חוזה
צילום: FREEPIK

חתמה על העברת דירה לבנה, התחרטה - ותבעה

לטענת האם, היא בסיקשה לבצע את העסקה רק כדי להקל על מס הריכשה עבור נכס נוסף שרכשה, ולא התכוונה באמת לתת את הדירה לבנה היחיד. לדבריה, החתימה נעשתה בלחץ, ומערכת היחסים בינה לבין בנה היתה בעייתית - וכללה אלימות מילולית ופיזית מצדו

עוזי גרסטמן |


פסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בראשות השופטת הילה מלר-שלו, דן במחלוקת משפטית ייחודית ומורכבת בין אם לבנה היחיד. התיק נסב סביב דירה שהאם התכוונה להעניק במתנה לבנה, אך המחלוקות ביניהם, כמו גם נסיבות החתימה על המסמכים, הובילו לסכסוך מתמשך - ובסופו של דבר לתביעה.




במוקד הסכסוך נמצאת דירה בפתח תקווה שהאם ובנה חתמו על מסמכי העברה שלה ב-2017. האם, שעבדה באותה תקופה בבית אבות והשתכרה בשכר מינימום, טענה כי החתימה על המסמכים נעשתה בלחץ, במבואה רועשת של אולם אירועים, ובנסיבות שגרמו לה להבין שמדובר בצעד זמני בלבד. כמו כן, ציינה האם כי תכננה את ההעברה כדי להקל על מיסוי הרכישה של נכס נוסף שרכשה. היא הדגישה שלא היתה לה כוונה אמיתית להעניק את הדירה במתנה לבנה.




האם טענה כי ההתחייבות למתן המתנה נחתמה בעקבות ייעוץ משפטי שגוי, וכי עורכת הדין שליוותה את ההליך הטעתה אותה. "חתימתי הושגה תוך לחץ משמעותי שהופעל עליי, בתנאים שלא מאפשרים שיקול דעת סביר", ציינה האם. היא הוסיפה כי בנה הסתבך בחובות משמעותיים, והיחסים ביניהם הידרדרו עד כדי אלימות מילולית ופיזית מצדו - מה שהוביל אותה לבטל את ההתחייבות. לדבריה, המסמכים נחתמו ללא תנאים בסיסיים שנדרשים, ותוך הבטחה שעורכת הדין תשמור את המסמכים בכספת ולא תעשה בהם שימוש ללא הסכמתה. היא אף ציינה כי המהלך נועד למנוע את חובת תשלום מס רכישה בסכום כולל של כ-220 אלף שקל.




מנגד, הבן טען כי האם העניקה לו את הדירה מתוך רצון כן, בייחוד לאור המצב הכלכלי המיטיב שלה לעומת מצבו הקשה. הוא הוסיף כי האם ידעה היטב על מהות העסקה, והיא לא נכפתה עליה. לדבריו, המסמכים נחתמו מתוך הבנה שהדירה אכן תעבור אליו, ושכל שינוי בעסקה נובע מרצונה להתנער מהבטחתה.




השופטת מלר-שלו קבעה כי האם לא הצליחה להוכיח את טענותיה. היא הדגישה את הפערים והסתירות בעדותה, שהיו "רצופים בשינויי גרסאות". בנוסף, ציינה השופטת בפסק הדין שפרסמה כי המסמכים שנחתמו כללו גם ייפוי כוח בלתי חוזר ושטרי מכר, המעידים על כוונה ממשית להשלמת העסקה. היא אף דחתה את הטענה של האם כי מדובר בחוזה למראית עין בלבד. "המסמכים והעדויות שהוצגו בפניי מצביעים על כך שהיתה כוונה אמיתית להעברת הזכויות בדירה, ללא כל תנאי שיאפשר חזרה מהתחייבות", קבעה השופטת.




משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בית המשפט הדגיש את החשיבות של התנהלות מקצועית בעת עסקות נדל"ן, תוך מתן הסבר מלא וברור לכל הצדדים המעורבים. השופטת מלר-שלו ציינה בפסק הדין כי "נדרשת מידה גבוהה של אחריות בעת מתן ייעוץ משפטי במקרים כאלה. עם זאת, לא הוכח שהייעוץ המשפטי שניתן לאם היה רשלני או מטעה". ביחס לטענות האם בדבר לחץ שהופעל עליה, השופטת ציינה כי "לא הוצגה הוכחה מספקת על כך שהאם לא הבינה את מהות ההתחייבות שעליה חתמה".


