חתמה כדי לחזור לילדים, איבדה את הדירה - עד שהשופטת התערבה
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביטל תצהיר ויתור שעליו חתמה אשה כדי לחזור לבעלה אחרי שנחשפה בגידתה, וקבע: זו לא היתה בחירה חופשית אלא כפייה כלכלית. הדירה תימכר בשוק החופשי, ושני הצדדים יחלקו את הרווח
זוג נשוי, שישה ילדים, ודירה אחת בירושלים שסביבה נסוב הכל. כך אפשר לתאר בקצרה את התביעה שהגיעה לפתחה של השופטת ריבי לב אוחיון, מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ושבה היא נדרשה להכריע בשאלה שמטרידה לא מעט זוגות בגירושים: מה קורה כשבן זוג אחד מנצל משבר רגשי קשה כדי להחתים את האחר על מסמך שמעביר לו רכוש?
הסיפור התחיל הרבה לפני הדיון בבית המשפט. בני הזוג, הורים לשישה ילדים - החל מהבת הבכורה כבת 20 ועד בת הזקונים כבת 12 - רכשו ב-2017 דירה בירושלים שנרשמה על שם שניהם בחלקים שווים, ועברו להתגורר בה עם ילדיהם. כעבור שנה, ב-2018, הכל התפוצץ: האיש גילה שאשתו בגדה בו. מהר מאוד הוא הוציא אותה מהבית, וכך, לפי מה שהוא עצמו טען בכתב התביעה, היא לא ראתה את ילדיה במשך כמה ימים.
מה שקרה בהמשך הוא בדיוק מה שעמד במרכז המחלוקת המשפטית. האיש הסכים לקבל את אשתו בחזרה, אבל בתנאי. "נעתר לתחנוניה לקבל הזדמנות שנייה בתנאי כי זו תעביר את הדירה לבעלותו המלאה", כתב האיש בעצמו בסעיף 26 לכתב התביעה שלו. במאי 2018 האשה אכן חתמה, בפני עורך דין, על תצהיר שבו היא מעבירה את כל זכויותיה בדירה לאיש, ובאותו יום היא אף חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת השלמת ההעברה. שני בני הזוג חזרו לחיות יחד עוד כמה שנים, עד שהקשר ביניהם התפרק שוב, והפעם האיש החליט לפנות לבית המשפט ולתבוע שהדירה תוכר כשייכת לו לבדו, ושאשתו תסולק ממנה.
"ויתור בכתב" שלא היה ויתור אמיתי
האיש ביקש מבית המשפט הצהרה שלפיה הוא הבעלים הבלעדי של הדירה, פינוי של האשה ממנה, פירוק שיתוף ברכב, ואיזון חובות לטובתו. האשה מצדה, טענה בכתב ההגנה שלה שיש לבטל את תצהיר הוויתור ואת ייפוי הכוח, ושמחצית מהדירה עדיין שלה. לדבריה, היא חתמה כשהיתה במצב נפשי קשה, תחת תחושת אינוס וכפייה, ומבלי שהבינה לעומק את משמעות המסמכים.
השופטת לא נדרשה להכריע אם האשה אכן לא הבינה עברית או אם זויפה חתימתה - היא קבעה שהאשה לא הוכיחה את הטענות האלה, אך זה כבר לא היה משנה. הניתוח המרכזי בפסק הדין התמקד בשאלה אחרת: האם הדרישה לוויתור על הזכויות, כתנאי לחזרה הביתה, מהווה כפייה כלכלית?
לצורך כך, השופטת בחנה את שני המבחנים שקבעה הפסיקה למקרים כאלה: מבחן האיכות, שבודק אם הלחץ שהופעל היה נגוע בפסול מוסרי או חברתי, ומבחן העוצמה, שבודק אם היתה לצד שנכפה עליו חלופה מעשית וסבירה אחרת. שני המבחנים, קבעה השופטת, מתקיימים כאן במצטבר.
