בית הכנסת ניצח את עיריית ת"א - וחשף למה רצתה לפנותו

בית הכנסת גבורת ישראל שברחוב בר כוכבא בתל אביב פועל באותו המקום כמעט 100 שנה, והוא מהמבנים הוותיקים ביותר בשכונת טרומפלדור ההיסטורית. המבנה הנוכחי הוקם ב-1950 בערך, על בסיס היתר שנתנה העירייה עצמה, ונקרא כך לזכר מתפללים שנפלו במלחמת העצמאות. במשך עשרות שנים איש לא הטריד את העמותה שמנהלת אותו. אבל ממש לפני הגשת התביעה, לראשונה, דרשה העירייה מהעמותה להגיש בקשה להקצאת המקרקעין ולקבל עבורה תנאים חוזיים חדשים, כתנאי לזכייה עתידית בהקצאה. העמותה סירבה, והעירייה הגישה תביעת פינוי. השופט יגאל נמרודי דחה את התביעה במלואה, וגם חייב את העירייה בהוצאות משפט.

כבר בפתיחת פסק הדין נחשף הקושי המרכזי: מלכתחילה לא ביקשה העירייה, "באמת ובתמים", לפנות את בית הכנסת מהמקרקעין. עד התביעה, עו"ד מוטי טייטלבאום מאגף נכסי העירייה, הודה בכך במפורש כשנשאל בחקירה נגדית מדוע בכלל הוגשה התביעה: "אנחנו פה אך ורק בכלל שאתה לא מגיש בקשה להקצאה... אנחנו לא מפנים את בית הכנסת רחמנה לצלן, אנחנו פועלים מול מי שמחזיק בבית הכנסת שלא בא להסדרה חוזית, נכסית, מול העירייה. בית הכנסת הזה, עד 120, עוד 100 שנים אם לא יותר מזה יישאר". הוא אף הוסיף בהמשך כי, "אנחנו לא רוצים להגיע לפינוי של הרב נשר. לא רוצים להגיע", ו"העירייה לא סוגרת בתי כנסת".

מהדברים האלה הבין השופט נמרודי שהתביעה בפועל לא כוונה לסילוק בית הכנסת מהמקום כמוסד דתי-קהילתי, אלא לפינוי הנתבעת, עמותת "גבורת ישראל", כדי להעביר את הניהול לגורם אחר שיחתום מול העירייה על הסדר חוזי חדש. השופט לא היסס לכנות זאת "שימוש לרעה בהליך המשפטי", שמנוגד להוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין. לדבריו, "היה על התובעת לעתור בתביעה לסעד המשקף באופן מהימן ומדויק את המחלוקת בין הצדדים, שהיא ידועה".

העירייה כלל לא טענה שהעמותה הפרה תנאי כלשהו

מעבר לביקורת הפרוצדורלית, השופט נכנס לעומק היסטוריית המקום. הוא קבע כי העמותה מחזיקה במקרקעין מכוח רשות מפורשת, שהיא למעשה הקצאה שניתנה לפני עשרות שנים, גם אם לא הועלתה מעולם על הכתב במסמך מסודר. מדובר, כתב נמרודי, ב"הסדר נכסי מכללא", שתוקפו לא שונה מזה של חוזה כתוב. הוא ניסח ארבעה תנאים מצטברים שצריכה העמותה לעמוד בהם כדי להמשיך ולהחזיק במקום: להוסיף ולהתקיים כתאגיד פעיל, לספק את השירות הציבורי (שירותי דת) בעצמה, שתמשיך להתקיים במקום קהילה שצורכת את השירות, ושלא תפר הוראות אחרות בהסכם. השופט קבע במפורש כי כל התנאים האלה מתקיימים, ושהעירייה כלל לא טענה שהעמותה הפרה תנאי כלשהו.

בית המשפט התייחס גם למשמעות הרחבה יותר של בית כנסת כמוסד. "בית כנסת אינו מתמצה במבנה פיזי - בבחינת נדל"ן - בלבד", כתב נמרודי. "הוא חורג מממדיו הפיזיים... מדובר במוסד חי המגלם בתוכו קדושה, רוח, קהילה ותחושת שייכות". לאור זאת, שינוי הגורם המנהל, גם אם המבנה הפיזי ימשיך לשמש בית כנסת, פירושו בפועל סגירה של הקהילה שהתפללה שם במשך דורות.

טענות של העמותה נדחו גם כן

לצד זה, בית המשפט דחה שורה של טענות שהעלתה גם הנתבעת עצמה, בהן הטענה כי בית הכנסת מהווה הקדש דתי לצמיתות (נדחתה, בהיעדר ראיה על הקדש שנוסד כדין), הטענה לדיירות מוגנת (נדחתה, בהיעדר יחסי שכירות), והטענה שלבית המשפט האזרחי אין כלל סמכות לדון בעניין מכוח דבר המלך במועצה על המקומות הקדושים (גם היא נדחתה).

לבסוף, השופט נמרודי גם הוסיף ביקורת עצמית על מהלך הדיון: הוא ציין כי בית המשפט ניסה לסייע לצדדים להגיע לפשרה, ואף הקדיש לכך זמן רב יותר מאשר לשמיעת הראיות עצמה, אך ללא הצלחה. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה במלואה, והעירייה חויבה לשלם לעמותת בית הכנסת 25 אלף שקל שכר טרחת עורכי דין.