השופטת התייחסה גם למערכת היחסים העכורה ששררה בין האם לבנה, ושעמדה במוקד הדיון. לדבריה, "יחסים אלה היוו קרקע פוריה לקונפליקטים, אך לא ניתן להתעלם מכך שהאם פעלה מרצונה החופשי בעת החתימה".

קיראו עוד ב"משפט"



פסק הדין שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום דיני המתנה, בייחוד בכל הנוגע לאפשרות של חזרה מהתחייבות למתנה שלא הושלמה ברישום. בית המשפט ציין כי סעיף 5 לחוק המתנה מאפשר חזרה מהתחייבות כזו, אך רק בהתקיים תנאים מסוימים, כמו שינוי נסיבות מהותי או התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה. במקרה זה, האם לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לביסוס טענותיה.




עורכת הדין שליוותה את העסקה עמדה גם היא במוקד הדיון. האם טענה כי זו לא הבהירה לה את המשמעות המלאה של המסמכים שעליהם היא חתמה, וכי חתימתה התקבלה ללא שקיפות מספקת. מנגד, עורכת הדין העידה כי פעלה על פי כל הנהלים והבהירה לאם את תוכן המסמכים ואת ההשלכות של החתימה. בית המשפט קבע כי לא הוכחה רשלנות מצד עורכת הדין. "על הצדדים להבין את חשיבות הייעוץ המשפטי ולוודא שהם פועלים מתוך מודעות מלאה", ציינה השופטת בפסק הדין.




העדויות שהוצגו בפני בית המשפט הצביעו על מערכת יחסים מורכבת בין האם לבנה. האם תיארה סיטואציות של אלימות מילולית ואף פיזית מצד הבן, וטענה כי הדבר השפיע על שיקול דעתה בהחלטה לחתום על המסמכים. השופטת הביעה אמפתיה לקושי שבמערכת היחסים, אך קבעה כי אין בכך כדי לשנות את התוקף המשפטי של המסמכים שעליהם חתמה האם מרצונה החופשי.




פסק הדין מדגיש את ההשפעה הכלכלית של החלטות משפטיות בתחום הנדל"ן. האם טענה כי המהלך נועד לחסוך בעלויות מס, אך התוצאה שלו הובילה להסתבכות משפטית שהעמידה אותה בפני סיכון כלכלי נוסף. "החלטות הנוגעות לעסקות מקרקעין דורשות תכנון קפדני וייעוץ משפטי הולם", ציינה השופטת.

פסק הדין מעורר גם שאלות רחבות יותר, בנוגע לאיזון שבין זכויות משפטיות ליחסים משפחתיים. הוא אף מציב אתגר חשוב לכל מי שעוסק בעסקות מקרקעין ובדיני מתנה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
תוכניות בנייה
צילום: צילום מסך, אתר חברת מכלול

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים, והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”

עוזי גרסטמן |

הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.

מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".

הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?

אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.

ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

אמבולנס פיגוע
צילום: לילך צור

הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל עקב תאונה

השופטת קבעה כי המפעל נתן לנער "הדרכה חפוזה ונמהרת" ולא פיקח על עבודתו, שעה בלבד אחרי שהתקבל לעבודה. קטיעת שלוש אצבעות ביד הדומיננטית הפכה את ימי הקיץ של התובע לסיוט רפואי מתמשך. העדויות שנשמעו בבית המשפט חשפו פערים גדולים בגרסאות, והובילו למסקנה חד־משמעית: רשלנות המעביד היא שגרמה לתאונה. הפיצוי הכולל שישולם לנער מגיע ליותר מ-981 אלף שקל

עוזי גרסטמן |

הקיץ שאמור היה להיות פתיחת הדלת הראשונה של נער בן 15 לעולם העבודה הסתיים מהר הרבה יותר מכפי משחשב, ובצורה שאיש לא היה מאחל לעצמו. במקום שעות עבודה קלילות במפעל לייצור בקבוקים, התובע מצא את עצמו בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בידו הדומיננטית. בתוך שעה בלבד מהרגע שנקלט לעבודה, שגרת החופש הגדול שלו התפוגגה והתחלפה בלילות של כאבים, טיפולים וניתוח בהרדמה כללית, לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בחלקן. פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה חושף את רצף המחדלים שאיפשרו את התאונה, ומבהיר כי אחריות המפעל היא ברורה ומלאה.

