בוטל כתב אישום בגין תקיפה נגד נער אוטיסט שלא נחקר על ידי חוקר מיוחד
כך רשות המסים מצליחה לגבות חובות ישנים
בפסק דין שהתקבל באחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, הובהר כי חוב מס בן 20 שנה אינו נעלם מעצמו ואינו מתיישן, אם רשות המסים נקטה מהלך כלשהו לאורך השנים. אף שהנישום טען שלא ידע דבר על החוב, השופט קבע כי פעולות כמו עיקול או שליחת מכתב השאירו את החוב רלוונטי
- ויצרו איפוס למועד ההתיישנות שלו
במאי האחרון פורסם פסק דין יוצא דופן במחוזי חיפה, שבו נדחתה העתירה של בעל עסק בתעשיית הבשר שטען כי חוב מס בסכום כולל של כ-10 מיליון שקל מ-2002-2001 התיישן. שופט המחוזי, אינאס סלאמה, קבע כי חוב מס - גם כזה שנשאר “בשקט” עשרות שנים - יכול להישאר לגבייה במידה שבמהלך השנים נעשו פעולות מצד רשות המסים.
רעיון המקרה פשוט אך מורכב: בעל עסק הוטלו עליו שומות מס משמעותיות ב-2001 (יותר מ-8 מיליון שקל) ו-2002 (כ-800 אלף שקל), בנוסף לקנסות גירעון ועיצומים שנוספו עם הזמן. סך כל החוב הגיע כאמור לכ-10 מיליון שקל. במשך השנים טען בעל העסק כי לא קיבל מכתבים או הודעות על החוב, שהליכי הגבייה הושבתו, ואף שבשלהי 2021, כשניסה לפתוח תיק עוסק מורשה, לא נמסר לו על החוב הקיים. ואולם במאי־יוני 2022, כך נטען, פתאום החל להיתקל במכתבי דרישה ובעיקול בנקאי על חשבונו בסכום של יותר מ-10 מיליון שקל. לטענתו, המחאות ששלח לא כובדו, והוא הופתע לשמוע על קיומו של התחייבות כספית עצומה שלא ידע עליה במשך שנים.
הנישום טען כי מעולם לא נודע לו על החוב לאורך שנים, ומאז 2011 - אז העביר את העניין לעורך דין - לא נקטה רשות המסים יוזמה כלשהי לגבייה. על כן, לטענתו, החוב אמור היה להתיישן. מנגד, פקיד שומה טען כי נעשו פעולות לאורך השנים: הודעות, עיקולים, תביעות חוב בהליך פשיטת רגל - הקו המתמשך של פעולות אלה מונע את קיומה של התיישנות של המקרה. כמו כן, הובעה ביקורת קשה על התנהלות התובע, בטענה שהוא נמנע באופן מתמשך מלקיים את חובותיו.
הנישום קיבל פטור מריבית, הצמדה, עיצומים ופיגורים
השופט סלאמה קיבל את הטענות של רשות המסים וקבע בפסק הדין כי, “אין שבע שנים רצופות שבהן הנישום ישב בחיבוק־ידיים” בלי שננקטו פעולות כלשהן. הוא קבע כי במסגרת הזמן לאורך השנים נוצרה “חזקת איפוס” של מרוץ ההתיישנות - מושג משפטי שבעקבותיו פעולות מצד הנושה ממחזרות את מניין הזמן מחדש. גם נטען כי התובע ידע על השומות לאורך השנים - בעת קביעתן, בעת בקשת הארכת מועד ערעור ב-2011, וגם כשנפתחו הליכי פשיטת רגל ב-2016. אף שמצא השופט כי נגרם עיכוב של שנים בגביית החוב בשל תקלה טכנית במערכת המחשוב של רשות המסים, שמנעה העברת עדכונים לגורמים אנושיים במשך כארבע שנים - הוא פטר את הנישום מתשלום ריבית, הצמדה, עיצומים ותוספות פיגורים שנבעו מאותה תקופה. כלומר החוב נשאר קיים, אך לא ייתוספו עליו עמלות נוספות.
- איך המדינה לוקחת מעל 50% ממחיר הדירה? כי היא יכולה
- איך הצליחו ברשות המסים להכניס 20 מיליארד שקל בשנה ולהציל את הקופה?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המקרה החשוב כאן הוא לא רק גובה החוב או שנותיו, אלא ההבנה שתקופת הזמן לבדה אינה מבטלת חוב מס. מרוץ ההתיישנות, כלומר הזמן שבו הנושה יכול לדרוש את החוב - ניתן לאפס (לחדש) אם לאורך השנים נעשות פעולות מנהליות או משפטיות שמביעות רצון לגבייה. ובמלים אחרות, אם פקיד השומה שולח מכתב דרישה, מטיל עיקול או מבקש צו כינוס נכסים - גם אם מבצע זאת בצורה אטית או חלקית - הפעולה הזו יכולה ללמנוע את התיישנות החוב. זהו עיקרון חשוב במיוחד בנושאי מסים, שכן לפי מקורות משפטיים, תקופת ההתיישנות הכללית לפי חוק ההתיישנות היא שבע שנים לתביעות רגילות. ואולם כשמדובר בחובות מס, המערכת המשפטית נוטה לאפשר מרחב פעולה רחב יותר לנושה, מתוך ראייה שפקיד השומה חייב להיות “סופר אקטיבי” בגבייה.
