הים התיכון הנפלא הזה - ערש התרבות, התוחם אותנו ממערב עם שקיעות מרהיבו, ועם רוח מחיה נפש, בקיץ לוהט של יולי-אוגוסט מקומי. אם לא היה לכם זמן לאחרונה, או שסתם בחרתם לא להרים מעט את הראש, בעברכם באיזור החוף, מראש-הנקרה בואכה רצועת עזה, אנא, עשו זאת בפעם הבאה, יש הרבה מה לראות! השבוע - זמן חג המולד הנוצרי וימי סוף שנה אזרחית וחורף מושלג באירופה - היה הים הפרטי של מדינת היהודים שקט וחלק עם רוחות מזרח , מה ששימח מאוד את הדייגים. ביום שאחרי היה הים סוער וגבה-גלי, הפעם לשמחתם של הגולשים. קצת מזה וקצת מזה, כמו שנראים החיים שלנו בשנים האחרונות, קיצוניות בכל, בבוקר פיגוע, בערב יוצאים לבלות. בכדורסל מכבי תל-אביב נותנת בראש לגדולות של היבשת ובכדורגל הנבחרת חוטפת מנבחרות דרג ג'.

עם ישראל חי באגן המזרחי של הים התיכון ופני הדור כפני הים. אצל רבים מילידי הארץ הכחול העמוק הזה הוא חלק בלתי נפרד מחייהם מילדות ועד זקנה. התמונה הראשונה שזכורה לי מעצמי היא ילדון כבן שלוש הנתון בתוך גלגל ים. "גלגל הים" היה בעצם פנימית של צמיג משאית. הוא הוסב לפעילות קומנדו, שעיקרה היה הגעה באיגוף מהים לכיוון ארמון חול, החרבתו, ונסיגה מהירה למים. בהמשך פעילויות של שחיה וצלילה וכמובן דיג. בגיל הנעורים היה החוף מקום מעולה לחזות בשינויים שחלו בבנות כיתתנו המתפתחות כולל אפשרות טיול והעלמות מאחורי האקוודוקט של קיסריה. הצבא הודיע לנו חד משמעית שכף לא יהיה לנו כאן, והציג בפנינו את מסלול הכושר הנושק לים והמכונה "אסון טבע". היה זה עם לילות ירח לא רומנטיים בכלל, מתחת לאלונקות, על החוף ולפעמים גם בתוך המים. עם מוזר אנחנו, בשבת כולנו על החוף עסוקים בכל הפעילויות האפשריות שמתרחשות שם, ובמקביל מתעללים ללא הרף באחד התענוגות הגדולים שנתן לנו הטבע. מזרימים אליו שפכים וכימיקלים, בונים לידו מפלצות בטון מכוערות, משנים את תוואי החוף והורסים את החי והצומח שגדל לצידו ובתוכו, רק לוקחים ולא נותנים מאומה.

לפני שנים היה לי חלום קטן לבקר בכל המדינות המקיפות אותו, לאכול ולשתות את מה שכל עם מציע, ולהתוודע למנהגיהם ולאורח החיים שלהם. המשימה עוד לא הושלמה, אך לאחרונה, כשנשמעות פעיות כבש מפי שליטה של לוב, מועמר קאדפי, מתעוררות התקוות מחדש. בינתיים הסתפקתי במנת קוסקוס טריפוליטני על חוף ימה של נתניה. כמו כן אני וממשיך לבקר לחקור ולכתוב על אנשים נפלאים שמלאכתם היא אומנותם, אנשים החיים על החופים הסובבים את הכחול העמוק הזה וחולקים אותו כמשפחה אחת גדולה.

בעל מלאכה עם לחיצת ברזל

נסעתי לליגוריה (Liguriq), מדינת הים האיטלקית באיזור המקסים והאהוב עלי באיטליה. הרים נושקים לים, ריביירה עם זיכרונות עבר של פסטיבל סן-רמו האגדי, פרחי מימוזה צהבהבים, ומטבח של דגים ופירות ים, אולי הטוב מסוגו בעולם. מחוז חפצי הוא עיירה קטנה בשם לבנייה (Lavagne) כ-40 קילומטר מזרחית לג'נובה, עיר הנמל הגדולה ובירת המחוז, ממנה יצא כריסטופר קולומבוס למסעותיו. האוטוסטרדה הכחולה (Azzura), ההולכת על צלע ההר, חולפת על פני פורטופינו, הכפר-נמל הקטנטן, שנוצר כנראה ביום רומנטי ומיוחד של אלוהים, למען האוהבים ובמאי הסרטים. רציתי לעצור, אך בכל פעם שהגעתי לפורטופינו, התאהבתי, ושיניתי תוכניות. לכן החלטתי שאדחה את הביקור להזדמנות אחרת, שהרי הייתי בדרכי לפגוש את בונה הסירות, המאסטר הזקן מאיו טופזיו.

