חתמה על העברת דירה לבנה, התחרטה - ותבעה
לטענת האם, היא בסיקשה לבצע את העסקה רק כדי להקל על מס הריכשה עבור נכס נוסף שרכשה, ולא התכוונה באמת לתת את הדירה לבנה היחיד. לדבריה, החתימה נעשתה בלחץ, ומערכת היחסים בינה לבין בנה היתה בעייתית - וכללה אלימות מילולית ופיזית מצדו
פסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בראשות השופטת הילה מלר-שלו, דן במחלוקת משפטית ייחודית ומורכבת בין אם לבנה היחיד. התיק נסב סביב דירה שהאם התכוונה להעניק במתנה לבנה, אך המחלוקות ביניהם, כמו גם נסיבות החתימה על המסמכים, הובילו לסכסוך מתמשך - ובסופו של דבר לתביעה.
במוקד הסכסוך נמצאת דירה בפתח תקווה שהאם ובנה חתמו על מסמכי העברה שלה ב-2017. האם, שעבדה באותה תקופה בבית אבות והשתכרה בשכר מינימום, טענה כי החתימה על המסמכים נעשתה בלחץ, במבואה רועשת של אולם אירועים, ובנסיבות שגרמו לה להבין שמדובר בצעד זמני בלבד. כמו כן, ציינה האם כי תכננה את ההעברה כדי להקל על מיסוי הרכישה של נכס נוסף שרכשה. היא הדגישה שלא היתה לה כוונה אמיתית להעניק את הדירה במתנה לבנה.
האם טענה כי ההתחייבות למתן המתנה נחתמה בעקבות ייעוץ משפטי שגוי, וכי עורכת הדין שליוותה את ההליך הטעתה אותה. "חתימתי הושגה תוך לחץ משמעותי שהופעל עליי, בתנאים שלא מאפשרים שיקול דעת סביר", ציינה האם. היא הוסיפה כי בנה הסתבך בחובות משמעותיים, והיחסים ביניהם הידרדרו עד כדי אלימות מילולית ופיזית מצדו - מה שהוביל אותה לבטל את ההתחייבות. לדבריה, המסמכים נחתמו ללא תנאים בסיסיים שנדרשים, ותוך הבטחה שעורכת הדין תשמור את המסמכים בכספת ולא תעשה בהם שימוש ללא הסכמתה. היא אף ציינה כי המהלך נועד למנוע את חובת תשלום מס רכישה בסכום כולל של כ-220 אלף שקל.
מנגד, הבן טען כי האם העניקה לו את הדירה מתוך רצון כן, בייחוד לאור המצב הכלכלי המיטיב שלה לעומת מצבו הקשה. הוא הוסיף כי האם ידעה היטב על מהות העסקה, והיא לא נכפתה עליה. לדבריו, המסמכים נחתמו מתוך הבנה שהדירה אכן תעבור אליו, ושכל שינוי בעסקה נובע מרצונה להתנער מהבטחתה.
- האישורים התעכבו שנתיים, אך מוכרת הדירה לא תשלם
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופטת מלר-שלו קבעה כי האם לא הצליחה להוכיח את טענותיה. היא הדגישה את הפערים והסתירות בעדותה, שהיו "רצופים בשינויי גרסאות". בנוסף, ציינה השופטת בפסק הדין שפרסמה כי המסמכים שנחתמו כללו גם ייפוי כוח בלתי חוזר ושטרי מכר, המעידים על כוונה ממשית להשלמת העסקה. היא אף דחתה את הטענה של האם כי מדובר בחוזה למראית עין בלבד. "המסמכים והעדויות שהוצגו בפניי מצביעים על כך שהיתה כוונה אמיתית להעברת הזכויות בדירה, ללא כל תנאי שיאפשר חזרה מהתחייבות", קבעה השופטת.
