חוזה
צילום: FREEPIK

חתמה על העברת דירה לבנה, התחרטה - ותבעה

לטענת האם, היא בסיקשה לבצע את העסקה רק כדי להקל על מס הריכשה עבור נכס נוסף שרכשה, ולא התכוונה באמת לתת את הדירה לבנה היחיד. לדבריה, החתימה נעשתה בלחץ, ומערכת היחסים בינה לבין בנה היתה בעייתית - וכללה אלימות מילולית ופיזית מצדו

עוזי גרסטמן |


פסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בראשות השופטת הילה מלר-שלו, דן במחלוקת משפטית ייחודית ומורכבת בין אם לבנה היחיד. התיק נסב סביב דירה שהאם התכוונה להעניק במתנה לבנה, אך המחלוקות ביניהם, כמו גם נסיבות החתימה על המסמכים, הובילו לסכסוך מתמשך - ובסופו של דבר לתביעה.




במוקד הסכסוך נמצאת דירה בפתח תקווה שהאם ובנה חתמו על מסמכי העברה שלה ב-2017. האם, שעבדה באותה תקופה בבית אבות והשתכרה בשכר מינימום, טענה כי החתימה על המסמכים נעשתה בלחץ, במבואה רועשת של אולם אירועים, ובנסיבות שגרמו לה להבין שמדובר בצעד זמני בלבד. כמו כן, ציינה האם כי תכננה את ההעברה כדי להקל על מיסוי הרכישה של נכס נוסף שרכשה. היא הדגישה שלא היתה לה כוונה אמיתית להעניק את הדירה במתנה לבנה.




האם טענה כי ההתחייבות למתן המתנה נחתמה בעקבות ייעוץ משפטי שגוי, וכי עורכת הדין שליוותה את ההליך הטעתה אותה. "חתימתי הושגה תוך לחץ משמעותי שהופעל עליי, בתנאים שלא מאפשרים שיקול דעת סביר", ציינה האם. היא הוסיפה כי בנה הסתבך בחובות משמעותיים, והיחסים ביניהם הידרדרו עד כדי אלימות מילולית ופיזית מצדו - מה שהוביל אותה לבטל את ההתחייבות. לדבריה, המסמכים נחתמו ללא תנאים בסיסיים שנדרשים, ותוך הבטחה שעורכת הדין תשמור את המסמכים בכספת ולא תעשה בהם שימוש ללא הסכמתה. היא אף ציינה כי המהלך נועד למנוע את חובת תשלום מס רכישה בסכום כולל של כ-220 אלף שקל.




מנגד, הבן טען כי האם העניקה לו את הדירה מתוך רצון כן, בייחוד לאור המצב הכלכלי המיטיב שלה לעומת מצבו הקשה. הוא הוסיף כי האם ידעה היטב על מהות העסקה, והיא לא נכפתה עליה. לדבריו, המסמכים נחתמו מתוך הבנה שהדירה אכן תעבור אליו, ושכל שינוי בעסקה נובע מרצונה להתנער מהבטחתה.




השופטת מלר-שלו קבעה כי האם לא הצליחה להוכיח את טענותיה. היא הדגישה את הפערים והסתירות בעדותה, שהיו "רצופים בשינויי גרסאות". בנוסף, ציינה השופטת בפסק הדין שפרסמה כי המסמכים שנחתמו כללו גם ייפוי כוח בלתי חוזר ושטרי מכר, המעידים על כוונה ממשית להשלמת העסקה. היא אף דחתה את הטענה של האם כי מדובר בחוזה למראית עין בלבד. "המסמכים והעדויות שהוצגו בפניי מצביעים על כך שהיתה כוונה אמיתית להעברת הזכויות בדירה, ללא כל תנאי שיאפשר חזרה מהתחייבות", קבעה השופטת.




בית המשפט הדגיש את החשיבות של התנהלות מקצועית בעת עסקות נדל"ן, תוך מתן הסבר מלא וברור לכל הצדדים המעורבים. השופטת מלר-שלו ציינה בפסק הדין כי "נדרשת מידה גבוהה של אחריות בעת מתן ייעוץ משפטי במקרים כאלה. עם זאת, לא הוכח שהייעוץ המשפטי שניתן לאם היה רשלני או מטעה". ביחס לטענות האם בדבר לחץ שהופעל עליה, השופטת ציינה כי "לא הוצגה הוכחה מספקת על כך שהאם לא הבינה את מהות ההתחייבות שעליה חתמה".


השופטת התייחסה גם למערכת היחסים העכורה ששררה בין האם לבנה, ושעמדה במוקד הדיון. לדבריה, "יחסים אלה היוו קרקע פוריה לקונפליקטים, אך לא ניתן להתעלם מכך שהאם פעלה מרצונה החופשי בעת החתימה".

קיראו עוד ב"משפט"



פסק הדין שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום דיני המתנה, בייחוד בכל הנוגע לאפשרות של חזרה מהתחייבות למתנה שלא הושלמה ברישום. בית המשפט ציין כי סעיף 5 לחוק המתנה מאפשר חזרה מהתחייבות כזו, אך רק בהתקיים תנאים מסוימים, כמו שינוי נסיבות מהותי או התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה. במקרה זה, האם לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לביסוס טענותיה.