הוא כבר חיכה לי בפתח בית הסירות הישן שלו, משורר בקול עמוק איזה שיר דייגים איטלקי עתיק. כובע ברט לראשו, חולצה משובצת מונחת על כתפיים רחבות, וידיים מיובלות של בעל מלאכה, עם אצבעות עבות ולחיצת ברזל. פעם, לפני שהפכנו למדינת מנהלים, היו גם אצלנו רבים מהסוג הזה. כבר חמישה דורות בונים במשפחתו של מאריו סירות בעבודת יד. כיום המקום הוא נקודה קטנה ונשכחת של המפה. אולם לפני מאה שנה, בימים של סבא שלו, היה הכפר מקום מפורסם ושוקק חיים, שיצר את ספינות המפרש מעץ, הגדולות מסוגן. כאלפיים פועלים, נגרים, צבעים, חרשי עץ ובעלי מלאכה שונים בנו ספינות לאיטליה, לצרפת ולאנגליה. כיום נשארו רק הסירות השמישות של "לבנייה" חלקן הגדול שייך למאריו. הוא גם המאסטר בונה הסירות היחיד שנשאר באיזור (maestro d'ascia) וזאת מהסיבה שכדי להיות מאסטר בתחום, צריך הכשרה של ארבעים שנה. מאריו, שכבר הותיר את גיל שבעים מאחוריו, עסוק בשנים האחרונות בשיפוץ סירות מיוחדות ובשימורן, ובבניית יאכטות עילית.

"הכף הכי גדול שלי," אומר מאריו, "היה לבנות את ה'Gozzo'". זוהי הסירה מעץ, ששידרתה (keel) צבועה לבן, וחלקה העליון מצופה עץ מהגוני. כשבונים את ה-Gozzo לים פתוח, עושים את השידרה שלה ארוכה יותר ואת ירכתיה גבוהיר יותר, ואז הסירה מקבלת את השם Leudo. לאות הוקרה על פועלו בשימור מסורת של יותר מ-1,000 שנה העניקה לו ממשלת איטליה עיטור מיוחד. למרבה המזל לא יהיה מאריו האחרון בשושלת, הוא מעביר את סודות המקצוע לבנו פרנצ'סקו, בן ה-35, שכבר עושה חיל והינו בדרכו להיות מאסטרו בעצמו. השירוקי, שמגיע מכיוון צפון-אפריקה החל לנשוב, ולחבוט בבית הסירות הישן. מאריו אומר שהרוח משפיעה מאד על העץ וכי יש ימים שבהם אי אפשר לכופף קרש או לעבוד עם הכלים. בשביל לבנות Gozzo, צריך הרבה זמן, ובעיקר סבלנות. לכן, אם בא לקוח לקנות אחת, גם הוא צריך להיות מאוד סבלני. רוח, לחות וחום, שלבי מהלך הירח, אלה הם הדברים לפיהם מחליטים מאריו ובנו פרנצ'סקו על המידות בתהליך בניית ה-Gozzo.

התהליך כרוך בעבודה קשה, ובהרבה הרבה אהבה. הוא נמשך בין שבעה חודשים לשנה. בהשוואה לאופנועי-הים ולסירות המנוע המשייטות כיום לאורך הריביירה, ה-Gozzo היא שכיית אומנות. משתמשים בה כיום לדיג, לסיורים פנוראמיים, ולמסיבות שחייה בפורטופינו, ובקוסטה זמרלדה שבאי סרדיניה. רוב ה-Gozzo שרואים כיום אינן מקוריות. יש בהן חלקים רבים מפיברגלאס, ואולי רק מאריו ועוד שניים-שלושה בוני סירות אחרים מסוגלים לבנות את הדבר האמיתי. המידה הפופולארית של ה-Gozzo היא 22 רגל once, palmi, govi, ונקראת 'Palmi liguri 28'. "אני עדין משתמש במידות של המאה ה-18," אומר לי מאריו בחיוך ממזרי, "once, palmi, govi." הוא יודע שאף אחד כבר לא מבין היום, ש-12 once הם palmo אחד (1/2 9 אינץ'), וש-3 palmi זה Govo אחד (1/2 28 אינץ'). הסירות של מאריו, המיוצרות כולן בעבודת יד לפני הזמנה, הן בגדלים של 33 - 11 רגל. והדבר היחיד שמקשר אותן לימינו אנו, הוא מנוע הפנימי בן 20 כוחות הסוס, שאיתו יכולה הסירה להגיע למהירות של 9 קשרים - הרבה מעבר לסירות המקוריות שעוצבו לטיולים ולנדודי

