משפטיים כגון אפליה מחמת מוגבלות, גיל ומגדר, מצב כלכלי קשה, אשר לוקה בחוסר סמכות ובפגמים מהותיים ופרוצדוראליים.

לפיכך, עתרה לקבלת צו המחייב את המועצה להמשיך להעסיקה בתפקידה תוך כדי מניעת איוש משרתה ו/או ביצוע כל פעולה שתמנע את המשך העסקתה הסדירה ו/או להימנע מכל התנכלות כלפי העובדת תוך כדי שמירה על בתנאי העסקתה.

לחילופין, העובדת עתרה לחיוב המועצה בתשלום פיצוי בגין אובדן השתכרות וזכויות ממועד הפיטורים ועד להגעה לגיל פרישה בניכוי הפנסיה שתשולם לה עד למועד זה, לתשלום בגין אובדן זכויות פנסיוניות שהייתה צוברת אילולא פוטרה ולפיצוי בגין עוגמת נפש כאב וסבל בשל הליך פיטוריה.

מאידך, המועצה טענה כי דין התביעה להידחות מחמת היעדר יריבות וכן כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה ברורה שכן מחד העובדת טענה, כי עילת התביעה הינה פיטורים שלא כדין ומאידך העובדת טענה, כי עילת התביעה הינה הוצאה לגמלאות בחוסר סמכות.

לטענת המועצה, העובדת הוצאה לגמלאות בהתאם לחוק הגמלאות, כאשר ההחלטה נבעה מקשיי התאקלמות של העובדת למערכת הנהלת חשבונות חדשה שהוטמעה במועצה בשנת 2006 שהתבטאו בין השאר במחדלים ובטעויות חוזרות ונשנות במהלך עבודתה היומיומית ונסיגה דרסטית בעבודתה הן בפן המקצועי והן בפן החברתי.

על פי הנטען, המועצה ניסתה לסייע לעובדת על ידי עריכת שיחות משוב ואף העמדת סיוע צמוד של רו"ח על חשבונה של המועצה לשם הטמעת המערכת החדשה תוך שינוי מינורי של התפקידים בין העובדת ובין מנהלת חשבונות נוספת הכפופה לה אשר ככל הנראה הובילו להתדרדרות במערכות היחסים בין העובדת לבין שאר עובדות מחלקת הגזברות.

לאחר שהמועצה נוכחה, כי כל הניסיונות לסייע לעובדת כשלו, הוצע לעובדת לפרוש מרצון בתנאים מיטיבים, אך טענה זו סורבה כך שלא נותר למועצה אלא לקבל החלטה ניהולית סבירה ומידתית להוציא את העובדת לגמלאות בהתאם לחוק הגמלאות תוך כדי התחשבות בזכותה של העובדת לפרוש בכבוד לבין זכות המעביד לנהל את עסקו בכדאיות וביעילות.

לטענת המועצה, ממועד הגשת הערר העובדת החלה לפנות, הן באופן אישי והן בצורה עקיפה לכל גורם אפשרי בניסיון לבטל את פיטוריה תוך כדי הצגה שקרית של השתלשלות העניינים.

ביום 18.12.11, התכנסה ועדת השירות לדון בערר אשר בו הוצגו טענות הצדדים אשר הובילו לקיומו של דיון נוסף ומעמיק בערר עד שלבסוף התקבלה החלטה לדחות את הערר.

לטענת המועצה, העובדת לא פוטרה אלא הוצאה לגמלאות תוך קבלת גמלת פנסיה על פי דין ולכן לא נגרם לה נזק ממוני ממשי, מיד עם פרישתה.

על סמך האמור לעיל, העובדת אינה זכאית לצווי מניעה ו/או לפיצוי כספי בגין אובדן השתכרות או בגין אובדן זכויות פנסיוניות שעה שהוצאתה לגמלאות נעשתה על פי דין.

פסק הדין

------------

בית הדין קיבל את תביעתה של העובדת כנגד המועצה וקבע, כי הייתה נסיגה בתפקודה של העובדת, הן בפן המקצועי והן בפן החברתי, היות והמועצה לא רק שלא ניסתה לסייע לעובדת בגלל מוגבלותה אלא שבפועל אף הביאה להחמרה במצבה לרבות הקמת מחיצה שמנעה ממנה תקשורת עם העולם ובהמשך אף העברתה של העובדת מחוץ למחלקה ובידודה הלכה למעשה.

על המועצה היה לבצע התאמות נדרשות בהתאם לחוק, בין היתר תוך כדי שקילת שינוי תפקידה של העובדת, מתן הכשרה והדרכה לעובדת, שינוי נהלי עבודה ואף למצוא לה תפקיד חלופי. בפרט כאשר מדובר בגוף ציבורי המחויב ביתר שאת לעיקרון השוויון.

מהעדויות שהוצגו בפני בית הדין עלה, כי המועצה התעלמה ממוגבלותה של העובדת במועד קבלת ההחלטה על סיום העסקתה, מהתנגדות ועד העובדים לסיום העסקתה של העובדת, מפניות שנעשו אליה מגורמים שונים וכל זאת מבלי שהיא נועצה בגורם מקצועי המצוי בנושא שילובם של אנשים בעלי מוגבלות בכל הנוגע לסיום העסקה של העובדת בעלת מוגבלות.

המועצה אף התעלמה בהחלטתה מיתר הנסיבות האישיות של העובדת אשר היה בהם כדי להטות את הכף ולהמשיך את העסקתה כגון וותקה של העובדת במועצה, מצבה הכלכלי הקשה, מצבה המשפחתי הקשה ואת העובדה שנוכח גילה המתקדם ומוגבלות סיכויה למצוא עבודה חלופית נמוכים ביותר.

על סמך האמור לעיל, בית הדין קבע, כי נפלו פגמים מהותיים בהחלטת המועצה להוציא את העובדת לגמלאות הן במישור הנימוקים שהובילו לקבלת ההחלטה והן בדרך קבלתה של ההחלטה.

בית הדין שוכנע, כי ההחלטה בעניינה של העובדת חורגת ממתחם הסבירות ופגעה בה באופן שאינו מידתי, כאשר לא נשקלה כל דרך חלופית פוגענית פחות לבד מסיום העסקה.

בית הדין דחה את תביעתה של העובדת כנגד ועדת השירות, שכן לא היה כל מקום להגשת התביעה כנגדה היות ומדובר באישיות משפטית נפרדת מהמועצה, שלא התקיימו בינה לבין העובדת יחסי עובד - מעביד.

בית הדין פסק לעובדת את הסעדים הבאים:

----------------------------------------------------

פיצוי בגין אובדן השתכרות בסך של 180,727 ש"ח.

פיצוי בגין אובדן הפרשות מעביד לקרן השתלמות בסך של 22,368 ש"ח.

פיצוי בגין אובדן הפרשות מעביד לקופת גמל בסך של 6,408 ש"ח.

פיצוי בגין אובדן אחוזי פנסיה שהייתה צוברת עד הגעתה לגיל 67 שבנסיבות העניין ובהיעדר תחשיב סותר הועמד הפיצוי על מחצית הסכום הנתבע בסך של 110,128 ש"ח.

פיצוי בגין עוגמת נפש עקב סיום העסקתה מבלי שנשקלה מוגבלותה כפי שמחייב החוק בסך של 50,000 ש"ח.