בתי המשפט לא נוטים לפסוק פיצויים גבוהים על תביעות לשון הרע בשנים האחרונות. תביעות על לשון הרע עקב השמצות ברשתות החברתיות, פייסבוק טוויטר אינסטרם וטיקטוק הפכו לעניין שבשגרה בבתי המשפט בישראל.

לאחרונה דן בית המשפט השלום בחיפה בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, שהוגשה בסכום של 465 אלף שקל. 

בטיעונים לתביעה נכתב כי הנתבע הורשע בסוף שנת 2020 בעבירות של סחיטה באיומים, גניבה, והטרדה מינית. על פי קביעות הכרעת הדין, נוצר בין התובע לבין הנתבע קשר באמצעות אפליקציית 'אטרף' והשניים קבעו להיפגש בדירת הנתבע. טרם המפגש העביר התובע לנתבע תמונות עירום שלו. לאחר שהתובע הגיע אל דירת הנתבע, הוא נכנס להתקלח, כשיצא מחדר המקלחת הודיע לו הנתבע כי אינו מעוניין בכל מגע עמו. התובע יצא מהדירה. בהמשך לכך, הוא הבחין כי בארנקו חסרים 1,000 שקל במזומן. התובע שב לדירת הנתבע, דפק בדלת ואף התקשר אל הנתבע – ללא מענה מצדו.

התובע שלח אל הנתבע הודעות בנוגע לכספים החסרים בארנקו. הנתבע הכחיש כי נטל את כספי התובע, התרעם על ההאשמות כלפיו, ואיים כי יספר לאשתו ולילדיו של התובע אודות נטייתו המינית של התובע. לאחר האיום התובע החליט להתנצל והודיע כי מצא את הכסף ברכבו, למרות שלא כך היה.

הוציא אותו מהארון בפייסבוק

הנתבע הודיע לתובע כי אינו מסתפק בהתנצלות, ודרש ממנו פיצוי של 20 אלף שקל כדמי שתיקה. התובע הגיש תלונה כנגד הנאשם במשטרה, ולתדהמתו גילה כי הנתבע כבר פרסם במקומות שונים בדף הפייסבוק שלו, של אשתו, בני משפחתו אחיו וגיסתו את תמונות העירום שלו ששלח לנאשם לפני המפגש, בצירוף הכיתוב "בבקשה, התובע הומו. שכולם ידעו מזה".

• מסכים ירוקים: הנאסד"ק קפץ ב-3.1%; פייסבוק זינקה ב-18%
• נעילה בעליות קלות; צ'ק פוינט איבדה כ-6.3%, מיקרוסופט זינקה ב-5%
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בכתב התביעה נטען, כי הנתבע ביצע כלפי התובע עבירות שונות של גזל, בנוסף לעוולת רשלנות, בחשיפת נטייתו המינית של התובע תוך פרסום תמונות עירום שלו. כן הואשם התבע בהפרת הוראה חקוקה, ובפרסום לשון הרע על ידי פרסום התמונות עם הכיתוב "הומו", וכי הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע בתובע, ובכך גם פגע בפרטיותו.

התובע טען כי המעשים בהם הורשע הנתבע הסבו לו נזקים כבדים. בהיותו איש משפחה לילדים קטינים, המקיים אורח חיים מסורתי. העובדה כי נסחט מינית לעיני כל בנוגע לנטייתו המינית – הסבה לו נזק רב. התובע מוכר על ידי משרד הביטחון כסובל מפוסט טראומה קשה, ומעשי הנתבע החריפו את מצבו. בעקבות האירוע פנה התובע לטיפול זוגי.  ויש לו גם הוצאות רפואיות של טיפולים נפשיים. התובע עתר לפצות אותו בגין הוצאות הטיפולים, עזרת צד ג', אובדן השתכרות, הוצאות נסיעה ועוגמת נפש.