פעם היו ה'גוזו' מגיעות כולן עם מפרשים ועם מושבים המיועדים לחתירה בישיבה או בעמידה. היום רובן ממונעות, אבל אפשר לראות עדין דייגים, או פועלי מזחים, הקושרים בעזרתן את חבלי ספינות הנוסעים והמשא למזח, ועדין חותרים עם משוטים. כמו אבותיו משתמש מאריו בעץ השיטה, אקציה (acacia) בשפתו, הגדל על מורדות ההרים שבסביבה. העץ עובר למכלים בהם הוא מורתח למשך 24 שעות. לאחר מכן הוא מכופף ונקשר אחד אל השני, ומחוזק בקרשים ובמסמרי ברונזה הנותנים לו את הצורה הנוחה לעיבוד בהמשך. מאריו אומר שיש לכרות את העצים בחורף, בחודש ינואר, בזמן שהירח מלא. יש איסור מוחלט לגעת בעץ ב-10 לאוגוסט, צום הקדוש סאן לורנצו, אחרת הסירה לא תחזיק מעמד יותר משנה. הוא מתעקש להסביר את האמונה הזו, ומשתמש בסיפור שקרה לסבא שלו כדי להדגיש את הנקודה שוב ושוב, ואני מאמין לכל מילה שהוא אומר.

אנו פונים לראות את כלי העבודה. חלקם ישנים מאוד, אך עושים את עבודתם נאמנה. משורים, מקדחות, פטישים ומפסלות עץ, שאת חלקם הוא ירש ממאסטרים ליגוריאנים. אחד מאלה, ארמנדו בורזון ( Armando Borzone), בנה כמה מספינות המפרש האיטלקיות היפות ביותר, והוא עדין גיבור מקומי, עשרים וחמש שנים לאחר מותו. היה זה ארמנדו בורזון שלקח את מאריו טופזיו בן השמונה לבית המלאכה שלו, לימד אותו את סודות המקצוע והקנה לו הרגלי עבודה ומשמעת שהיו נחלת המאסטרים המקומיים במשך מאות בשנים.

ים כחול, יפה ושמח

עיניו של המאסטרו נוצצות כשהוא מראה לי את האוסף העצום שהוא אוסף ושומר במשרדו. ערימות של דפים, מכתבים, וצילומים שעניינם ספנות ים-תיכונית. הליגוריאנים הוא אומר, הפליגו ב-Gozzo וב-Leudi לכל רחבי הים התיכון והצוותים של הסירות בנות 30 רגל הגיעו לחופים הנידחים של צפון אפריקה, שם פעלו שודדי ים. בגלל חיבתם לים, געגועיהם לאהובותיהם, והעובדה שלא שבו ממסעם - הם קיבלו את הכינוי 'הנשמות האבודות'. מאריו מלא סיפורים על הים כרימון, ואני יושב מרותק ולא שם לב שהיום חלף הלך לו. השמש השוקעת צבעה את ה-Gozzo שבמים, שתמיד צבועות בלבן עם ציפוי עליון של מהגוני, בצבעים שונים ונפלאים של שקיעה ים תיכונית. ביציאה עוד מסביר לי מאריו, שהסירות הן כל כך יציבות שמובטח למשייטים בהן שלא יקבלו מחלת ים. אני מביט באיש הזה הצרוב משמש ים, כובע ברט לראשו וידיו מיובלות מעמל כפיים של שנות דור. כולו גאווה על אומנותו, המשמרת מסורת ים-תיכונית שהחלה בימים קדומים, ומקנא בו עד מאוד. הוא מראה לי כמה Gozzo עתיקות, וקובע בפסקנות, אלו לא ימותו לעולם.

בדרך חזרה, אני על הכביש הנושק למים ומתפתל לצד מפרצים בואכה פורטופינו, מהרהר באנשים הנפלאים החיים סביב הים הזה, האהוב עלי כל כך. הים שהוא, משחר ההיסטוריה האנושית ועד ימינו אנו, הלב הפועם של העולם, על מגוון התרבויות הסובבות אותו והאומנים המנסים בכל כוחם לשמר אורח חיים קדמון ולא להיכנע לסתמיות ולחד-גוניות של הגלובאליזציה. אז ידידי, הרימו נא כוסית של אוזו, פאסטיס, או עראק זחלאווי, ותתחילו לדאוג מהחוף המזרחי שלנו לים המיוחד הזה שלא יהיה חולה, ועצוב. כי אין ספק בליבי, שאם הוא יהיה כחול, יפה ושמח, גם אנו נצחק איתו צחוק גדול.

לייף איז שורט!