בית המשפט הדגיש את החשיבות של התנהלות מקצועית בעת עסקות נדל"ן, תוך מתן הסבר מלא וברור לכל הצדדים המעורבים. השופטת מלר-שלו ציינה בפסק הדין כי "נדרשת מידה גבוהה של אחריות בעת מתן ייעוץ משפטי במקרים כאלה. עם זאת, לא הוכח שהייעוץ המשפטי שניתן לאם היה רשלני או מטעה". ביחס לטענות האם בדבר לחץ שהופעל עליה, השופטת ציינה כי "לא הוצגה הוכחה מספקת על כך שהאם לא הבינה את מהות ההתחייבות שעליה חתמה".
השופטת התייחסה גם למערכת היחסים העכורה ששררה בין האם לבנה, ושעמדה במוקד הדיון. לדבריה, "יחסים אלה היוו קרקע פוריה לקונפליקטים, אך לא ניתן להתעלם מכך שהאם פעלה מרצונה החופשי בעת החתימה".
- מה קורה לרוכשים בפרויקטים שלא מגיעים לקו הסיום?
- מה יקבל עדיפות: הקופה הציבורית או שכר הטרחה?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
פסק הדין שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום דיני המתנה, בייחוד בכל הנוגע לאפשרות של חזרה מהתחייבות למתנה שלא הושלמה ברישום. בית המשפט ציין כי סעיף 5 לחוק המתנה מאפשר חזרה מהתחייבות כזו, אך רק בהתקיים תנאים מסוימים, כמו שינוי נסיבות מהותי או התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה. במקרה זה, האם לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לביסוס טענותיה.
עורכת הדין שליוותה את העסקה עמדה גם היא במוקד הדיון. האם טענה כי זו לא הבהירה לה את המשמעות המלאה של המסמכים שעליהם היא חתמה, וכי חתימתה התקבלה ללא שקיפות מספקת. מנגד, עורכת הדין העידה כי פעלה על פי כל הנהלים והבהירה לאם את תוכן המסמכים ואת ההשלכות של החתימה. בית המשפט קבע כי לא הוכחה רשלנות מצד עורכת הדין. "על הצדדים להבין את חשיבות הייעוץ המשפטי ולוודא שהם פועלים מתוך מודעות מלאה", ציינה השופטת בפסק הדין.
העדויות שהוצגו בפני בית המשפט הצביעו על מערכת יחסים מורכבת בין האם לבנה. האם תיארה סיטואציות של אלימות מילולית ואף פיזית מצד הבן, וטענה כי הדבר השפיע על שיקול דעתה בהחלטה לחתום על המסמכים. השופטת הביעה אמפתיה לקושי שבמערכת היחסים, אך קבעה כי אין בכך כדי לשנות את התוקף המשפטי של המסמכים שעליהם חתמה האם מרצונה החופשי.
פסק הדין מדגיש את ההשפעה הכלכלית של החלטות משפטיות בתחום הנדל"ן. האם טענה כי המהלך נועד לחסוך בעלויות מס, אך התוצאה שלו הובילה להסתבכות משפטית שהעמידה אותה בפני סיכון כלכלי נוסף. "החלטות הנוגעות לעסקות מקרקעין דורשות תכנון קפדני וייעוץ משפטי הולם", ציינה השופטת.
פסק הדין מעורר גם שאלות רחבות יותר, בנוגע לאיזון שבין זכויות משפטיות ליחסים משפחתיים. הוא אף מציב אתגר חשוב לכל מי שעוסק בעסקות מקרקעין ובדיני מתנה.
הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?
במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.
פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.
האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.
בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה
במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.
כשההתחדשות נתקעת: מה קורה לרוכשים בפרויקטים שלא מגיעים לקו הסיום?
ההתחדשות העירונית נהפכה בעשור האחרון לאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של שוק הנדל"ן בישראל. אלפי בניינים ותיקים נכנסו למסלולים של תמ"א 38 ופינוי־בינוי, יזמים גייסו מימון, דיירים ותיקים חתמו על הסכמים, ורוכשים חדשים קנו דירות על הנייר, מתוך ציפייה לדירה חדשה בלב אזורי הביקוש. אלא שמאחורי התמונה האופטימית הזו מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר, שבה כל עיכוב קטן עלול להפוך למשבר של ממש.
