חתמה על העברת דירה לבנה, התחרטה - ותבעה
לטענת האם, היא בסיקשה לבצע את העסקה רק כדי להקל על מס הריכשה עבור נכס נוסף שרכשה, ולא התכוונה באמת לתת את הדירה לבנה היחיד. לדבריה, החתימה נעשתה בלחץ, ומערכת היחסים בינה לבין בנה היתה בעייתית - וכללה אלימות מילולית ופיזית מצדו
פסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בראשות השופטת הילה מלר-שלו, דן במחלוקת משפטית ייחודית ומורכבת בין אם לבנה היחיד. התיק נסב סביב דירה שהאם התכוונה להעניק במתנה לבנה, אך המחלוקות ביניהם, כמו גם נסיבות החתימה על המסמכים, הובילו לסכסוך מתמשך - ובסופו של דבר לתביעה.
במוקד הסכסוך נמצאת דירה בפתח תקווה שהאם ובנה חתמו על מסמכי העברה שלה ב-2017. האם, שעבדה באותה תקופה בבית אבות והשתכרה בשכר מינימום, טענה כי החתימה על המסמכים נעשתה בלחץ, במבואה רועשת של אולם אירועים, ובנסיבות שגרמו לה להבין שמדובר בצעד זמני בלבד. כמו כן, ציינה האם כי תכננה את ההעברה כדי להקל על מיסוי הרכישה של נכס נוסף שרכשה. היא הדגישה שלא היתה לה כוונה אמיתית להעניק את הדירה במתנה לבנה.
האם טענה כי ההתחייבות למתן המתנה נחתמה בעקבות ייעוץ משפטי שגוי, וכי עורכת הדין שליוותה את ההליך הטעתה אותה. "חתימתי הושגה תוך לחץ משמעותי שהופעל עליי, בתנאים שלא מאפשרים שיקול דעת סביר", ציינה האם. היא הוסיפה כי בנה הסתבך בחובות משמעותיים, והיחסים ביניהם הידרדרו עד כדי אלימות מילולית ופיזית מצדו - מה שהוביל אותה לבטל את ההתחייבות. לדבריה, המסמכים נחתמו ללא תנאים בסיסיים שנדרשים, ותוך הבטחה שעורכת הדין תשמור את המסמכים בכספת ולא תעשה בהם שימוש ללא הסכמתה. היא אף ציינה כי המהלך נועד למנוע את חובת תשלום מס רכישה בסכום כולל של כ-220 אלף שקל.
מנגד, הבן טען כי האם העניקה לו את הדירה מתוך רצון כן, בייחוד לאור המצב הכלכלי המיטיב שלה לעומת מצבו הקשה. הוא הוסיף כי האם ידעה היטב על מהות העסקה, והיא לא נכפתה עליה. לדבריו, המסמכים נחתמו מתוך הבנה שהדירה אכן תעבור אליו, ושכל שינוי בעסקה נובע מרצונה להתנער מהבטחתה.
- איחרו בתשלומים על הדירה, אבל לא ישלמו פיצוי מוסכם
- הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופטת מלר-שלו קבעה כי האם לא הצליחה להוכיח את טענותיה. היא הדגישה את הפערים והסתירות בעדותה, שהיו "רצופים בשינויי גרסאות". בנוסף, ציינה השופטת בפסק הדין שפרסמה כי המסמכים שנחתמו כללו גם ייפוי כוח בלתי חוזר ושטרי מכר, המעידים על כוונה ממשית להשלמת העסקה. היא אף דחתה את הטענה של האם כי מדובר בחוזה למראית עין בלבד. "המסמכים והעדויות שהוצגו בפניי מצביעים על כך שהיתה כוונה אמיתית להעברת הזכויות בדירה, ללא כל תנאי שיאפשר חזרה מהתחייבות", קבעה השופטת.
בית המשפט הדגיש את החשיבות של התנהלות מקצועית בעת עסקות נדל"ן, תוך מתן הסבר מלא וברור לכל הצדדים המעורבים. השופטת מלר-שלו ציינה בפסק הדין כי "נדרשת מידה גבוהה של אחריות בעת מתן ייעוץ משפטי במקרים כאלה. עם זאת, לא הוכח שהייעוץ המשפטי שניתן לאם היה רשלני או מטעה". ביחס לטענות האם בדבר לחץ שהופעל עליה, השופטת ציינה כי "לא הוצגה הוכחה מספקת על כך שהאם לא הבינה את מהות ההתחייבות שעליה חתמה".
