50 שנות נישואים, שלושה נכסים - והכל נרשם רק על שם הבעל

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון הכריע באחרונה לסיפור עם מציאות אנושית כבדת משקל: זוג נשוי כמעט חמישה עשורים, ארבעה ילדים, בית משותף - ורישום שמציג תמונה אחרת לגמרי. השופטת מיכל סער נדרשה לפסוק בתביעה שהגישה אשה נגד האיש שהוא בעלה מ-1973. היא ביקשה שבית המשפט יצהיר שהנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואים - בית המגורים, ורישיון להפעלת מונית עם מספר ירוק - הם רכוש משותף, אף שכולם רשומים על שמו של הבעל בלבד. הוא, מצדו, טען שמדובר בנכסים שקיבל במתנה מהוריו או רכש מכסף שירש, ולכן אשתו אינה זכאית לכלום. בפסק דין קיבלה השופטת סער את התביעה במלואה.

הסיפור שנפרש בפני בית המשפט היה פשוט במהותו ומורכב בפרטיו: הצדדים נשאו לפני כניסת חוק יחסי ממון לתוקפו, כך שלא חוק אלא "הלכת השיתוף" היא זו שחלה עליהם - הלכה שיצרה הפסיקה הישראלית וקובעת שבני זוג החיים יחד ומנהלים משק בית משותף, הרכוש שנצבר ביניהם הוא של שניהם, לא משנה על שם מי הוא רשום.

האשה עבדה שנים רבות כסייעת בגן ילדים. אבל בניגוד לאנשים רבים שמנהלים חשבון בנק עצמאי, היא הפקידה את משכורתה בחשבון הבנק של בעלה. לא פעם, לא פעמיים - אלא במשך יותר מ-20 שנה. רק ב-2012 פתחה לראשונה חשבון על שמה. מדוע? שאלו אותה בבית המשפט. תשובתה גילתה הרבה על הדינמיקה בין בני הזוג: "בשנת 2012 באתי לבעלי ואמרתי לו: תקשיב, אני עליתי לאוטובוס, לא היה לי כסף. תכניס אותי לחשבון... הוא אמר לי: תעשי לי בעיות עם מס הכנסה".

הבעל, שניהל את כל הנכסים והכספים של המשפחה, לא מצא הסבר שמניח את הדעת לשאלה מדוע כספים שהאשה קיבלה ממקום עבודתה הועברו לחשבונו. כשנשאל, הוא השיב כי "אני הייתי בעל החשבון, לא היה לה שום זכות בכלום".

"ביחד כל החיים - זה של שנינו"

עדותה של האשה בבית המשפט היתה רוויה ברגשות. היא תיארה נישואים שבהם אהבה ואמון היו עמוד השדרה, גם כשברטרוספקטיבה ניתן לראות שהכוח לא חולק שווה בשווה. לדבריה, "אנחנו ביחד כל החיים וזה של שנינו, זה מכספנו ממתי שהוא התחתן איתי עד יום הפירוק שנינו היינו ביחד... הוא היה אומר לי אור, אבל לא האמת זה חושך - ואני הייתי כן כן, כי אותו אהבתי. הכול שלנו".

אפילו הבעל, בעדותו, לא הצליח להכחיש שהנישואים היו טובים ברובם: "היו חיי נישואין טובים מאוד, כמובן עם עליות וירידות כמו כל בני זוג." הוא אף העיד כי הם גידלו "משפחה לתפארת", ולא העלה בדעתו שיהיה נתק ביניהם.

בית המשפט נדרש לבחון כל נכס בנפרד. בית המגורים: הבעל טען שקיבל את הבית מהוריו - מחציתו ב-1974 ומחציתו השנייה ב-1982. נכון, אישרה השופטת, אבל באותו היום שבו הורי הבעל העבירו את חלקם לבני הזוג, האשה חתמה על מסמך שהעביר את חלקה לבעלה. היא טענה שחתמה מבלי להבין לחלוטין את המשמעות, בהתאם לדרישה של בעלה, שהבטיח לה שהזכויות שלה לא ייפגעו. השופטת קיבלה את גרסתה. בנוסף, הצדדים בנו יחד קומה שנייה בבית בכסף שלהם, גידלו בו ארבעה ילדים, שיפצו אותו לאורך השנים, כולל מכספי ירושה שהאשה קיבלה מאמה המנוחה והעבירה לבעל לצורך השיפוץ. כ-45 שנה של חיים משותפים בבית הזה לא השאירו מקום לספק.

הדירה ברחוב מ': הבעל טען שרכש אותה ב-1984 מכסף שקיבל מהוריו - 28 אלף דולר, לדבריו. אלא שלא הציג שום אסמכתא. כשנשאל מאיפה הכסף, הוא השיב כי "אבא מימן את התשלום... אין לי מושג". לעומתו, האשה הצביעה על כך שבאותה התקופה לצדדים היה חשבון בנק אחד בלבד, על שמו של הבעל, שהוא שלט בכספים ואילו היא היתה עקרת בית. ב-2004 אף נטלו שניהם הלוואה משותפת מהבנק ושיעבדו לצורכה את הדירה הזו - מה שמוכיח שהיא שימשה נכס משפחתי לכל דבר. המונית והרישיון הציבורי: גם כאן, הנכסים נרכשו במהלך הנישואים, מכסף משותף - ואף הוכח שהלוואה שנלקחה לצורך רכישתם נחתמה על ידי שני הצדדים.

מה זה אומר לציבור הרחב?

פסק הדין מזכיר עיקרון שחשוב להפנים: הלכת השיתוף, שחלה על זוגות שהתחתנו לפני 1974, קובעת שרכוש שנצבר במהלך הנישואים הוא של שני בני הזוג - גם אם הוא רשום על שם אחד בלבד, גם אם הוא נרכש מכסף שהגיע מהוריו של אחד מהם, וגם אם הצד השני לא היה מודע לפרטי הרישום.

• עבדה בחברה של הבן זוג עשר שנים, ותבעה מחצית ממנה
• העביר לה 100 אלף שקל כדי שתחזור אליו - ואז תבע

כפי שצוטטה הפסיקה בפסק הדין: "ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים - יהא מקורם אשר יהא - הופכים 'לבשר אחד'". לסתור את החזקה הזו זה דבר קשה מאוד. הנטל מוטל על מי שטוען שנכס מסוים שייך לו בלבד, ועליו להביא ראיות ממשיות. במקרה הזה, הבעל לא הביא ראיות כאלה.

בסופו של דבר, הבעל חויב לשלם לאשה 30 אלף שקל הוצאות משפט - סכום שיש לו ערך סמלי מעבר לכספי: זוהי הכרה בכך שהאשה צדקה מהיום הראשון.