אפקט אחמדינג'אד?

האירועים האחרונים במזרח התיכון - האיום האיראני כמו גם מלחמת לבנון השנייה - העלו שוב על סדר היום את ההערכות ל-DRP על היבטיה השונים
יהודה קונפורטס |

מאז אירועי ה-11 בספטמבר, המושג DRP אינו יורד מסדר יומו של המנמ"ר. אך גם אז, לפני שש שנים, לא היה זה מושג חדש. גיבוי והתאוששות נולדו בערך דקות אחדות אחרי שנולד ה-PC הראשון. הטראומה של פיגוע התאומים הריצה את המנמ"רים - כמו גם את המנכ"לים שלהם - לפשפש בתוכניות החירום, לבדוק את השקעות הגיבוי וההמשכיות שלהם ולהתכונן כמה שיותר מהר.

מאז כנס ה-DRP הראשון שערכנו לפני שש שנים, עברו הרבה מאוד טרה-בייטים בבסיסי הנתונים של הארגונים בישראל. ככל שהדיונים בנושא DRP הלכו והעמיקו, התבררו שתי עובדות חשובות: הראשונה, היא ש-DRP איננו עניין טכנולוגי כלל וכלל, אלא עניין ניהולי גרידא, שמערכות המידע נעזרות בו לביצוע המשימה; והעובדה הנוספת, היא שרמת המודעות לנושא ורמת המוכנות של ההנהלות להשקיע, תלויה במהדורת החדשות האחרונה ובאירועים הדרמתיים השונים.

אז למה מדברים כל כך הרבה על DRP רק בפורומים של מערכות מידע ו-IT? כי כמו בהרבה סיטואציות אחרות, המנמ"רים הם אלו שצריכים לספק את התשובות בכל מקרה: פעם אחת, אם חלילה קורה אסון והארגון לא מוכן מספיק ויש - לא עלינו - נזקים, ופעם שנייה, כאשר המנמ"ר מגדיל ראש ומבקש תקציבים כדי להקדים תרופה למכה, הוא צריך להסביר ל-CFO איפה ה-ROI.

ביום חמישי האחרון, בוועידת DRP@World08 שערכה קבוצת ThePeople, אי אפשר היה שלא להתרשם ולראות בפועל, כי השנה יותר משנים קודמות הוועידה מושכת אליה מתעניינים רבים. באולם ישבו כמה מאות מנהלים מקצועיים, מנמ"רים, יועצים ונציגי חברות, והאזינו בקשב רב להרצאות השונות. מתמהיל המשתתפים באירוע ניתן היה להבין שהמאזינים אינם רק באים כדי להעשיר את הידע שלהם, אלא שהם גם שליחים של מנהלים והנהלות שהמודעות לנושא ה-DRP עלתה אצלם בשנה האחרונה.

אפשר להסביר את ההתעניינות על ידי שני אירועים מרכזיים, שהם למעשה אחד: מלחמת לבנון השנייה והאיומים ההולכים וגוברים מצד איראן. בין לבין היו כמה חודשים, טרום הקיץ, שבהם נשבו רוחות מלחמה מכיוון סוריה. מלחמת לבנון חשפה את העובדה שהיתה ידועה אבל לא הופנמה: כל ישראל היא חזית אחת גדולה, אין כמעט הבדל בין העורף לחזית, ובוודאי שאין משמעות לעובדה שהקטיושות של נסארללה נעצרו בחדרה. לכל ברור, כי הגבלת הקילומטרים במלחמה הבליסטית כבר נעלמה מזמן, ואולי זו רק שאלה של זמן עד שגם תל אביב - ואולי גם ערים אחרות - תעמודנה במבחנים דומים לאלו שעמדו תושבי הצפון.