השופטת התייחסה גם למערכת היחסים העכורה ששררה בין האם לבנה, ושעמדה במוקד הדיון. לדבריה, "יחסים אלה היוו קרקע פוריה לקונפליקטים, אך לא ניתן להתעלם מכך שהאם פעלה מרצונה החופשי בעת החתימה".
- האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
- המסמכים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...
פסק הדין שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום דיני המתנה, בייחוד בכל הנוגע לאפשרות של חזרה מהתחייבות למתנה שלא הושלמה ברישום. בית המשפט ציין כי סעיף 5 לחוק המתנה מאפשר חזרה מהתחייבות כזו, אך רק בהתקיים תנאים מסוימים, כמו שינוי נסיבות מהותי או התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה. במקרה זה, האם לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לביסוס טענותיה.
עורכת הדין שליוותה את העסקה עמדה גם היא במוקד הדיון. האם טענה כי זו לא הבהירה לה את המשמעות המלאה של המסמכים שעליהם היא חתמה, וכי חתימתה התקבלה ללא שקיפות מספקת. מנגד, עורכת הדין העידה כי פעלה על פי כל הנהלים והבהירה לאם את תוכן המסמכים ואת ההשלכות של החתימה. בית המשפט קבע כי לא הוכחה רשלנות מצד עורכת הדין. "על הצדדים להבין את חשיבות הייעוץ המשפטי ולוודא שהם פועלים מתוך מודעות מלאה", ציינה השופטת בפסק הדין.
העדויות שהוצגו בפני בית המשפט הצביעו על מערכת יחסים מורכבת בין האם לבנה. האם תיארה סיטואציות של אלימות מילולית ואף פיזית מצד הבן, וטענה כי הדבר השפיע על שיקול דעתה בהחלטה לחתום על המסמכים. השופטת הביעה אמפתיה לקושי שבמערכת היחסים, אך קבעה כי אין בכך כדי לשנות את התוקף המשפטי של המסמכים שעליהם חתמה האם מרצונה החופשי.
פסק הדין מדגיש את ההשפעה הכלכלית של החלטות משפטיות בתחום הנדל"ן. האם טענה כי המהלך נועד לחסוך בעלויות מס, אך התוצאה שלו הובילה להסתבכות משפטית שהעמידה אותה בפני סיכון כלכלי נוסף. "החלטות הנוגעות לעסקות מקרקעין דורשות תכנון קפדני וייעוץ משפטי הולם", ציינה השופטת.
פסק הדין מעורר גם שאלות רחבות יותר, בנוגע לאיזון שבין זכויות משפטיות ליחסים משפחתיים. הוא אף מציב אתגר חשוב לכל מי שעוסק בעסקות מקרקעין ובדיני מתנה.
האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
אשה תבעה בדרישה להכיר בזכויותיה במחצית מדירה ומגרש בתל אביב שירש אחיה למחצה מהורי אמו. אלא שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי עילת תביעה לא היתה ברורה, מחק אותה וחייב את התובעת ב-100 אלף שקל הוצאות משפט: "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין"
זה התחיל בסיפור משפחתי ישן, כזה שנפרש על פני עשרות שנים, עם יחסי קרבה מורכבים, ירושה אחת גדולה והרבה תחושות לא פתורות. אשה, אחות למחצה מצד האב, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב וביקשה שיכירו בכך שמחצית מנכסי מקרקעין יקרי ערך - דירה בתל אביב ומגרש בשדה דב - שייכים לה. הנכסים, כך לא היתה מחלוקת, רשומים כולם על שם אחיה למחצה, שירש אותם מהורי אמו. אלא שבית המשפט, בפסק דין חריף וחריג בנימוקיו, קבע כי התביעה כולה לוקה בכשל יסודי: העילה המשפטית שעליה היא נסמכת אינה ברורה כלל. התוצאה היתה מחיקת התביעה וחיוב התובעת בהוצאות משפט בסכום של 100 אלף שקל.
