ביקשה 80% מהרכוש אחרי 46 שנות נישואים - קיבלה כמעט כלום

בני זוג שנישאו ב-1977 וניהלו יחד אורח חיים חרדי, עם חמישה ילדים בגירים, מצאו את עצמם לאחר יותר מארבעה עשורים מתדיינים בבית המשפט על כל שקל שצברו. הכל התפוצץ באפריל 2023, כשבעקבות אירוע שבו היה מעורב גם בנם המשותף, הורחק הבעל מדירת המגורים המשותפת על ידי המשטרה, ומאז הוא לא חזר אליה. האשה ביקשה נגדו צו הגנה, אך בית המשפט דחה את הבקשה כבר במאי 2023, תוך שהוא מתייחס לניסיון להשיג ממנה יתרון פסול. עד היום, כך עולה מפסק הדין, הצדדים אפילו לא התגרשו רשמית.

הבעל, שעבד כעצמאי בתחום מסוים מ-1976 ואילו האשה שימשה עקרת בית, תבע איזון משאבים שוויוני ופירוק שיתוף בדירת המגורים, ששוויה הוערך בכ-2.5 מיליון שקל. הוא גם דרש דמי שימוש ראויים מהאשה, בטענה שהיא זו שנותרה לגור בנכס בעוד שהוא שילם שכר דירה במקום אחר. האשה מנגד, לא נשארה חייבת: לטענתה, בעלה הוא "מכונה לייצור כסף" שמרוויח הרבה יותר ממה שהוא מדווח, בעוד שהיא נותרה חסרת הכנסה עצמאית. על בסיס זה היא דרשה חלוקה בלתי שוויונית של 80% מהרכוש לטובתה, לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, וטענה גם להברחת נכסים, ניהול רומן ואלימות כלכלית, מילולית ופיזית מצדו.

כדי לבדוק את הטענות ההדדיות, מונה רואה חשבון כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו הראשונית הוא קבע שדווקא הבעל צריך להעביר לאשה סכום של כ-65 אלף שקל כדי לאזן ביניהם את הזכויות. אך לאחר שאלות הבהרה, ולאחר הפחתת מחצית מחוב לביטוח לאומי ומחצית מכספי ירושה שהופקדו בחשבון נפרד של הבעל, התהפכה התמונה לגמרי: לפי חוות הדעת המעודכנת, האשה היא זו שצריכה להעביר לבעל סכום קטן של 1,260 שקל בלבד. לגבי העסק של הבעל, המומחה היה חד-משמעי: "לא ראיתי לנכון לייחס לעסק הבעל מוניטין כלשהו", בהתחשב בין היתר בגילו המבוגר (70), בהיקף הרווחים הנמוך ובאופי הלקוחות המזדמנים.

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, מפי השופטת לורן אקוקה, דחה על הסף את בקשתה של האשה לחלוקה הלא-שוויונית. כדי לזכות בכך, הסבירה השופטת, על בן זוג להוכיח שלושה תנאים מצטברים: פער השתכרות משמעותי, נישואים ממושכים, ובעיקר ויתור אמיתי של אחד מבני הזוג על הקריירה שלו למען השני. "האשה לא הצליחה להצביע על כל ויתור שהיא עשתה במהלך הנישואין", נקבע בפסק הדין. גם טענותיה לגבי שליטה כלכלית ומידור התבררו כלא נכונות: "דווקא כתב ההגנה ועדותה מלמדים על בקיאות בכל ההתנהלות הכלכלית". יתרה מכך, השופטת ציינה כי הנכסים העיקריים שאליהם התייחסה האשה - בעיקר כספי ירושה שקיבל הבעל - הם כלל לא ברי איזון מלכתחילה, ולכן "הפער הכלכלי לכאורה אינו נובע מנכסים בני איזון".

לא צדק כלכלי

הרגע החושפני ביותר בפסק הדין הגיע מתוך פרוטוקול חקירתה הנגדית של האשה עצמה. כשנשאלה מה בדיוק היא רוצה, היא השיבה כי, "ביקשתי שהבית יישאר אצלנו". וכשהשופטת שאלה "מי זה אצלנו?", השיבה האשה: "אצלי ואצל הילדים". על סמך זה קבעה השופטת בחריפות: "נראה כי כל רצונה של הנתבעת מתמצה בקבלת חלקו של התובע בדירת המגורים המשותפת, מתוך מטרה שאינה עומדת במבחן הדין, כגון סיוע לילדים". כלומר לא צדק כלכלי, אלא ניסיון להעביר את חלקו של האב לילדים הבגירים.

לצד הדיון באיזון המשאבים, נדרש בית המשפט גם לשאלת דמי השימוש בדירה. הבעל טען שהוא עזב אותה בעל כורחו, בעקבות אותו אירוע אלימות ובשל המחלוקת שנוצרה מולו ומול הילדים שנותרו לגור עם האם. השופטת קיבלה את גרסתו: "מקובלת עלי בעניין זה גרסתו של האיש כי הפרדת המגורים נעשתה לאחר ניסיון של האשה להרחיקו מדירת המגורים בצו הגנה". היא גם ציינה שהאשה דחתה שוב ושוב כל ניסיון להקדים את פירוק השיתוף, ללא שום הצדקה כלכלית של ממש. כך נקבע שהאשה צריכה לשלם לבעל מחצית מדמי השימוש הראויים, כפי שהוערכו על ידי שמאי מטעם בית המשפט, החל ממועד עזיבתו את הבית ועד למועד שבו היא תתפנה בפועל מהדירה או עד שיושלם פירוק השיתוף, לפי המוקדם מביניהם.

בית המשפט גם התייחס לכספים שהופקדו בחשבונות של הילדים המשותפים ולרכב המשפחתי שנרשם על שם הנכדה - נושאים שהאשה ניסתה להשתמש בהם לצורך חיזוק הטענות לגבי הברחת נכסים. בפועל, נקבע כי מדובר בעניינים שנזנחו על ידי שני הצדדים במהלך הדיון, כך שבית המשפט לא מצא לנכון לפסוק בהם דבר.

בית המשפט קיבל את התביעה כמעט במלואה. נקבע כי יש לפרק את השיתוף בדירה באמצעות התמחרות פנימית בין הצדדים בתוך 45 יום, ואם היא לא תושלם ימונו כונסי נכסים למכירתה. כמו כן, על האשה לשלם לבעל דמי שימוש ראויים של 3,025 שקל בחודש החל ממועד הקרע ועד לפינוי הדירה בפועל, וכן הוצאות משפט בסכום של 35 אלף שקל. אחרי 46 שנות נישואים ותביעה שנמשכה חודשים ארוכים, נותרה לאשה כמעט אפס תוספת רכושית, ודרישתה ל-80% מהעוגה נותרה בגדר משאלת לב בלבד.