91 שיחות ממספרים לא מוכרים: לקוחה תבעה את איי.די.איי - וזכתה
בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב קבע כי חברת הביטוח חצתה את הגבול שבין שירות לגיטימי להטרדה, לאחר שהמשיכה לפנות ללקוחה גם אחרי שהיא ביקשה באופן מפורש שיפסיקו. התביעה התקבלה חלקית
לקוחה של איי.די.איי חברה לביטוח פנתה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו בדרישה לפיצוי של כמעט 39 אלף שקל, אחרי שלטענתה הוצפה בעשרות פניות שיווקיות מהחברה כדי לשכנע אותה לחדש פוליסת ביטוח רכב. כעת, כשנה אחרי שהחלה הפרשה, ניתן פסק הדין - והחברה תשלם.
לפי כתב התביעה, רינת בלה לוינסון טענה כי החל מספטמבר 2025 קיבלה מהחברה גל פניות בלתי פוסק בכל ערוץ אפשרי: 47 שיחות טלפון בתוך פחות מחודש, שש הודעות מייל, שלוש הודעות וואטסאפ ושלושה מסרונים. לדבריה, אפילו כשהיא ניסתה לחסום את המספרים שמהם התקשרו אליה, זה לא עזר - "בכל פעם נוצר עמה קשר ממספר אחר", לדבריה. התובעת, שעובדת כעצמאית ונאלצת לענות לשיחות מלקוחות פוטנציאליים, טענה שלא היתה לה ברירה אלא לענות גם למספרים לא מוכרים - מה שהשאיר אותה חשופה למסע השיווקי.
איי.די.איי מנגד, הכחישה את רוב הטענות. לדברי החברה, היה מדובר בפניות שנועדו לעדכן את הלקוחה על סיום תוקף הפוליסה - חובה רגולטורית ולא "דבר פרסומת" כמשמעותו בחוק. החברה גם טענה שמספר הפניות שניתן לייחס לה בפועל היה 24 בלבד, ושרוב השיחות כלל לא נענו. עוד נטען שם ששיחות שמבוצעות על ידי נציג אנושי, בניגוד להודעות אוטומטיות, לא נכללות תחת האיסור בסעיף 30א לחוק התקשורת.
עם זאת, החברה לא התכחשה לחלוטין לכשל בהתנהלותה. בכתב ההגנה שלה היא הודתה כי "כבר לאחר שהתובעת השיבה לאחת השיחות והביעה באופן חד משמעי חוסר רצון בהמשך קבלת פניות, היה מקום להפסיק את ניסיונות ההתקשרות עמה". ההודאה הזו נהפכה, כפי שציין הרשם הבכיר מיכאל שמפל בפסק דינו, ל"נדבך משמעותי במארג הראייתי".
שיחות אנוש לא נספרות כפרסומת, אבל יכולות להיות הטרדה
הרשם שמפל קבע הבחנה חשובה: שיחות טלפון המבוצעות באמצעות נציג אנושי, כתב, "אינן באות בגדר הוראות 30א לחוק התקשורת ואינן מהוות, כשלעצמן, 'דבר פרסומת' כהגדרתו בחוק". אבל זה לא סוף הסיפור, משום שלדבריו, גם פניות טלפוניות אנושיות עשויות, בנסיבות מתאימות, "לעלות כדי הטרדה אחרת" לפי חוק הגנת הפרטיות.
ואכן, כך קבע השופט: מכלול השיחות שנמשך גם אחרי שהתובעת ביקשה לחדול "חוצה את גבול הסביר". לדבריו, "מקום שבו מדובר במסכת כוללת של פניות טלפוניות אשר נמשכה גם לאחר בקשות מפורשות לחדול ממנה, חוצה ההתנהלות את גבול הסביר".
לגבי הודעות הדוא"ל, הוואטסאפ והמסרונים, כאן התמונה היתה מורכבת יותר. השופט קיבל את הטענה שהודעה שנועדה ליידע לקוח על סיום פוליסה אינה בהכרח פרסומת, משום שחברות ביטוח כפופות לחובה רגולטורית להתריע בפני מבוטח. אבל הוא לא עצר שם: "אין לבחון את הודעת הדוא"ל במנותק מן התמונה הכוללת", הוא כתב, וקבע שחלק מההודעות כללו גם הפניות להצעות מחיר והטבות, ואלה כבר "דבר פרסומת" של ממש, לפי ההגדרה בחוק ("מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות").
השופט גם דחה את טענת ההגנה של תום הלב שהעלתה החברה: "משעה שהנתבעת ידעה כי התובעת אינה מעוניינת בהמשך ההתקשרות השיווקית, היה עליה לפעול להפסקתה לאלתר". לדבריו, ריבוי אמצעי ההתקשרות והמשך הפניות אחרי בקשת ההסרה חורגים "באופן משמעותי" ממה שנדרש כדי למלא את חובת היידוע הרגולטורית.
פיצוי חלקי: 10,000 שקל במקום 38.9 אלף
בית המשפט קבע כי מדובר בפגיעה בפרטיות המזכה בפיצוי ללא הוכחת נזק, לצד הפרה של חוק התקשורת. בקביעת גובה הפיצוי, העלה השופט שיקולים לכאן ולכאן: מצד אחד את ריבוי הפניות, משך התקופה וההמשך אחרי בקשות מפורשות לחדול; מצד שני את העובדה שהצדדים היו קשורים ביחסי ביטוח קיימים, שחלק מהפניות נועדו ליידוע לגיטימי, ושהחברה הודתה בכשל, הביעה צער ופעלה להסיר את התובעת מרשימות השיווק לאחר שהתגלה המחדל.
התוצאה היתה שאיי.די.איי חויבה לשלם לתובעת פיצוי בסכום כולל של 10,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסכום של 1,500 שקל - כרבע מהסכום שהיא תבעה במקור.