הנתבע מנגד טען כי הסכומים מופרזים לחומרא. לטענתו, במסגרת התיק הפלילי נקבע שיש לראות בכל העובדות המיוחסות לו בכתב האישום כ"מעשה אחד", ועל כן אין לתבוע בגין אירועים אלו כאירועים נפרדים. בנוסף טען כי במסגרת התיק הפלילי הוא חויב בפיצוי התובע כנפגע עבירה ב-21 אלף שקל, ולדעתו סכום זה אומד את מכלול נזקי התובע. בנוסף טען כי ישנה התיישנות וכי יש אשם תורם של התובע שבחר לחשוף את עצמו ולשלוח לו צילומים אינטימיים שלו.

• האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
• הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

 אין התיישנות

השופט זיו אריאלי קבע כי "דין התביעה להתקבל בחלקה". השופט דחה את טענת הנתבע להתיישנות בעבירת הפרטיות - לה כידוע יש תקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים, השופט קבע כי בהתאם לחוק  "תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, תוגש בתוך תשעים ימים לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, ולכן,  אין ממש בטענת הנתבע לפיה התיישנה עילת התביעה הנוגעת לעוולה של פגיעה בפרטיות".

השופט קבע כי "תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות – אינה חלה על מקרים בהם מוגשת תביעה אזרחית נגררת להליך הפלילי, מכוח תקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי".

השופט גם דחה את טענת הנתבע כי יש לראות את מעשיו כ'אירוע אחד'. "הקביעה אם ריבוי העבירות בהן הורשע נאשם מהוות 'אירוע אחד' – נעשית לשם גזירת העונש הראוי לנאשם, במשפט הפלילי שהתנהל נגדו. קביעה זו נדרשת לפי חוק העונשין.  אין כל זהות בין שיקולי הענישה ושיקולי קביעת מתחם העונש ההולם, לבין השיקולים הנוגעים להליך האזרחי".

 אין אשם תורם

לגבי טענת הנתבע, לאשם תורם משום ש"התובע באשמתו הבלעדית, במודע ובמחשבה תחילה בחר באתר היכרויות לחשוף עצמו ואף לשלוח לנתבע שלא מכיר מקודם, צילומים אינטימיים שלו, ויכל לצפות שתמונות אלה יחשפו, ועל כן הכל נגרם בשל רשלנותו הבלעדית". דחה השופט את טענת הנתבע ותקף "סבורני כי מוטב היה שטענה זו לא הייתה עולה כלל, אולם משעלתה, הרי שאני דוחה אותה בשתי ידיים. המדובר בטענה מסוג הטענות אשר זכו לא פעם לכינוי 'האשמת קורבן' ואשר מבקשות להטיל על קורבן העבירה את האחריות לעוול שנגרם לו".

השופט אריאלי ציין כי "רשאי כל אדם לקיים את אורחות חייו כרצונו ולפי אמונתו. רשאי כל אדם להניח כי פרטיותו תכובד, וכי תמונות אינטימיות שלו לא יופצו ברשתות חברתיות, לבטח לא יישלחו באופן המציג אותו באופן מבזה בפני בני משפחתו. רשאי כל אדם להניח, כי תמונות אינטימיות או כל מידע רגיש אחר אשר מסר באופן פרטי לאדם אחר – לא ינוצל על מנת לסחוט אותו, ולא ייעשה בו שימוש לרעה על מנת לבייש אותו קבל עם ועדה". 

השופט דחה את טענת הנתבע כי יש לראות בפיצוי שהוטל עליו בהליך הפלילי כסכום היחיד אותו עליו לשלם. השופט קבע כי "הפיצויים בהליך הפלילי נפסקו לפי הוראת סעיף 77 לחוק העונשין. פיצוי זה נפסק על דרך האומדנא. אין בו כדי לחסום את התובע מלהגיש נגד הנתבע תביעה אזרחית על מלוא נזקיו. הפיצוי אשר נפסק לטובת התובע במסגרת ההליך הפלילי אינו משקף את מלוא נזקיו של התובע, לא התיימר לעשות כן, וברי כי לבית המשפט הדן בהליך הפלילי לא מסורים הכלים הראייתיים והדיוניים לאמוד את מלוא נזקיו של נפגע העבירה".

