מי רוצה להיות מיליונר? מי לא. לכולם יש את החלום להיות משוחרר מדאגות כלכליות ולחיות את החיים הטובים. "לגור בדירת פאר... להתעורר אחר הצהריים... מכונית בצבע אדום... לטייל בחוצות העיר... לטייל בפריז או ברומא, לחיות כמו קזנובה" כתב דוד חלפון ושר יפה ניסים סרוסי כשהוא מתאר את החלום האולטימטיבי, ובעיקר: "לא לעבוד לעולם". רגע, אנחנו באמת רוצים לא לעבוד לעולם? מה המשמעות של חיים ללא עבודה? ברור ששיעבוד יתר להשגת פרנסה הוא בעייתי, אך מה נעשה אם לא נעבוד? אדם באמת יכול להיות מסופק בחיים של טיולים והנאות ללא שום עשייה ויצירה? כנראה שלא.  יחד עם זאת, יש חלום משודרג של "לא לעבוד לעולם". לא לעבוד לעולם - כדי לשקוע בעולם הרוח. ללמוד תורה, להעמיק בפילוסופיה, לחיות במגדל השן האקדמי - ייתכנו ווריאציות שונות של חלום ה"לא לעבוד לעולם" הרוחני, כל אחד לפי אמונותיו ודרכו. האם זוהי גירסה טובה יותר של חלום המיליונר? האם חיים כאלה טובים יותר מאלו של רוב האנושות הנזקקים לעבודה על מנת להתפרנס? בפרשה השבוע, שלח לך, מסופר על אחד המשברים הגדולים בתולדות עם ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת עם ישראל שולח מרגלים לתור את הארץ, הם עורכים סיור במשך 40 יום ומביאים פרות מופלאים בגודלם "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשניים". הם חוזרים ומוסרים דיווח על השפע הגשמי של ארץ כנען: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה", אך אליה וקוץ בה - הם מחדירים פחד בעם מפני יושבי הארץ האימתניים: "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדלות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם...". ומסקנת הדיווח המודיעיני: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". העם משתכנע מהתיאור המפחיד ומחליט שהוא לא רוצה להיכנס לארץ ישראל: "ויבכו העם בלילה ההוא... ויאמרו איש אל אחיו, ניתנה ראש ונשובה מצרים". ה' כועס על חוסר האמונה ומעניש את העם בנדודים של 40 שנה במדבר עד שיתחלף כל  הדור החוטא וקטן האמונה בדור חדש ואמיץ שלא יחשוש מהכניסה לארץ ומיושביה.  המפרשים מתלבטים בנוגע לסיבה שגרמה לאותם מרגלים להוציא את דיבת הארץ רעה. התורה מדגישה את העובדה שמדובר במנהיגי העם וגדוליו: "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" ולא בארחי פרחי, והרי לפי המסופר בתורה הם היו עדים לניסים גדולים ועל טבעיים כמו עשר מכות שממוטטות את האימפריה העולמית של אותו הזמן, הם חוו את קריעת ים סוף על ניסיה הגדולים, טעמו בפיהם את המן הפלאי וכו'. האם באמת לא האמינו אותם מרגלים ביכולתו של ה' ובהנהגתו של משה רבינו להביס את הכנענים, החלשים בהרבה מהמצרים?  אחד ההסברים המקובלים לכך שנאמר מפי פרשנים שונים הוא שכוונת המרגלים הייתה בעצם טובה, שכן הם רצו "לא לעבוד לעולם" בגירסה הרוחנית של החלום הזה. במדבר נהנה עם ישראל מאוכל ומים חינם, הם חיו בסוכות מוקפים בענני הכבוד, ועל פי המדרשים והפסוקים כל צרכיהם סופקו בצורה ניסית "שמלתה לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה" (דברים ח, ד). בזמן שכל הצרכים הפיזיים מסופקים, מה עשה עם ישראל? על פי המדרשים ישב ולמד תורה מפי משה רבינו והזקנים במין כולל ענק ותמידי. עיסוק רוחני מתמיד ללא שום צורך במאמצי פרנסה. חיים ניסים ומופלאים כשהאדם מרגיש שהוא קרוב לה' ומתעלה מבחינה רוחנית. בסיטואציה כזו, הכניסה לארץ סימלה בעצם ירידת מדרגה רוחנית, כשהעם יצטרך להתחיל לעסוק בעבודה פיזית על מנת להשיג את לחמו. לחרוש ולזרוע, לבנות בתים ולתפור בגדים ולהקדיש עצמו לעמל החיים הנורמלי. השפת אמת (הרב יהודה אריה אלתר, האדמו"ר מגור 1847 - 1905) מגדיר זאת כך: "ובוודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ היה מדריגה אחר מדריגה (כלומר נפילה מהמדרגה הגבוהה שלהם), והם לא רצו שיפלו ממדריגתם".  