זו כבר אינה שאלה של נבואה או ראיית חצי הכוס הריקה, אלא הערכה על סמך אינסוף עובדות שמצטברות כל יום. לכן, המסקנה של פיני כהן מ-STKI, היא שלאחר המלחמה גברה המודעות ל-DRP בקרב הארגונים ובאותה מידה גם גבר הפחד, כי עובדה היא שרבים מהארגונים הישראלים מיישמים את ה-DRP מעבר לים, הרחק מטווח האש. אבל לא צריך טיל גרעיני או קסאם בשדרות כדי להשבית ארגון שלם.

בוועידה של אתמול אמרו מנמ"רים, כי בעוד שבשעת חירום יש עדיין מידה של סובלנות כלפי השבתת מחשב ואי הספקת שירותים, בעת רגיעה מדד הסובלנות שואף לאפס, ולא משנים ההסברים. לכן, מנהלי יחידות IT מוצאים את עצמם מחוייבים לדריכות ברמת כוננות ג', כל השנה וכל היום, כאילו שהטיל כבר בדרך. וזה לא פשוט, לאור רמת המודעות הנמוכה יחסית של ההנהלות, למרות ועל אף "אפקט לבנון" - אחמדיניג'אד.

סקר שערכנו לקראת ועידת DRP@World 08 בקרב משתתפיה, העלה כי למעלה מ-41% מהארגונים אינם מקיימים תרגילי DRP לפחות פעם בשנה. המשמעות היא שבאותם ארגונים אין בכלל הערכות לכל שעת חירום כלשהי. יש אמנם מנגנוני גיבוי, התאוששות ותקלות שגרתיות, אולם לא קיימים תהליכי קבלת החלטות בנושא DRP, חלוקת אחריות והטלת משימות.

האדישות הזו קיימת בעיקר בקרב המגזר העסקי, שאינו מחוייב ב-DRP על פי חוק. אותם ארגונים עדיין מודדים את ה-DRP בסרגל המאזן הרבעוני - כמה הוא עולה ומה הוא תורם לארגון. את העובדה שההנהלות לא מיישמות DRP ברמות שהמנמ"ר מציע להם, מסבירים כיום במושגים שקשורים לעולם ניהול הסיכונים. זהו תירוץ טוב למנכ"ל להסביר אחרי אסון, כי לקח סיכון מחושב או לא, מאחר והחליט שלא כדאי להשקיע בתשתיות יקרות כל כך.

במגזר הציבורי-ממשלתי המצב קצת יותר מעודד. בפאנל בהשתתפות נציגי הממשלה, עיריית תל אביב, החברה לאוטומציה, משרד הביטחון ומד"א, אפשר היה ללמוד, כי המצב היום טוב יותר מאשר לפני שנה. כאן פעל יותר "אפקט וינוגרד" ומסקנותיו החמורות על הערכות העורף.

אבל גם במגזר הציבורי-ממשלתי, ה-IT אינו הפקטור המרכזי. הוא ערוך ומוכן לתת את הכלים, שאפשרו לו לקנות וליישם טרום המשבר, אך את ההחלטות צריכים לקבל המנהלים - המנהיגים. ובנושא זה לא כולם שווים. יש ראשי רשויות שממש לא מעניין אותם אם ה-PC שלהם יעבוד או לא בשעת חירום, ויש רשויות גדולות, כמו תל אביב, שאפשר להתרשם, כי הפיקו לקחים רבים ממלחמת לבנון השנייה. המנמ"רים חברים במטה החירום הכללי שמקימה כל רשות, שם הם מספקים להם את כל הכלים כדי שיוכלו לשלוט, ומצד שני הם משמשים כיועצים בראייה כללית כיצד לתפקד טוב יותר בשעת חירום.

גלעד רבינוביץ', מנכ"ל החברה לאוטומציה, אמר בוועידה כי מבחינת ה-IT, הרי שכל רשות אמורה להיות ערוכה לתת את כל השירותים בכל מצב שהוא. כאן, אמר, עומדים למבחן תשתיות האינטרנט והתקשורת שמאפשרות מידע זמין 24 שעות - מידע שהוא חיוני ביותר לתושבים.

