שני עשורים לחוק תובענות ייצוגיות: הצלחה גדולה שמחייבת תיקון

לפני 20 שנה נכנס לתוקפו חוק תובענות ייצוגיות. מטרתו הייתה להתמודד עם אחד מכשלי השוק הבולטים ביותר במערכת המשפט: מצבים שבהם נגרם לכל אדם נזק קטן מכדי להצדיק הגשת תביעה אישית, אך כאשר הוא מוכפל באלפי או במאות אלפי נפגעים, מדובר בפגיעה משמעותית.

הרעיון היה פשוט ונכון. במקום שעוולות צרכניות, בנקאיות או אחרות יישארו ללא אכיפה משום שלאיש לא משתלם לתבוע, העניק החוק לאדם אחד אפשרות לייצג ציבור שלם. בכך הפך ההליך הייצוגי לאחד מכלי האכיפה האזרחיים החשובים ביותר שנוצרו במשפט הישראלי. כיום אפשר לומר בביטחון שהחוק הצליח. אבל אפשר גם לומר שהצלחתו יצרה אתגרים חדשים, המחייבים בחינה מחודשת של האיזון שבין הגנה על הציבור לבין מניעת ניצול לרעה של ההליך.

מהפכה של ממש

תרומתו הגדולה ביותר של החוק אינה דווקא בסכומי הפיצוי שנפסקו, אלא בשינוי ההתנהגות שהוא חולל במשק. עצם האפשרות להגיש תובענה ייצוגית, יצרה מנגנון הרתעה אפקטיבי כלפי גופים עסקיים וציבוריים. חברות משקיעות כיום משאבים רבים יותר בציות לדין, בבקרות פנימיות, בבדיקת פרסומים ובהטמעת נהלי עבודה. בתחומים כמו צרכנות, בנקאות, ביטוח, תקשורת, נגישות, פרטיות ואיכות הסביבה, קשה לחלוק על כך שהתובענה הייצוגית תרמה להעלאת רמת האחריות של גופים מסחריים כלפי הציבור.

גם מבחינת הנגישות לצדק מדובר במהפכה. החוק העניק אפשרות מעשית לברר בבית המשפט עוולות שבמציאות שלפני חקיקתו כלל לא היו מגיעות לערכאות, משום שהנזק שנגרם לכל אדם היה קטן מכדי להצדיק הליך משפטי. השינוי ניכר גם מהשטח. ארגונים מנהלים כיום סיכונים משפטיים אחרת מכפי שניהלו אותם לפני שני עשורים. במובן הזה, החוק השיג את אחת ממטרותיו המרכזיות - יצירת תרבות של ציות וזהירות.

כשהתמריץ הכלכלי הופך למטרה

אלא שלצד הישגיו של החוק, התפתחה גם תופעה אחרת. התמריץ הכלכלי שנועד לעודד הגשת תובענות ראויות הפך, במקרים מסוימים, למנוע המרכזי להגשת הליכים. לא מעט בקשות לאישור תובענות ייצוגיות מוגשות בגין הפרות טכניות או פורמליות, גם כאשר קיים ספק אם נגרם לציבור נזק ממשי או אם ההליך צפוי להניב תועלת ציבורית אמיתית.

עצם הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית מטילה על הנתבע נטל משמעותי. ניהול ההליך כרוך בעלויות כבדות, בהשקעת משאבים ניהוליים ולעיתים גם בפגיעה במוניטין. בנסיבות אלה, ההחלטה להגיע להסדר אינה תמיד משקפת את עוצמתה המשפטית של התביעה, אלא לעיתים מהווה החלטה עסקית של ניהול סיכונים.

התוצאה היא שבחלק מהמקרים עיקר התועלת הכלכלית מההליך מגיע למבקש ולבא כוחו, בעוד שחברי הקבוצה נהנים מתועלת מוגבלת בלבד. כאשר הדבר קורה, מתעורר קושי אמיתי, משום שהתובענה הייצוגית לא נועדה להפוך למנגנון כלכלי בפני עצמו, אלא לאמצעי לקידום אינטרס ציבורי.

גם מערכת המשפט משלמת מחיר. הליכים העוסקים בהפרות מינוריות או בשאלות בעלות חשיבות ציבורית מוגבלת תופסים זמן שיפוטי יקר, שהיה יכול להיות מוקדש למקרים שבהם קיימת פגיעה ממשית בציבור.

מגמת האיזון כבר החלה

דומה, כי בשנים האחרונות גם בתי המשפט וגם המחוקק מכירים בצורך לאזן מחדש את המערכת. בתי המשפט בוחנים כיום בקפדנות רבה יותר בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, מקפידים לבחון את קיומה של תועלת ממשית לציבור ומגלים נכונות גוברת להטיל הוצאות במקרים המתאימים, כאשר מדובר בהליכים שאינם מצדיקים את הפעלת המנגנון הייצוגי. מגמה זו קיבלה ביטוי גם בפסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון, המבקשת לצמצם ניצול לרעה של ההליך, מבלי לפגוע במעמדו ככלי אכיפה חשוב.

• אושרה ייצוגית נגד פלאפון על אי-יידוע לקוחות עסקיים בתום תקופת ההנחה
• אושרה תביעה ייצוגית נגד חברות האשראי בנוגע לעושק קשישים

גם במישור החקיקתי מתקיים בשנים האחרונות דיון באפשרות לבצע התאמות בחוק, במטרה לחדד את מנגנוני הסינון ולוודא שהתובענה הייצוגית תמשיך לשרת את מטרותיה המקוריות, מבלי לעודד הליכים שאין בהם תרומה ציבורית של ממש.

המסקנה איננה שחוק תובענות ייצוגיות נכשל. להפך. הוא שינה את פני האכיפה האזרחית בישראל, חיזק את ההגנה על הצרכן, יצר הרתעה משמעותית והוביל לשיפור ממשי בהתנהלותם של גופים עסקיים וציבוריים. הצלחות אלה אינן מוטלות בספק. דווקא משום כך חשוב לשמור על הלגיטימציה של ההליך. הדרך לעשות זאת אינה באמצעות החלשת מוסד התובענה הייצוגית, אלא באמצעות הקפדה שהכלי יופעל במקרים של עוולות אמיתיות, רחבות היקף ובעלות חשיבות ציבורית.

20 שנה אחרי שנחקק חוק תובענות ייצוגיות, השאלה כבר אינה האם הוא נחוץ. התשובה לכך ברורה. האתגר הוא להבטיח שהכלי ימשיך לשרת את הציבור שלשמו נועד - ולא יהפוך, במקרים שאינם מצדיקים זאת, למנגנון לחץ כלכלי.

עו"ד רונית סיטון-זלקינד, שותפה וראש תחום התובענות הייצוגיות במשרד פירון (צילום: סטודיו תומאס)

• בג"ץ: יש להסדיר את נושא האפוטרופוסים-לדין והפיקוח עליהם
• חופש הביטוי: זכות עילאית ותנאי למימוש רוב החירויות האחרות