עו"ד תבע לקוחות שפיטרו אותו - וקיבל שבריר ממה שדרש

בית משפט השלום בבת ים ביטל באחרונה שני הסכמי שכר טרחה שערך עורך דין עבור בני משפחה שאותם הוא ייצג במשך יותר מעשור, וקבע שהמנגנון שנועד לחייב אותם אליו "עד יורשי יורשיהם" פשוט לא יכול לעמוד. הסיפור התחיל במקרקעין שהבעלים הרשמיים שלהם היא עיריית בני ברק, ומשפחת שמואל - סבח ושלושת בניו רוני, ברוך ושמעון - מחזיקה בשטח הזה בפועל וניהלה בו עסקים אחרי שקיבלו אותו עוד בשנות ה-70, בתמורה לקרקע שנלקחה מהם לצורך סלילת כביש. עשרות שנים של הליכים משפטיים מול העירייה ומול שכנים במקרקעין הובילו את המשפחה ב-2015 לחתום עם עורך הדין רוני יאיר זילכה על הסכם ייצוג שאפתני: זילכה יפעל להוצאת היתרי בנייה על הקרקע, ובתמורה הוא יקבל 12% מכל שטח שייבנה - בבעלותו הפרטית.

ההסכם לא הסתפק בזה. הוא הוגדר כבלתי חוזר (הסכם שהצדדים קובעים בו מפורשות שאי אפשר לבטל אותו), וקבע באופן מפורש שהוא "מחייב גם את יורשיהם ויורשי יורשיהם" של בני המשפחה, ושלא ניתן להפסיק את הייצוג כל עוד המטרה - הקמת המבנים - לא הושגה. גם הסכם נוסף, שנחתם ב-2016 לצורך ייצוג רוני בתביעת פינוי שהגישה נגדו העירייה, כלל סעיף דומה.

בפועל, הדברים לא התקדמו כפי שהמשפחה קיוותה. עתירה מנהלית שהגיש זילכה נמחקה אחרי שהוא ולקוחותיו לא הופיעו לדיון. בתביעת הפינוי, שבה זילכה ייצג את רוני במשך 43 חודשים, בית המשפט אמנם דחה את התביעה, אך תוך כדי כך גם קבע שהסכם השכירות שעליו רוני ביסס את זכויותיו היה "למראית עין" ושרוני לא הצליח להוכיח את מלוא הזכויות שטען להן.

"הסכם לשותפות חיים" שאינו כזה

באוגוסט 2020 החליטה המשפחה שנמאס לה. היא הודיעה לזילכה על הפסקת הייצוג ודרשה לבטל את ההסכמים ואת ייפויי הכוח. לטענתה, זילכה המשיך לפעול בשמה גם אחרי ההודעה, וסירב להתחייב בכתב שיפסיק. הסכסוך הגיע לבית המשפט: המשפחה תבעה פסק דין הצהרתי שההסכמים בטלים, ואילו זילכה הגיש תביעה נגדית לתשלום שכר הטרחה שלטענתו מגיע לו.

השופטת רונית אופיר, סגנית נשיאת בית המשפט, לא התרשמה מטענתו של זילכה, שלפיה מדובר בסוג של "הסכם לשותפות חיים". לדבריה, הסכם שכר טרחה הוא הסכם למתן שירות משפטי אישי, מבוסס אמון, שנתון לרצונו של הלקוח, ואי אפשר להגביל את האוטונומיה הזו. כלומר לקוח רשאי לפטר את עורך דינו מתי שהוא רוצה, ושום סעיף בהסכם לא יכול לשלול ממנו את הזכות הזו. עורך דין שמנסח הסכם שמנסה לעשות בדיוק את זה, קבעה השופטת, פועל בניגוד לחובת הנאמנות וההגינות שלו כלפי הלקוח.

בית המשפט לא קבע שזילכה התרשל בייצוג - טענה שהמשפחה העלתה גם היא. גם הטענה שהמשפחה נהגה בחוסר תום לב כשהחליטה לפטר אותו נדחתה, מכיוון שזילכה לא הביא ראיות לכך. אבל בהיעדר כל בסיס לחישוב "שכר ראוי" חלופי, נקבע שהמשפחה כלל לא חייבת לו דבר בגין הסכם ה-12%.

ההסכם הדרקוני ומחיקת הזיכרון

פרק מעניין בפסק הדין עוסק בהסכם השני, שקבע תשלום חודשי של 1,000 שקל בתביעת הפינוי. זילכה טען שגילה מסמך "מבהיר" שכתב בכתב ידו, אך שכח שהוא ברשותו בגלל אירוע מוחי שעבר. השופטת לא קנתה את הגרסה הזו. היא ציינה שכשנשאל למה לא צירף את המסמך לתביעה, זילכה סיפק תשובות מתחמקות, ובהמשך אף הודה שטעה. במכתב ששלח רוני לזילכה עוד ב-2021, הוא כתב במפורש שזילכה "החתים אותי על ההסכם הדרקוני" - ביטוי שכנראה לא הפריע יותר מדי לזילכה בזמן אמת, שכן הוא לא הכחיש אותו.

לבסוף, השופטת חישבה שעבור 43 חודשי ייצוג בתביעת הפינוי מגיעים לזילכה 50,310 שקל כולל מע"מ. מכיוון שהוא כבר קיבל 36.5 אלף שקל, נותר רוני לשלם לו הפרש של 13,810 שקל בלבד - סכום זעיר לעומת מה שזילכה דרש בתביעה שהגיש. לעומת זאת, על זילכה הוטל לשלם למשפחה 5,000 שקל הוצאות ו-45 אלף שקל שכר טרחת עורכי דין, וכן לספק למשפחה חשבון מפורט על כל הכספים שגבה, תוך 60 יום.