שורה תחתונה

האירועים המתרחשים במזרח התיכון, בדיוק כמו פיגועי הטרור במגדלי התאומים, מעלים שוב על סדר היום את תחום ה-DRP. הלחץ בנושא מגיע מכיוון ההנהלות שפותחות את הארנקים ועושות את חייהם של המנמ"רים מעט יותר קלים, והכל מתוך תקווה שלא נזדקק ל-DRP לעולם.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
שי בייליס (רשתות)שי בייליס (רשתות)

תלוש פיקטיבי - המנכ"ל שהוציא תלוש לאשתו ומה העונש?

פורמולה וונצ'רס רשמה שכר של קרוב ל-1 מיליון שקל לאשתו של שי בייליס, בעל השליטה, למרות מעולם לא עבדה בחברה; ובכך העבירה החברה כסף לקרובו של בעל השליטה וגם הפחיתה את חבות המס בחברה

צלי אהרון |

הדרכים להפחתת המס מרובות. חלק מהן במסגרת תכנון מס לגיטימי, חלק אחר אפור, אבל אפשרי וחלק אחר כבר חוצה את הקו האדום. בהתחלה מנסים לתכנן בהתאם לחוק, ואז במקרים לא מעטים גולשים ועוברים את הגבול. לפעמים זו מעידה קלה ורשות המס מוותרת על הליך פלילי, אבל קובעת כופר. הנה מקרה של הגדלת הוצאות באופן פיקטיבי שמבטא גם העברת כספים גדולה של 1 מיליון שקל לבעל השליטה מבלי שהוא צריך לשלם על זה מס. 


המקרה של פורמולה וונצ'רס ויו"ר ומנכ"ל החברה שי בייליס - על פי פרסום רשמי של רשות המסים, בין השנים 2017 ל-2022 רשמה החברה בספריה תשלומי שכר בסך כולל של קרוב ל-1 מיליון שקל לאשתו של בעל השליטה - מינה בייליס. על אף שמעולם לא עבדה בפועל בחברה. כלומר, הכסף שולם ללא כל תרומה עסקית מצידה. המהלך הזה סיפק לחברה 'תועלת כפולה' - אך לא חוקית: העברת כסף למקורב, במקרה זה, לאשתו של בעל השליטה, מבלי שנדרשה לבצע עבודה בפועל. ובכך היא ביצעה הפחתה של חבות המס, הרי ששכר עבודה נחשב כהוצאה מוכרת לצורכי מס. כשהחברה רושמת הוצאה כזו, היא מקטינה את ההכנסה החייבת שלה, וכך משלמת פחות מס לקופת המדינה. אלא שהמשמעות בפועל היא פגיעה כפולה: מצד אחד, המדינה, כלומר הציבור - מקבל פחות הכנסות ממסים. אבל מצד שני, והחמור יותר - משקיעי החברה רואים חלק מהכסף שלהם מנותב למטרות שאין להן ערך עסקי אמיתי. ולא נועדו כדי להצמיח את החברה אלא כדי להונות את המשקיעים באופן של תרמית מתוחכמת כביכול, והפעם במקרה שלנו - היא יצאה מזה עם קנס של פחות מ-300 אלף שקל.

במקום לנהל הליך פלילי שיכול להיגרר שנים, לרשות המסים יש אפשרות להציע לנישום הסדר כופר - תשלום קנס מוסכם שמחליף את ההליך הפלילי. זה לא 'פיצוי' בלבד, אלא סוג של עסקת טיעון אזרחית-מנהלית: הנישום לא מודה באשמה בבית משפט, אבל משלם סכום שנקבע, ומנקה את התיק הפלילי הספציפי הזה. במקרה של פורמולה וונצ'רס, ההסדר הזה הסתיים בתשלום כופר של 275 אלף שקל לרשות המסים. מבחינת המדינה, זה חוסך זמן, משאבים ודיונים משפטיים; מבחינת החברה, זה סוגר את הפרשה בלי להגיע לכתב אישום - אך כמובן לא מונע את הצורך לשלם את חבות המס האמיתית, שכוללת גם ריבית וקנסות. רשות המסים לא מסתפקת בקריאת דוחות שנתיים. היא משווה נתוני שכר מול ביטוח לאומי, בודקת היתכנות מקצועית (האם ה''עובד' מדווח במקביל על משרה אחרת, האם יש לו כתובת דואר אלקטרוני פעילה בחברה, האם הוא נוכח בפגישות), ולעיתים מקבלת מידע פנימי מעובדים או שותפים לשעבר.