כך גם מסביר הרב יונתן זאקס ז"ל, רבה הראשי של בריטניה לשעבר בשם הרבי מלבוביץ ז"ל את טעותם של המרגלים: "כי במדבר, למען האמת, מצבם של המרגלים ושל שאר בני ישראל לא היה רע בכלל. הם אכלו מָן מהשמיים. הם שתו מים מבאר פלאית. הם היו מוקפים בענני הכבוד. הם חנו סביב המשכן. הם היו במגע מתמשך עם השכינה. מעולם לא חי עם בקִרבת אלוהים כמו זו שזכו לה.   "ומה יהיה מצבם אם ייכנסו לארץ? הם יצטרכו להילחם, לקיים צבא, ליצור כלכלה, לעבד את האדמה, לדאוג שמא לא ירד גשם שיצמיח את היבולים, ולהיטרד בעוד אלף טרדות של חיים בעולם הזה. ומה יקרה לקרבת האלוקים? "המרגלים לא פחדו מכישלון. הם פחדו מהצלחה. טעותם הייתה טעות אופיינית לאנשי קודש. הם רצו להיות ספונים כל חייהם בצלו של האל, בקרבה המרבית האפשרית. הם לא הבינו שה' רוצה דבר אחר. הוא רוצה לשכון בתוכנו, על פני האדמה. אחד ההבדלים הגדולים בין היהדות לדתות אחרות הוא שבעוד האחרות מבקשות להרים את האדם אל השמיים, היהדות שואפת להוריד את השמיים אל הארץ". במילים אחרות "אדם לעמל יולד". חטא המרגלים הוא לחשוב שהאידיאל הוא לחיות חיים רוחניים המנותקים מחיי הטבע ומחיי המעשה, אך באמת האדם נשלח לעולם הזה על מנת לעמול וליצור ולבנות את העולם, כדברי הפסוק: "כה אמר ה' בורא שמים...יוצר הארץ...  לא לתוהו בראה (את הארץ), לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח). כלומר, ה' לא ברא את העולם כדי שיישאר שומם אלא על מנת שנבנה וניצור ונעמול בו.  מעניין לראות שמיד אחר סיפור החטא ועונשו התורה ממשיכה לדבר על שתי מצוות שמתקיימות דווקא בארץ ישראל - מצוות נסכים ומצוות חלה. [ניתן ללמוד מפה לקח נוסף: גם במקרה שבו צריך לנקוט בסנקציות נגד מישהו, חשוב לתת לו אופק של תקווה. ה' אומר לישראל, אמנם הענשתי אתכם לא להיכנס כעת לארץ, אך אל תדאגו, בסוף זה עוד יגיע, ראו שאני מצווה אתכם במצוות המתקיימות דווקא בארץ ישראל].  שתי המצוות הללו אינן מצוות אקראיות, והן נועדו לחדד את המסר שנלמד מחטא המרגלים ועונשו.  מצוות נסכים היא להוסיף לכל קורבן שמוקרב בית המקדש שלושה מרכיבים: יין, סלת ושמן. הסלת, הבאה מהחיטה מסמלת את הקיום הבסיסי, השמן הוא זה המוסיף טעם ועשירות לאוכל והוא מסמל את הרווחה, התוספת על המינמום ההכרחי לקיום, והיין הוא מדרגה נוספת שמסמלת את ההנאות החומריות. כל החלקים האלה מצטרפים לקורבן ומהווים חלק מהעולם הרוחני. וכדברי הרש"ר הירש (1808 - 1888): " לא הנפש לבדה היא לה' ותורתו אלא גם... כל יסודות הקיום הרווחה והאושר- גם אלה הם רק לה' ותורתו" - כלומר, גם יסודות הקיום הגשמיים יכולים חלק מהמסע של האדם למשמעות והתעלות רוחנית, מצרכי הקיום הבסיסיים ועד ההנאות החומריות.  במקרה של מצוות חלה מודגש אספקט נוסף. החלה היא חלק מהמתנות שהיה העם נותן לכהנים כמו תרומות ומעשרות, אך להבדיל משאר התרומות והמעשרות, החלה לא מגיעה כחומר גולמי (פרות, גרעיני חיטה וכדו'), אלא רק לאחר שעברה תהליך עיבוד אנושי, כלומר כאשר היא הופכת לבצק. הלקח הוא שמעשי האדם ויצירתו החומרית בעולם הזה אף הם יכולים להיות קדושים ובעלי משמעות עליונה. "לא לעבוד לעולם", אם כן, זה רעיון רע. בוודאי, כאשר החלום הוא להתהולל ולכלות את הזמן בהבלים, אבל אפילו כשהמטרה היא התעמקות והתעסקות תמידית בענייני הרוח, אופן שלא נועד להביא לשיפור ותיקון העולם עצמו, הרי שהדבר אינו רצוי וחסר משמעות. הכניסה לארץ ישראל מטרתה לחיות את חיי הטבע והיצירה באופן מלא משמעות, או כדברי השפת אמת: "להביא הארת התורה גם בטבע". >>>פרשת שלח לך: היכולת להקשיב לקול הבודד; לא תמיד העדר צודק