הבורסה בת"א קשה היום, קשה מאוד. אחרי מהלך עליות של כמעט 120% בשנתיים - מדדי המניות תקועים במקום ואף נוטים לירידות שערים. ושוב עולה השאלה - מה הלאה? לצפות את העתיד זה משאת נפשה של האנושות משחר הימים, בשוק ההון זה עניין כספי טהור, צפית נכון - הרווחת כסף, טעית - הלכו החסכונות.

כל עניין "צפי העתיד" מקבל מישנה תוקף בכל הקשור בשוק ההון, בטח ובטח כאשר מדובר בצד האקטיבי - זה שצופה. מי שמצליח לצפות נכונה הופך לאגדה, זה שטועה - הופך להיות סתם עוד אחד שמנסה את כוחו. בגלל שהבורסה נעה בצורה של עליות וירידות - כמעט כל גל שכזה מביא איתו אגדות חדשות. פרופ' נוריאל רוביני העיז להגיד ב-2007 שהבורסות הולכות לקרוס וקנה את עולמו, האנליסטית מרד'ית וויטני הזהירה באותם ימים מהשקעה במניות ענקית הבנקאות סיטיגרופ וגם היא הפכה לאגדה.

אבל מי הם אלו שצופים על גבי דפי העיתון את עתיד שוק ההון? לרוב אלו הם מנהלי ההשקעות הבכירים של בתי ההשקעות הגדולים. צבי סטפק בשם 'מיטב', אלעד אלטשולר בשם 'אלטשולר שחם' וכו'. הבעיה כביכול היא שאם סטפק אומר "אל תקנו מניות, הבורסה הולכת לקרוס", הוא בעצם אומר - "אל תקנו קרנות נאמנות - אתם רק תפסידו". והוא הרי מוכר קרנות נאמנות כחלק מהמוצרים של בית ההשקעות שבראשו הוא עומד. לכאורה, האינטרס שלו זה תמיד להגיד שהבורסה היא אפיק השקעה טוב וכדאי לקנות מניות או לפחות - לא להגיד כלום. אז איך נדע כיצד לפרש את דבריהם של אותם מנהלי השקעות בכירים? והרי אנחנו רוצים לדעת את העתיד בשוק ההון.

כאן נכנס סיפור קטן על משפחת רוטשילד. בתחילת המאה ה-19 הייתה משפחת רוטשילד משפחה מוכרת ומכובדת בקהילה העסקית של אנגליה ובכלל. באותה תקופה נלחמה אנגליה בצרפת של נפוליאון ולתוצאות המלחמה צפוייה הייתה להיות השפעה קריטית על כלכלת שתי המדינות. המדינה שמפסידה הופכת למשועבדת כלכלית למדינה המנצחת, מה שהופך את איגרות החוב שלה לכאלו שלא שוות גרוש. בני משפחת רוטשילד, כאנשי עסקים ממולחים, ניסו להפיק את המיטב מהמצב. הם החזיקו שליח מטעמם בקרבת אזור הקרבות וסמכו על כך שתהיה התוצאה אשר תהיה, הם ידעו אותה קודם וגם ידעו לנצל זאת לטובתם.

המלחמה נגמרה ושליח המשפחה הצמיד מיד מכתב ליונת דואר בו כתב את אשר ראו עינו. היונה הקדימה את הסוסים ומשפחת רוטשילד השיגה את היתרון המבוקש. מייד יצאה המשפחה אל הבורסה ומכרה לכל דורש את אגרות החוב האנגליות במחירי ריצפה. הקהל שהתאסף הסיק מיד שאנגליה הובסה ושאיגרות החוב הופכות כעת לכאלו שבקושי שוות את הנייר עליו הן כתובות. השמועה עברה כאש בשדה קוצים ומחיר אגרות החוב התרסק מייד. אבל האמת (זאת שהוצמדה לרגליה של היונה) הייתה שאנגליה הייתה למעשה זו שניצחה במלחמה והמשפחה המפורסמת מיהרה לקנות כמויות אדירות של אגרות חוב אנגליות במחירי ריצפה, בטרם הגיעו הידיעות. סיבוב נאה.

משפחת רוטשילד עשתה תרגיל מלוכלכך, ועל תרגילים מלוכלכלים אנשי עסקים נוטים לשלם מחיר כבד. אפשר לעשות תרגיל שכזה פעם אחת, בפעם השניה אתה כבר משלם מחיר כבד - איבוד האמינות. במקרה של רוטשילד, העובדה שמדובר במשפחה מפורסמת ומכובדת עד היום הזה אומרת שהם הבינו את כללי המשחק.

נחזור לתחזיות שמספקים מנהלי ההשקעות של ימינו. איך לעזעזל נאמין להם? בואו נעשה סדר. העניין פשוט, יש 3 אפשרויות - או שהבורסה תעלה או שתרד או שתעמוד במקום. העסק עובד כך - מתקשרת פקידה מהעיתון הנפוץ במדינה לפלוני מנהל השקעות ראשי בבית השקעות מכובד ומבשרת לו שבעיתון רוצים לערוך עימו ראיון. פלוני מנהל השקעות בכיר מבין את ההזדמנות הגדולה לקבל חשיפה ענקית וממש קופץ על המציאה. הבעיה - הוא בכלל חושב שהבורסה הולכת לקרוס. והרי אם יגיד זאת, אף אחד לא יקנה את קרנות הנאמנות של בית ההשקעות בו הוא עובד ואלו שקנו יימכרו. זה בדיוק כאילו לב לבייב או שרי אריסון יגידו - "אל תקנו עכשיו דירות, המחירים הולכים להתרסק". הם הרי עומדים בראש חברות נדל"ן שמוכרות דירות. בעיה.

הפיתרון של הבעיה הזו קשור קשר בעיקר לעניין צורת ניסוח. מנהל השקעות שצופה נפילות הרי לא ממש ירוץ להגיד את זה בתקשורת כי הוא יבריח את הלקוחות שלו ויחטוף על הראש מהבעלים שלו, אלא אם הבורסה תיפול ביום שלמחרת ב-20%, ולרוב זה לא קורה כך. לכן הוא יעדיף לדבר על הממוצע רב השנים של ההשקעה בבורסה, על כך שהמצב הוא טוב אבל יש סיכונים וכו' ובאופן כללי ידבר על נושאים כלליים. המשמעות של זה היא כנראה שאופטימי הוא לא - זהירות. מנהל השקעות שצופה נפילות וכן רץ עם זה לתקשורת, הוא שם על הכף שני דברים - האחד זה את המוניטין שלו והשני זה את המשרה שלו. לכן כאשר יוצא אחד כזה באמירה שכזו ("צפי לנפילות") - לפחות ראוי להקשיב.

כן כן, עניין המוניטין הוא קריטי, להביע עמדה שאינה בתוך הקונצנזוס זה לקחת סיכון. מי שלוקח את הסיכון הזה - כבר ראוי להקשיב לו, אלא אם הוא מסתכן סדרתי.