עורכת הדין שליוותה את העסקה עמדה גם היא במוקד הדיון. האם טענה כי זו לא הבהירה לה את המשמעות המלאה של המסמכים שעליהם היא חתמה, וכי חתימתה התקבלה ללא שקיפות מספקת. מנגד, עורכת הדין העידה כי פעלה על פי כל הנהלים והבהירה לאם את תוכן המסמכים ואת ההשלכות של החתימה. בית המשפט קבע כי לא הוכחה רשלנות מצד עורכת הדין. "על הצדדים להבין את חשיבות הייעוץ המשפטי ולוודא שהם פועלים מתוך מודעות מלאה", ציינה השופטת בפסק הדין.




העדויות שהוצגו בפני בית המשפט הצביעו על מערכת יחסים מורכבת בין האם לבנה. האם תיארה סיטואציות של אלימות מילולית ואף פיזית מצד הבן, וטענה כי הדבר השפיע על שיקול דעתה בהחלטה לחתום על המסמכים. השופטת הביעה אמפתיה לקושי שבמערכת היחסים, אך קבעה כי אין בכך כדי לשנות את התוקף המשפטי של המסמכים שעליהם חתמה האם מרצונה החופשי.




פסק הדין מדגיש את ההשפעה הכלכלית של החלטות משפטיות בתחום הנדל"ן. האם טענה כי המהלך נועד לחסוך בעלויות מס, אך התוצאה שלו הובילה להסתבכות משפטית שהעמידה אותה בפני סיכון כלכלי נוסף. "החלטות הנוגעות לעסקות מקרקעין דורשות תכנון קפדני וייעוץ משפטי הולם", ציינה השופטת.

פסק הדין מעורר גם שאלות רחבות יותר, בנוגע לאיזון שבין זכויות משפטיות ליחסים משפחתיים. הוא אף מציב אתגר חשוב לכל מי שעוסק בעסקות מקרקעין ובדיני מתנה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?

עסקת מכר לבית פרטי במיתר נהפכה למאבק משפטי ממושך, כשמוכרת דרשה מאות אלפי שקלים בטענה להפרת הסכם. היא צדקה, אבל...

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא התחיל, כמו לא מעט עסקות נדל"ן בישראל, ברצון למכור בית ולהמשיך הלאה. בית מגורים במיתר, עסקה שנחתמה בינואר 2022, סכום של יותר מ-3 מיליון שקל, לוח תשלומים מדורג, והתחייבות ברורה מצד המוכרים להעביר נכס נקי מעיקולים. אלא שמאחורי החתימות והסעיפים המשפטיים הסתתרה מציאות מורכבת יותר: חובות עבר, הליכי הוצאה לפועל, ועיקולים שהוטלו בזה אחר זה. כשהקונים עצרו את התשלומים, והמוכרת פנתה לבית המשפט בדרישה לפיצויים מוסכמים ולדמי שכירות, נדרש השופט יניב בוקר, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, להכריע מי באמת הפר את ההסכם, ומתי.

בפסק דין מפורט, שניתן באחרונה, קבע בית המשפט כי המוכרת היא זו שהפרה את ההסכם באופן יסודי, כבר בשלב מוקדם, כשלא הסירה עיקול שהוטל על הנכס במועד שנקבע בהסכם. בעקבות כך, נקבע כי הקונים היו רשאים לעצור את התשלומים, ולא ניתן לחייבם בפיצויים או בדמי שכירות. התביעה נדחתה, וגם התביעה שכנגד של הקונים נדחתה, אך המוכרת חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים.

העובדות עצמן לא היו שנויות במחלוקת. הצדדים חתמו ב-11 בינואר 2022 על הסכם מכר למכירת בית המגורים במיתר. המוכרים היו בני זוג לשעבר, והקונים - זוג שרכש את הבית במחיר שנקבע על 3.075 מיליון שקל. ההסכם כלל חמש פעימות תשלום, חלקן ישירות לבנקים ולנושים, וחלקן למוכרים עצמם. כבר במעמד החתימה היה ידוע על עיקול אחד, בסכום של כ-484 אלף שקל, והקונים שילמו אותו ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנקבע בהסכם.

אלא שלאחר מכן, כך עלה מהראיות, הוטלו עיקולים נוספים על הנכס, בגין חובות של אחד המוכרים. כאן החל הסכסוך. המוכרת טענה כי הקונים חדלו לשלם את התמורה במשך כשנה, אף שתפסו בעלות על הבית והתגוררו בו, ולפיכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית. היא דרשה פיצויים מוסכמים בסכום של יותר מ-300 אלף שקל, וכן דמי שכירות עבור תקופת המגורים בנכס.

הכניסה לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער נזקים

מנגד, הקונים טענו כי עצרו את התשלומים כדין, משום שהמוכרים הפרו את התחייבותם החוזית להסיר עיקולים בתוך פרק זמן קבוע. לדבריהם, ההסכם קבע במפורש כי אם יוטל עיקול על זכויות המוכרים בדירה, “הקונה יהא פטור מהמשך התשלומים על פי הסכם זה עד להסרתם”. עוד הם טענו כי כניסתם לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער את נזקיהם, לאחר שהמוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם.

מס שבח
צילום: Freepik

המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי

מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת

עוזי גרסטמן |

כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.

ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.

לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.

ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.

בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט

המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.