פרויקטים יזמיים, בייחוד כאלה שנשענים על חיזוק מבנים קיימים ותוספת זכויות בנייה, משלבים אינטרסים רבים: יזמים, בנקים מלווים, חברות ביטוח, דיירים ותיקים ורוכשי דירות חדשות. כשאחת מהחוליות בשרשרת הזו נחלשת, בין אם בשל סכסוך פנימי אצל היזם, שינוי בשוק האשראי או קושי תזרימי, הפרויקט כולו עלול להיעצר. עבור הרוכשים, מדובר ברגע שבו השאלה המשפטית נהפכת לעניין יומיומי ומוחשי מאוד. מעבר לאי־הוודאות לגבי עצם קבלת הדירה, אחד הנושאים המרכזיים שעולים במצבים כאלה הוא שאלת הפיצוי. רוכשי דירות מצפים לא רק להגנה על כספם, אלא גם לפיצוי על הנזק שנגרם להם בפועל: עיכובים ממושכים, תשלומי שכירות שנמשכים מעבר למתוכנן, אובדן הזדמנויות בשוק ולעתים גם עלויות מימון שנוספו בשל דחיית מועד המסירה. בפועל, לא כל נזק כזה מזכה אוטומטית בפיצוי, והפער בין הציפייה לבין המצב המשפטי הוא מקור לאכזבה ולמחלוקות רבות.
במצבים כאלה נכנסות לתמונה ערבויות חוק המכר, שנועדו להגן על כספם של רוכשי הדירות. הערבות אמורה להבטיח שהרוכש לא יישאר ללא דירה וללא כסף אם היזם אינו מסוגל להשלים את הפרויקט. בפועל, כפי שעולה מכמה מקרים שנדונו בשנים האחרונות בבתי המשפט, מימוש הערבות אינו צעד אוטומטי, אלא חלק ממערכת שיקולים רחבה יותר, שבה נבחנת גם האפשרות להציל את הפרויקט ולהשלים את הבנייה. ערבות חוק המכר אינה מנגנון פיצוי מלא, אלא בראש ובראשונה רשת ביטחון שמטרתה להגן על כספי הרכישה ששולמו. היא אינה מכסה, ככלל, נזקים נלווים כמו תשלומי שכירות, עוגמת נפש או הפסדים שנגרמו בשל עליית מחירי הדיור בתקופת העיכוב. לכן גם רוכש שמצליח לממש ערבות, עלול לגלות שהפיצוי שקיבל משיב אותו לנקודת ההתחלה, אך אינו מפצה אותו על הזמן והעלות שנוספו בדרך.
אחד המקרים שנדונו באחרונה ממחיש היטב את המתח הזה. בפרויקט של התחדשות עירונית, שבו נמכרו דירות חדשות לצד חיזוק מבנה קיים, נעצרו העבודות בעקבות סכסוך בין בעלי מניות של החברה היזמית. רוכשים מסוימים ביקשו לממש את ערבויות חוק המכר ולצאת מהעסקה, בעוד שאחרים העדיפו להמתין ולנסות להביא להשלמת הפרויקט. בית המשפט נדרש להכריע האם כל הרוכשים חייבים לפעול באותו אופן, או שמא ניתן להכיר בזכויות ובנסיבות האישיות של כל אחד מהם.
- מתחם "העלייה השנייה" בחיפה מתקדם: כמה תעלה דירה?
- מגדל תלווה את Re-New בעסקת מימון בהיקף של כ־1.5 מיליארד שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ההחלטה שניתנה באותו מקרה סימנה כיוון מעניין: הכרה בכך שרוכשי דירות אינם בהכרח קבוצה אחידה. יש מי ששילם את מרבית התמורה, יש מי שנמצא בתחילת הדרך, ויש מי שהיכולת הכלכלית שלו מאפשרת להמתין עוד חודשים ארוכים, לעומת אחרים שעבורם העיכוב עצמו הוא נטל כבד. הגישה הזו משקפת שינוי תפישתי, שלפיו ההגנה על הרוכש אינה חייבת להיות פתרון גורף ואחיד, אלא יכולה להיות מותאמת לנסיבות.