פערים חריגים בין שכר לבין תרומה ממשית לחברה הם בדרך כלל הדגל האדום שמפעיל חקירה. העסקת עובדים פיקטיביים או רישום הוצאות שכר כוזבות אינה תופעה חדשה. בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 זה היה כלי נפוץ בחברות קטנות ובינוניות, ולעיתים אף בחברות ציבוריות, להעברת כספים לבעלי עניין. החקיקה והאכיפה התקדמו מאז, אך המקרים ממשיכים לצוץ, לעיתים בסכומים גבוהים מאוד. ההשלכות הן לא רק פליליות. ברגע שחברה נחשדת או נתפסת בעבירות כאלה, היא מסתכנת בנזק תדמיתי קשה, בפגיעה ביחסים עם משקיעים ובבעיות מול גופים מממנים. החוק מטיל אחריות ישירה גם על מנהלים ודירקטורים, ולא רק על החברה. בעצם מדובר על 'הרמת מסך' שבה חברה אשר כביכול היא 'חברה בע"מ' ובעלי המניות בה חסינים. עד למקרה כזה של תרמית ופגיעה ישירה במשקיעים וברשות המסים.  המשמעות היא שגם אם העבירה בוצעה ב'דרג נמוך', מנהלים בכירים שלא פיקחו או שלא מנעו את ההפרה יכולים להיחשב אחראים לה. המקרה של שי בייליס ופורמולה וונצ'רס ממחיש עד כמה רישום משכורות פיקטיביות הוא לא 'טריק חשבונאי' אלא עבירה שיכולה להגיע גם למאסר בפועל. מדובר במעשה שפוגע בציבור, בחברה עצמה ובשוק ההון כולו.


מסלול של 'הסדר כופר'

על פי פקודת מס הכנסה, רישום כוזב של הוצאות - ובכלל זה שכר לעובד פיקטיבי, מוגדר כ'עבירה פלילית חמורה', כאשר סעיפים מוגדרים בפקודה קובעים כי במקרים של כוונה להתחמק ממס מדובר בעבירה שעונשה עד שבע שנות מאסר, לצד קנסות כבדים. במקרים מסוימים בתי המשפט אף שלחו נאשמים למאסר בפועל, במיוחד כשנמצא דפוס פעולה שיטתי והיקפים כספיים גבוהים. במקביל, רשות המסים יכולה לבחור במסלול של 'הסדר כופר' - תשלום מוסכם שמחליף את ההליך הפלילי. פתרון שחוסך זמן ומשאבים לשני הצדדים, אך מונע הכרעת דין פומבית ואינו מרתיע כמו הרשעה.

מירי רגב
צילום: יחצ

יו"ר ועד אל על נגד רגב: "מהלך שירסק את התעופה הישראלית"

שרון בן יצחק יצא נגד כוונת שרת התחבורה להקים בישראל בסיס פעילות לחברת הלואו קוסט וויז אייר, שיהיה בנתב"ג ויכלול צוותים ישראליים. לדבריו,  "המשמעות היא העברת יעדים לחברות זרות, קריסה של החברות הקטנות, צמצום דרמטי של אל על ולבסוף השתלטות זרה על השוק, שתביא דווקא לעליית מחירים לציבור"

עוזי גרסטמן |

יו"ר ועד עובדי אל על, שרון בן יצחק, יוצא במתקפה חריפה על שרת התחבורה מירי רגב, בעקבות היוזמה שלה להקים בישראל בסיס פעילות לחברת הלואו-קוסט ההונגרית וויז אייר. לדבריו, מדובר בצעד פופוליסטי וחסר אחריות שעלול להמיט פגיעה קשה על ענף התעופה המקומי.