על פי פסק הדין, התאונה התרחשה ב-30 ביולי 2018, כשהתובע, יליד 2003, הגיע למפעל לאחר ששמע מחבריו כי המקום נוהג להעסיק קטינים בתקופת הקיץ. השופטת מאג'דה ג'ובראן־מורקוס מתארת כיצד כבר בתחילת היום, בתוך רבע שעה מהגעתו, נמצא הנער עובד ללא פיקוח וללא הכשרה מספקת, בסביבה שבה פועלת מכונה תעשייתית כבדה לייצור בקבוקים. הוא סיפר כי ישב עם מנהל הנתבעת כ-15 דקות בלבד לפני תחילת העבודה, וכי לא נערך לו סיור במפעל, לא ניתן לו מידע על אופי המתקנים והסכנות, ולא הוסברה לו דרך העבודה עם המכונה. בעדותו היא אמר כי, "אז לא ידעתי מה המכונה הזו ואף אחד לא הדריך אותי איך לעבוד על המכונה… אני כקטין רוצה להראות את עצמי מבין, התחלתי לעבוד על המכונה".

העדות הזו עמדה מול גרסה אחרת לחלוטין שהציג מנהל הנתבעת, שטען כי התובע התקבל לעבודה פשוטה של הדבקת מדבקות על בקבוקים וכיסוי צנצנות, וכי לא ניתנה לו כל הוראה לעבוד על המכונה הכחולה המייצרת את הבקבוקים. לדבריו, העובד הנוסף שהיה מופקד על המכונה - אדם מנוסה ומוכשר - הוא זה שהיה אמור לעבוד עליה, ולתובע כלל לא היה תפקיד שקשור בה. המנהל אף טען כי ירד ממשרדו בקומה העליונה, הבחין בתובע יושב על המכונה "ומנסה לעבוד עליה", וכי צעק לעברו לרדת ולחזור לתפקידו, אך התובע התעלם וניסה להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה.

העובד הנוסף לא הובא לעדות

אלא שגרסת הנתבעת לא הצליחה לעמוד במבחן הראיות. בית המשפט מציין כי העובד הנוסף, שלפי תצהיר המנהל היה תושב עזה שעבד במקום, לא הובא לעדות, אף שבטופס בל/250 שמולא בסמוך לאירוע נרשם עד אחר לחלוטין, תושב מאותו יישוב שבו נמצא המפעל. גם אשתו של מנהל הנתבעת, שנכחה במקום בזמן התאונה לפי דבריו, לא הובאה לעדות. השופטת קבעה בהכרעתה כי ההימנעות מהבאת עדים קריטיים משפיעה לרעת הנתבעת ומחלישה את גרסתה באופן מהותי. לצד זאת, היא ציינה כי העדות של התובע היתה עקבית, סדורה ואמינה, ואף נתמכה בכך שבמסמכים הרשמיים שהוגשו לאחר התאונה לא נרשם שהתובע חרג מהוראות כלשהן.

בכך קיבל בית המשפט את גרסת הנער, שלפיה מי שהפנה אותו ישירות למכונה היה מנהל העבודה עצמו. הוא לא הוזהר מפני הסיכון, לא קיבל כל הנחיה להימנע מקרבה למתקן, וההדרכה שניתנה לו היתה מינימלית, כללית ולא מתאימה לגילו. בחלק מרכזי בפסק הדין קבעה השופטת כי, "הנתבעת לא הסתייגה ולא פירטה בטופס 250 או בטופס הודעה על פגיעה למל"ל כי התובע פעל בניגוד להנחיות שניתנו", וכי הוראות הבטיחות שניתנו לו היו "חפוזות וכלליות". עוד היא כתבה בהכרעת הדין כי, "לא נערך לו סיור במבנה המפעל וישר התחיל לעבוד - ללא פיקוח".