פסק הדין, שניתן על ידי סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, השופט יהורם שקד, אינו עוסק רק במחלוקת רכושית בין אחים למחצה. הוא מתעכב באריכות על האופן שבו נוסחה התביעה, על הבלבול בין טענות עובדתיות ומשפטיות, ועל הקושי - כמעט חוסר האפשרות - של בית המשפט להכריע בסכסוך כשגם לאחר שמיעת כל העדים והסיכומים, לא ניתן להבין מהי בדיוק עילת התביעה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת. התובעת היא אחותו למחצה של הנתבע מצד האב. בילדותה היא אומצה על ידי אמו של הנתבע, לאחר שזו נישאה לאביהם המשותף. הנתבע, מצדו, ירש מסבו וסבתו מצד אמו דירת מגורים בתל אביב וכן זכויות במגרש בשדה דב. הסב נפטר ב-1988 והסבתא ב-1994. אביהם של שני האחים התגורר בדירה עד פטירתו ב-2017. הזכויות בנכסים נרשמו לאורך כל השנים על שם הנתבע בלבד. אלא שהתובעת טענה כי חרף הרישום, בינה לבין אחיה התקיימה הבנה אחרת. בכתב התביעה המקורי נטען כי בין השניים נכרת "הסכם שותפות ונאמנות", שלפיו מחצית מהזכויות בנכסים שייכות לה, והנתבע מחזיק בהן בנאמנות עבורה. על בסיס זה היא עתרה לסעד הצהרתי שיקבע כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה ובמגרש.
"מעשה שהושלם"
כבר בשלב מוקדם של ההליך התברר לבית המשפט כי כתב התביעה מעורר קשיים. בדיון קדם משפט ביקש השופט להבין מהי עילת התביעה, ובא כוח התובעת השיב כי מדובר בנאמנות, שותפות ויחסים מסחריים משותפים. בהמשך אותו דיון אף הודה עורך דינה של התובעת כי "הראיות שקיבלתי לפני יומיים שינו לי את התמונה העובדתית", וביקש זמן לשקול מחדש את עמדתו. לבסוף הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו שונתה התשתית המשפטית של התביעה באופן מהותי. בכתב התביעה המתוקן כבר לא דובר על שותפות ונאמנות בלבד. הפעם נטען כי הנתבע העניק לתובעת את מחצית הזכויות בנכסים כמתנה שהושלמה. "עסקינן בהענקה שבוצעה באופן מוצהר, מחייב סופי ומוחלט", נכתב, תוך הדגשה כי הצדדים שינו את התנהלותם לאורך עשרות שנים בהסתמך על אותה הענקה. בהמשך אף נטען במפורש כי מדובר ב"מעשה שהושלם".
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן בדיוק החל להיווצר הסדק המרכזי בתביעה. הנתבע, בכתב ההגנה, הכחיש מכל וכל את קיומו של כל הסכם, הבטחה או הענקה. לדבריו, לא היתה שום מתנה, לא בכתב ולא בעל פה, וממילא לא בוצע שום רישום כנדרש בדין. לטענתו, מדובר בתביעת סרק נטולת עילה, שהוגשה לאחר שנים רבות של לחצים משפחתיים. במהלך ההוכחות והסיכומים העמיק הקושי. השופט שקד תיאר בפסק הדין חילופי דברים ארוכים שניהל עם בא כוחה של התובעת, בניסיון להבין האם הטענה היא לגבי מתנה שהושלמה, או שלהתחייבות לתת מתנה. "זה לא ניואנסים, זה העיקר", אמר השופט באחד הרגעים, ואף הוסיף כי, "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין".
האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
אשה תבעה בדרישה להכיר בזכויותיה במחצית מדירה ומגרש בתל אביב שירש אחיה למחצה מהורי אמו. אלא שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי עילת תביעה לא היתה ברורה, מחק אותה וחייב את התובעת ב-100 אלף שקל הוצאות משפט: "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין"
זה התחיל בסיפור משפחתי ישן, כזה שנפרש על פני עשרות שנים, עם יחסי קרבה מורכבים, ירושה אחת גדולה והרבה תחושות לא פתורות. אשה, אחות למחצה מצד האב, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב וביקשה שיכירו בכך שמחצית מנכסי מקרקעין יקרי ערך - דירה בתל אביב ומגרש בשדה דב - שייכים לה. הנכסים, כך לא היתה מחלוקת, רשומים כולם על שם אחיה למחצה, שירש אותם מהורי אמו. אלא שבית המשפט, בפסק דין חריף וחריג בנימוקיו, קבע כי התביעה כולה לוקה בכשל יסודי: העילה המשפטית שעליה היא נסמכת אינה ברורה כלל. התוצאה היתה מחיקת התביעה וחיוב התובעת בהוצאות משפט בסכום של 100 אלף שקל.