השתלטו על 110 מ"ר מהשטח המשותף - וכעת יישאו במחיר
סכסוך שכנים בשכונת גילה בירושלים הגיע לסיומו כשהשופט איתן כהן קיבל את תביעת הדיירים נגד בעלת דירה וחתנה שבנו יחידות דיור להשכרה על שטח משותף, לאחר שקיבלו אישור תכנוני מהעירייה - אך לא קיבלו אישור משאר הדיירים. בית המשפט קבע כי העובדה שהתביעה הוגשה במקביל
לקידום פרויקט תמ״א 38 אינה שוללת את זכותם של הדיירים להגן על רכושם, והורה לנתבעים להרוס את כל מה שנבנה
בבניין ישן בשכונת גילה שבירושלים, נהפך סכסוך שכנים ממושך בשנים האחרונות למאבק עקרוני על זכויות קניין, תום לב, והגבולות שבין אינטרס אישי לאינטרס ציבורי. הכל החל כשהתובעים, קבוצת דיירים מבניין ברחוב מבוא הקינמון 3, גילו כי אחת השכנות, בעלת דירה בקומת הקרקע, וחתנה, ביצעו עבודות בנייה נרחבות בחדר ההסקה ובחצר הבניין - שטחים שמוגדרים רכוש משותף. לטענתם, הבנייה נעשתה ללא הסכמה, ללא היתר תקין, ותוך השתלטות על שטח שנועד לשמש את כלל הדיירים.
הנתבעים, מצדם, טענו לכל אורך הדרך כי פעלו כחוק. לדבריהם, הבנייה בוצעה מכוח היתר בנייה שניתן להם בספטמבר 2017 לאחר פרסום כדין, ולדיירים הייתה הזדמנות להתנגד. “איש מהם לא טרח להגיש התנגדות, וכעת, אחרי שנים, הם מנסים להלביש את טענותיהם בגלימה של צדק”. הם טענו, והוסיפו כי הסיבה האמיתית להגשת התביעה נעוצה ברצונם של הדיירים לקדם פרויקט תמ״א 38 בבניין - מהלך שמחייב את הריסת תוספת הבנייה.
אלא שבית המשפט בחר להעמיד דברים על דיוקם. “גם אם נכון שפרויקט תמ״א 38 היווה חלק משיקולי התובעים,” כתב השופט איתן כהן, “אין בכך כדי לפגום בזכותם לתבוע את השבת רכושם. תובע אינו חייב להראות מניעים ‘טהורים’ או ‘אלטרואיסטיים’ כדי לזכות בהגנה משפטית על זכויות הקניין שלו". בכך למעשה, העביר בית המשפט מסר חד וברור: הזכות הקניינית עומדת בפני עצמה, ללא קשר למניעים הכלכליים של בעליה.
“השתלטות על רכוש משותף אינה הרחבת דירה”
בפסק הדין נקבע כי הנתבעים פעלו שלא כדין כשסיפחו לעצמם שטח של כ-110 מ״ר מהרכוש המשותף. שטח זה כלל את חדר ההסקה, חלק מהחצר הצפונית של הבניין, ואף נבנו עליו מדרגות ויחידות דיור נפרדות להשכרה. השופט כהן ציין כי מדובר בבנייה נפרדת ומנותקת מדירת הנתבעת, ולא ב“הרחבת דירה” כמשמעה בחוק המקרקעין. “ברי שבמקרה שלפניי לא עמדה הנתבעת בתכלית הקבועה בחוק - ‘הרחבת אותה דירה’,” כתב השופט בהכרעתו. “מדובר בבנייה חדשה ברכוש המשותף שתכליתה הוספת יחידה להשכרה שממנה מפיקה הנתבעת רווח".
- דייר סיפח את החצר - השכנים התנגדו; מה קבע בית המשפט?
- שינוי גישה בבתי המשפט בנוגע לפלישה לקרקעות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המשמעות המשפטית של הקביעה הזו היתה מכרעת: הרחבת דירה מותרת בהסכמת רוב של 75% מבעלי הדירות, אך כל שימוש ייחודי ברכוש המשותף מחייב הסכמה של כלל בעלי הדירות. “במעשיהם, בנו הנתבעים ברכוש המשותף, ובכך גזלו חלק ממנו מכלל הדיירים וצירפו אותו לרכושם הפרטי. כדי להכשיר מעשה מעין זה יש צורך בהסכמה מפורשת של כל בעלי הדירות - שלא ניתנה במקרה שלפנינו". כתב השופט בפסק הדין שפורסם.