לגבי האיכות של הלחץ, השופטת היתה ביקורתית מאוד: "די לקרוא את הכתוב כדי להבין שיתכן כי במעשיו של האיש, הוא הפעיל על האישה לחץ בלתי מוסרי, שהרי לא נדרשת חוכמה גדולה כדי לשער כי כאשר נתפסה האישה בבגידתה, היתה במצב רגשי ירוד, והסכימה לחתום על ויתור זכויותיה בנכס לטוב האיש, כדי שיקבל אותה חזרה אליו או הביתה". כלומר מי שמנצל רגע של שבר נפשי כדי לסחוט הסכמה לרכוש, לא יכול לבוא בהמשך ולהציג את אותה הסכמה כעסקה לגיטימית.
לגבי המבחן השני, השופטת קבעה כי לאשה כלל לא היתה ברירה אמיתית: "לא ניתן לצפות מהאישה שמעדיפה שלום בית על פני גירושין, לפתוח תיק גירושין על מנת שלא לאבד את חלקה בדירת המגורים, כפי שהתנה בפניה האיש". מי שעומדת בפני הבחירה הזו - לחזור לילדים ולבית בלי הדירה, או להישאר בחוץ עם מחצית רכוש - לא ממש בוחרת מתוך רצון חופשי.
גם ייפוי הכוח הבלתי חוזר לא הציל את העסקה
האיש ניסה לטעון שאפילו אם תצהיר הוויתור עצמו מעורר שאלות, הרי שייפוי הכוח הבלתי חוזר שעליו חתמה האשה במקביל מבטא, לפי ההלכה הקיימת, גמירות דעת סופית להעביר את הזכויות. לכן, כך לטענתו, לא ניתן לחזור ממנו. השופטת אכן הסכימה שככלל, חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על הזכות לחזור בה, בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק המתנה. אבל כשמקור ההסכמה כולה נגוע בכפייה, גם המסמך הנלווה לא באמת יכול לקבל אישור בבית המשפט. "בהינתן כי הסקתי שהאיש כפה על האישה את ההסכם... אין נפקות לחתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר", כתבה השופטת.
מעבר לסיפור של הדירה, פסק הדין הסדיר גם את שאר ענייני הרכוש. בנוגע לחובות לבנקים ולעיריית ירושלים, השופטת קבעה שאלה חובות משותפים: בן זוג שנהנה מפירות השותפות הזוגית חייב לשאת גם בנטל של החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים, ולא משנה אם הוא ידע עליהם או הסכים להם. רק חובות בעלי "אופי אישי מובהק" שנוצרו בהפרת אמון הם היוצאים מהכלל, ומי שטוען לחריג כזה צריך להוכיח אותו - וכאן לא האשה ולא האיש הצליחו לעשות זאת.
טענת האיש שאביו העביר לזוג כ-750 אלף שקל כהלוואה, ושעל האשה לשאת במחציתה, נדחתה אף היא: לא הוצגו מסמכים מספקים להוכיח שמדובר בהלוואה ולא במתנה. ביחס לחברות משפחתיות, נקבע שהאשה זכאית למחצית משווי המניות בשתי חברות שבהן האיש מחזיק. בחברה משפחתית נוספת שהקים אביו של האיש לפני כ-35 שנה, נקבע שהאשה לא הוכיחה שהאיש בעלים משותף בה.
הדירה תימכר, ושני הצדדים יקבלו מחצית
בית המשפט קבע שהדירה משותפת לשני הצדדים בחלקים שווים, וכי השיתוף בה יפורק תוך שלושה חודשים - הדירה תימכר בשוק החופשי לכל המרבה במחיר, כדי שכל אחד מהצדדים יקבל את חלקו. גם הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו במהלך הנישואים יאוזנו בין הצדדים, בארץ ובחו"ל.
המסר העיקרי שעולה מפסק הדין הוא שמסמך משפטי שנחתם בשעת משבר, ללא אישור בית משפט וללא בדיקה אמיתית שהצד החותם פעל מרצון חופשי, נמצא בסיכון גבוה במיוחד להתבטל - גם אם בזמן החתימה הוא נראה כמו עסקה גמורה ומסודרת.
