הדלת כבר היתה מותקנת, הבית סגור, סדר היום השתנה, וההמתנה הלכה והתארכה. עבור לקוחות רבים של רשפים דלתות, זה היה תסריט מוכר: ביקור של מתקין או טכנאי שתואם לטווח של ארבע שעות, שבמהלכן נדרש הלקוח להישאר בבית, להמתין, לדחות פגישות ולעתים גם להפסיד יום עבודה. מה שנתפש במשך שנים כגזירת גורל צרכנית, נהפך לבסיס של תובענה ייצוגית, שהסתיימה כעת בפסק דין מפורט ובאישור הסדר פשרה רחב היקף, שבמרכזו פיצוי לציבור הלקוחות והתחייבות לשינוי התנהלות עתידי.

פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט ליאור גלברד, במסגרת תובענה ייצוגית שהגישה זוהר יעקבסון נגד רשפים דלתות. ההליך עסק בפרקטיקה של תיאום ביקורי הובלה, התקנה ותיקון של דלתות ומוצרי החברה, בטווחי זמן של ארבע שעות, שלטענת המבקשת חרגו מהוראות חוק הגנת הצרכן ופגעו בזכויות הלקוחות. על פי המתואר בפסק הדין, המקרה הפרטי שממנו צמחה התובענה אינו חריג. יעקבסון רכשה דלת כניסה מתוצרת רשפים, ולאחר שהתגלתה תקלה ביקשה לתאם ביקור טכנאי. הביקור נקבע ליום מסוים, בטווח שבין 10:00 ל-14:00. ארבע שעות של המתנה, ללא אפשרות לדעת מתי בדיוק יגיע הנציג. לטענתה, לא מדובר במקרה נקודתי אלא במדיניות שיטתית, שננקטה כלפי לקוחות רבים. במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית צורפו גם ראיות נוספות, לרבות הליך משפטי אחר שבו הודתה החברה כי זהו חלון הזמן המקובל אצלה.

בבסיס התביעה עמדה פרשנות של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, העוסק בזמני המתנה לביקור נותן שירות בבית הצרכן. הסעיף קובע כי כשנדרש ביקור של שליח, מתקין או מתקן, על העוסק לתאם מועד כך שזמן ההמתנה לא יעלה על שעתיים מעבר לשעה שנקבעה. לטענת המבקשת, תיקון לחוק שנכנס לתוקף ב-2018 הרחיב את תחולת ההסדר, כך שהוא חל על כלל נותני השירות ולא רק על טכנאים של מוצרי חשמל, כפי שהיה בעבר. תכלית התיקון, כך נטען, היא פשוטה וברורה: לכבד את זמנו של הצרכן ולמנוע פגיעה בשגרת יומו.

רשפים דלתות מצדה, דחתה את הטענות. בתשובתה לבקשה לאישור היא טענה כי החוק אינו חל עליה במלואו, וכי פרשנות המבקשת מרחיבה יתר על המידה את הוראות הדין. החברה הסתמכה בין היתר על חוות דעת של ארגון אמון הציבור, שלפיה החובה הנוגעת לזמני המתנה קשורה למוצרים מסוימים בלבד, ובראשם מוצרי חשמל, ואינה חלה בהכרח על דלתות. עוד נטען כי גם כשתואם חלון זמן של ארבע שעות, בפועל ברוב המקרים הגיעו נציגי החברה מוקדם יותר, כך שהלקוחות לא נדרשו להמתין את מלוא הזמן.

• נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
• האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל

המבקשת לא קיבלה את הדברים. בתגובתה היא טענה כי עצם קביעת חלון זמן של ארבע שעות מהווה הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל. לדבריה, מדובר בפרקטיקה שמנצלת את העובדה שהחוק קובע פיצוי סטטוטורי רק לאחר חלוף פרק זמן מסוים, ומאפשרת לעוסקים להתיישר פורמלית עם הדין, אך לפגוע בפועל בצרכנים. עוד הודגש כי המונח "טובין" בחוק הגנת הצרכן אינו מוגבל למוצרי חשמל, אלא כולל כל נכס מוחשי שאינו מקרקעין, ובהגדרה זו נכללות גם דלתות.

לפעמים סכסוכי ירושה לא מתחילים אחרי הלוויה, אלא הרבה קודם. שנים של מגורים משותפים, טיפול בהורים, מתחים משפחתיים ישנים, והבטחות שנאמרו סביב שולחן המטבח או ליד מיטת חולה, מתנקזים לרגע אחד שבו צריך להחליט מי נשאר במשק, מי הולך ומי צדק. כך בדיוק קרה במשק חקלאי במושב בצפון הארץ, שם מצאו עצמן שתי אחיות, בנות למשפחה מרובת ילדים, מתדיינות זו מול זו בשאלות כבדות משקל: האם צוואה יכולה לשנות מינוי של בת ממשיכה, האם ניתן לפצל נחלה בניגוד לכללים, והאם מי שגר בבית ההורים שנים ארוכות יכול להישאר בו גם כשהוא כבר לא שלו.