בשלב זה, קבעה רגב כבר שיחות עם מנכ"ל וויז אייר והיא בוחנת את הקמת הבסיס בנמל התעופה בן‑גוריון. המהלך הוגדר על ידה כ"מהלך שובר שוק", שבמרכזו הקמת בסיס של ממש, שיכלול מטוסים ויכלול צוותים ישראליים, כולל טייסים ודיילים. לדברי רגב, התוכנית צפויה להוביל לירידה משמעותית במחירי הכרטיסים, להתרחבות היצע היעדים הבינלאומיים - בין היתר להודו, מרוקו ואף מזרח הרחוק - ולתחרות מוגברת בשוק המקומי. כתנאי למהלך, השרה דרשה שוויז אייר תתחייב להמשיך ולהפעיל טיסות גם בעתות חירום, כפי שנדרש מחברות תעופה ישראליות - מה שיכול לשפר את הקיימות והרציפות התעופתית במצבי סיכון. בשבועות האחרונים התקיימו דיונים אינטנסיביים במשרד התחבורה, בהם השתתפו אנשי מקצוע, רשות שדות התעופה והרשות לתעופה אזרחית. למרות התנגדויות נחרצות מצד גורמי רגולציה וכמה חברות תעופה ישראליות, הוחלט להמשיך ולמקד את המהלך, ולבצע עבודת מטה שתבחן לעומק את ההשלכות הכלכליות והרגולטוריות. המשרד אף הנחה לקדם פגישה עם הנהלת וויז אייר העולמית בהקדם.


בן יצחק טוען כי משרד התחבורה "זורע חול בעיני הציבור" כשהוא מציג את המהלך כפתרון להורדת מחירי הטיסות. לדבריו, גם אם השרה מבטיחה כרטיסי טיסה זולים - בפועל המחירים לא יירדו. במקום להתמודד עם הבעיה האמיתית, שהיא סירובן של חברות זרות רבות לשוב ולטוס לישראל מזה שנה וחצי בעקבות המצב הביטחוני, בוחרת רגב לקדם מהלך שעלול להחליש עוד יותר את חברות התעופה הישראליות. הוא הוסף כי הקמת מערך ובסיס קבוע של וויז אייר בישראל יוצרת אפליה ברורה מול החברות המקומיות, שכן החברה הזרה לא תחויב באותם כללים רגולטוריים ושיקולי ביטחון. "זהו תקדים מסוכן שאין לו אח ורע בעולם", התריע בן יצחק. "המשמעות היא העברת יעדים לחברות זרות, קריסה של החברות הקטנות, צמצום דרמטי של אל על ולבסוף השתלטות זרה על השוק, שתביא דווקא לעליית מחירים לציבור".

בן יצחק אף הרחיב את הביקורת מעבר לענף התעופה, ואמר כי מדובר במדרון חלקלק: "אם מאפשרים לחברה זרה לפעול בלי חובות רגולטוריות, מחר זה יכול לקרות גם במערכת הבריאות, בבנקאות ובתחומים נוספים. לפי השיטה הזו, כל עובד ישראלי ניתן להחלפה בעובד זול ממזרח אירופה". בהתייחסו לעבר, הזכיר יו"ר הוועד כי עובדי אל על היו אלה ששמרו על רצף תעופתי בתקופת הקורונה וגם בזמן המלחמה הנוכחית, כשחברות זרות הפסיקו את פעילותן בארץ. "אנחנו הוכחנו שאין לישראל על מי לסמוך מלבד על עצמה", אמר. לסיום, קרא בן יצחק לשרת התחבורה לעצור את המהלך: "אם תתעקש להמשיך בדרך הזו - היא תיזכר לדיראון עולם כמי שפגעה במו ידיה בתעופה הישראלית".