בג"ץ דחה את בקשתו של אצן אולימפי מרצועת עזה להשתתף בתחרות בבית לחם
נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"
בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".
המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.
מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה
עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.
למרות 4 ילדים וחיים משותפים: שלושת הנכסים יישארו בידי הבעל
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האשה לשיתוף בנכסי בן זוגה לשעבר. השופטת שירלי שי קבעה כי היא "לא הוכיחה שיתוף", והבהירה כי גרסאות הצדדים התגלו כבלתי אמינות ומבולבלות, וכי לא הובאה כל ראיה ממשית לשיתוף רכושי בפועל. בית המגורים שנמכר, דירה נוספת
שקיבל הנתבע בירושה ומתנה, ואף חנות שנרשמה על שמו - כולם יישארו בבעלותו הבלעדית
לאורך שנים חלקו שני בני הזוג חיים משותפים שהיו רחוקים מלהיות שקטים. הם לא נישאו מעולם, אך הביאו ביחד לעולם ארבעה ילדים וגידלו אותם תחת קורת גג משותפת. חייהם התנהלו בין דירות שונות, תקופות של שקט ותקופות של עימותים, אירועי פרידה, חזרה, התנהלות כלכלית מורכבת ולעתים מתוחה, ובמרכז - מערכת יחסים שככל שעבר הזמן נהפכה לטעונה יותר. כשמערכת היחסים הסתיימה והגיעה אל דלתות בית המשפט, ביקשה האשה להוכיח כי אף שהנכסים רשומים כולם על שם בן זוגה לשעבר, הם למעשה רכוש משותף שנצבר במהלך חיים זוגיים ארוכים. אלא שבית המשפט קבע אחרת, בנימוק חד: האשה "לא הוכיחה שיתוף".
פסק הדין המפורט, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בידי השופטת שירלי שי, מצייר תמונה מסובכת של מערכת זוגית ושל הליך משפטי רווי סערות, צעקות, האשמות הדדיות וגרסאות סותרות משני הצדדים. כבר בפתח פסק הדין כותבת השופטת כי, "לא ניתן לפתוח את פסק הדין מבלי לתאר את התנהלות הצדדים במהלך ההליכים", ומוסיפה כי הדיונים התאפיינו ב"התפרצויות, צעקות, גינויים, מלים לא מכבדות", שהקשו על שמיעת העדויות ועל קבלת תמונה ברורה.
אחד הנושאים המרכזיים בפסק הדין הוא אמינותם של שני הצדדים. השופטת שי מציינת כי שניהם הציגו גרסאות משתנות וסותרות - הן ביחס לתחילת הזוגיות והן ביחס להתנהלות הכלכלית. לדבריה, "הצדדים שניהם זגזגו בין הגרסאות", ואף כי "גרסאות סותרות עלו על ידי שני הצדדים... יותר מפעם אחת". בסופו של דבר קבעה השופטת בפסק הדין שפורסם כי "כל אשר הוצג בפניו, חוטא לאמת", וכי "האמת היא כנראה איפשהו בין לבין". למרות זאת, נקודה אחת היתה ברורה: בין אם הזוגיות החלה ב-1999 כפי שטענה התובעת, ובין אם רק ב-2009 כפי שטען הנתבע, הרי שמדובר בתקופה ארוכה מאוד של חיים משותפים וגידול ילדים. ואולם גם התקופה זו, כך נקבע, אינה מספיקה כשלעצמה להוכחת שיתוף רכושי.
המסרונים, ההבטחות והטענות - אך ללא הוכחה
התובעת טענה כי במשך שנים התנהלו הצדדים כבני זוג לכל דבר, וכי הנתבע היה זה שאמר לה פעם אחר פעם כי "הכל שלי ושלך. הכל עשינו ביחד. הכל". היא הציגה מסרונים שלטענתה שלח לה הנתבע ובהם תיאר את משך הקשר ביניהם, ואף הציגה הודעה שבה, לטענתה, הוא הכיר בכך שמגיע לה חלק מהתמורה מהמכירה. אך הנתבע טען כי מדובר בזיוף, וכי היא זו שלקחה את הטלפון ושלחה הודעות לעצמה בשמו. השופטת ציינה כי בשל חוסר מהימנות הדדי, אין לייחס למסרים אלה משקל של ממש.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- העסק של הבעל קרס, הנישואים התפרקו - והשופטת קבעה: גם האישה תישא בחובות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עוד טענה התובעת כי הצדדים ניהלו חיי משפחה משותפים, וכי רוב הכספים שהזרימו בשנים ההן - חלקם מעסקי הנתבע, שלטענתה עסק בסחר בסמים קלים - היו כספים משותפים. אלא שאלה לא נתמכו במסמכים כלשהם, וגם טענת ההתנהלות הכלכלית במזומן, שהיתה אמורה להסביר את היעדר הראיות, לא התקבלה.