פסק הדין, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בצפת על ידי סגנית הנשיא אביבית נחמיאס, עוסק במחלוקת בין שתי אחיות סביב נחלה במושב. מדובר במשק חקלאי שהוחזק שנים רבות בידי הוריהן המנוחים. אחת האחיות מונתה עוד בחיי האב לבת ממשיכה, והמינוי נרשם ואושר כדין במוסדות המיישבים. השנייה התגוררה בבית ההורים שבנחלה, וטענה כי האב ביקש, ואף ציווה, להעניק לה את הבית עצמו, כחלק מפיצול מוסכם של הנחלה בין הילדים. אלא שכאן בדיוק נוצרה ההתנגשות. מצד אחד, מינוי רשמי, ותיק ומאושר של בת ממשיכה, שמעביר אליה את מלוא הזכויות בנחלה עם פטירת ההורים. מצד שני, צוואה מאוחרת, ברורה, מפורטת, שבה האב מבקש לחלק את המשק: את הנחלה והמשק לבת הממשיכה, את הבית הבנוי לאחותה, ואת האדמות החקלאיות לאח נוסף. רצון משפחתי, אולי אפילו הגיוני, אבל כזה שמתנגש חזיתית עם דיני הנחלות.

בית המשפט לא התעלם מהמורכבות. כבר בפתח פסק הדין נקבע כי "אין חולק כי הנתבעת היא בעלת הזכויות הרשומות בנחלה, כי מונתה כדין כבת ממשיכה עוד בשנת 2014 וכי הזכויות הועברו אליה בהתאם להוראות ההסכם המשולש עם פטירת האב". נקודת המוצא, אם כן, היתה ברורה: הזכויות בנחלה עברו לבת הממשיכה מכוח הדין, ולא מכוח הצוואה. השופטת נחמיאס חזרה והדגישה בהחלטתה עיקרון מושרש היטב בדין הישראלי: זכויות בנחלה חקלאית אינן חלק מהעיזבון, אלא זכויות של בר רשות, הכפופות להסכם המשבצת בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות היהודית והאגודה של המושב. בהתאם להסכם הזה, וכפי שנקבע פעם אחר פעם בפסיקה, "הזכות של בר רשות בקרקע, שהיא זכות אישית, אינה חלק מעיזבונו, ולפיכך הוראות חוק הירושה אינן חלות במישרין על העברתה".

הוראת האב אינה ניתנת לאכיפה

המשמעות ברורה: אדם אינו יכול להוריש בצוואה מה שאין לו. ומרגע שמינוי הבן או הבת הממשיכים הושלם ואושר, אין להורים עוד את החופש לשנות את חלוקת הזכויות בנחלה באמצעות צוואה. "אין הם רשאים לצוות לבן אחר את הנחלה במסגרת צוואה, כאשר ציווי זה סותר את מינוי הבן הממשיך", כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם. במקרה הזה, האב ערך את צוואתו ב-2019, חמש שנים לאחר שמינה את בתו לבת ממשיכה. בצוואה נכתב במפורש: "ל*** אני מצווה ומוריש את הבית בו היא מתגוררת יחד עמי, בשטח של עד 500 מ"ר בתחום הנחלה". אלא שבית המשפט קבע כי ההוראה הזו, שמבקשת לפצל את הנחלה ולהקנות זכויות קנייניות בבית עצמו, אינה ניתנת לאכיפה, שכן היא סותרת את עקרון אי-פיצול הנחלות ואת הוראות הסכם המשבצת.

• כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
• האם הסכם ממון מאפשר לבני זוג להחזיק שתי נחלות?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

גם הטענה שלפיה המינוי כבת ממשיכה היה "טכני בלבד", או מותנה בהסכמה משפחתית רחבה, לא התקבלה. השופטת קבעה כי התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם פנים-משפחתי מחייב, ולא הראתה כי בעת המינוי הוצב תנאי כלשהו לטובת מגוריה או זכויותיה. "לא הוכח שנוצר הסכם כאמור, מתי נוצר, מי היו הצדדים להסכמה זו, ולא הוכח כי רישומה של הנתבעת כבן ממשיך היה מותנה בתנאי כלשהו", נכתב בפסק הדין.