פסק הדין, שניתן על ידי סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, השופט יהורם שקד, אינו עוסק רק במחלוקת רכושית בין אחים למחצה. הוא מתעכב באריכות על האופן שבו נוסחה התביעה, על הבלבול בין טענות עובדתיות ומשפטיות, ועל הקושי - כמעט חוסר האפשרות - של בית המשפט להכריע בסכסוך כשגם לאחר שמיעת כל העדים והסיכומים, לא ניתן להבין מהי בדיוק עילת התביעה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת. התובעת היא אחותו למחצה של הנתבע מצד האב. בילדותה היא אומצה על ידי אמו של הנתבע, לאחר שזו נישאה לאביהם המשותף. הנתבע, מצדו, ירש מסבו וסבתו מצד אמו דירת מגורים בתל אביב וכן זכויות במגרש בשדה דב. הסב נפטר ב-1988 והסבתא ב-1994. אביהם של שני האחים התגורר בדירה עד פטירתו ב-2017. הזכויות בנכסים נרשמו לאורך כל השנים על שם הנתבע בלבד. אלא שהתובעת טענה כי חרף הרישום, בינה לבין אחיה התקיימה הבנה אחרת. בכתב התביעה המקורי נטען כי בין השניים נכרת "הסכם שותפות ונאמנות", שלפיו מחצית מהזכויות בנכסים שייכות לה, והנתבע מחזיק בהן בנאמנות עבורה. על בסיס זה היא עתרה לסעד הצהרתי שיקבע כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה ובמגרש.
"מעשה שהושלם"
כבר בשלב מוקדם של ההליך התברר לבית המשפט כי כתב התביעה מעורר קשיים. בדיון קדם משפט ביקש השופט להבין מהי עילת התביעה, ובא כוח התובעת השיב כי מדובר בנאמנות, שותפות ויחסים מסחריים משותפים. בהמשך אותו דיון אף הודה עורך דינה של התובעת כי "הראיות שקיבלתי לפני יומיים שינו לי את התמונה העובדתית", וביקש זמן לשקול מחדש את עמדתו. לבסוף הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו שונתה התשתית המשפטית של התביעה באופן מהותי. בכתב התביעה המתוקן כבר לא דובר על שותפות ונאמנות בלבד. הפעם נטען כי הנתבע העניק לתובעת את מחצית הזכויות בנכסים כמתנה שהושלמה. "עסקינן בהענקה שבוצעה באופן מוצהר, מחייב סופי ומוחלט", נכתב, תוך הדגשה כי הצדדים שינו את התנהלותם לאורך עשרות שנים בהסתמך על אותה הענקה. בהמשך אף נטען במפורש כי מדובר ב"מעשה שהושלם".
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן בדיוק החל להיווצר הסדק המרכזי בתביעה. הנתבע, בכתב ההגנה, הכחיש מכל וכל את קיומו של כל הסכם, הבטחה או הענקה. לדבריו, לא היתה שום מתנה, לא בכתב ולא בעל פה, וממילא לא בוצע שום רישום כנדרש בדין. לטענתו, מדובר בתביעת סרק נטולת עילה, שהוגשה לאחר שנים רבות של לחצים משפחתיים. במהלך ההוכחות והסיכומים העמיק הקושי. השופט שקד תיאר בפסק הדין חילופי דברים ארוכים שניהל עם בא כוחה של התובעת, בניסיון להבין האם הטענה היא לגבי מתנה שהושלמה, או שלהתחייבות לתת מתנה. "זה לא ניואנסים, זה העיקר", אמר השופט באחד הרגעים, ואף הוסיף כי, "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין".
.jpg "ביטוח לאומי - צילום: Shutterstock")