למרות זאת קבע השופט כי יהיה נכון לבצע ניכוי חלקי של הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי, בסכום שלא יעלה על מחצית מגובה הפיצוי שהושת על הנתבע במסגרת ההליך הפלילי בו הורשע.

מעשים חמורים

השופט קבע כי "הפרסומים שפרסם הנתבע, בארבעה דפי פייסבוק שונים הכוללים תמונות עירום של התובע תוך הוספת הכיתוב "בבקשה, הומו. שכולם ידעו מזה" – מהווים פרסום לשון הרע. מדובר בפרסום אשר כל תכליתו ומטרתו להשפיל את התובע בעיני הבריות, לבזותו ולשים אותו ללעג – בין היתר בשל נטייתו המינית.

בנוסף לכך קבע השופט כי פרסום תמונת העירום של התובע, תוך צירוף הכיתוב המכריז על נטייתו המינית – מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו של התובע. השופט דחה את התביעה על רשלנות והפרת הוראה חקוקה.

השופט קבע כי "התובע אמנם טוען לנזקים ממוניים, אך הלכה למעשה לא הובאה כל ראיה התומכת בטענות אלו. גם הטענה בדבר נזקים נפשיים לא הוכחה. משכך, הרי שאין בידי להיעתר לתביעה ככל שהיא נוגעת לפיצויים בראשי הנזק של הוצאות טיפולים, עזרת צד ג', אובדן השתכרות ונסיעות.

לגבי עתירת התובע גם לחייב את הנתבע בפיצוי סטטוטורי – הן מכוח חוק איסור לשון הרע והן מכוח חוק הגנת הפרטיות. ציין השופט כי הנתבע לא הביע חרטה כנה על מעשיו. הוא לא נטל אחריות – לא במסגרת ההליך הפלילי ואף לא בהליך הנוכחי. "הפרסומים של הנתבע בוצעו בכוונת מכוון, והכל במסגרת תכנית שרקם על מנת לסחוט כספים מהתובע – כפיצוי על כך שהתובע העז לבוא אל הנתבע בטרוניה על כך שבמהלך השהיה בביתו של הנתבע – נעלמו כספים מארנקו של התובע. לפחות חלק מהפרסומים בוצעו אף לאחר שהתובע פנה לעזרת המשטרה והגיש תלונה על מעשה הסחיטה של הנתבע. ברי כי הפרסומים נעשו על מנת להפעיל על התובע מכבש לחצים, כדי שזה ייעתר לדרישת הנתבע לשלם לו את דמי השתיקה שדרש".

כמו כן פסק השופט אריאלי כי "במעשיו של הנתבע גלומה "כוונה לפגוע", כוונה אשר בכוחה להצדיק, בנסיבות המתאימות, פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בשיעור מוגבר, שלא יעלה על כפל הפיצוי הקבוע  לחוק איסור לשון הרע, ולחוק הגנת הפרטיות.

לגבי כפל העילות קבע השופט כי "בנסיבות העניין נראה כי התובע אינו יכול להיפרע פעמיים בגין אותו פרסום – הן בעילה של לשון הרע והן בעילה של פגיעה בפרטיות. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהאינטרסים המוגנים העומדים בבסיס שתי העילות – קרובים מאוד במהותם". 

קשה לתאר פגיעה קשה מזו

השופט סיכם את פסק הדין ותקף את הנתבע. "הפרסומים העומדים בבסיס התביעה שבפני – כיעור, השפלה וביזוי שלובים בהם פגעו פגיעה קשה וחמורה בפרטיותו של התובע. הם חשפו את נטייתו המינית, לכל הפחות בפני בני משפחתו הקרובה. התובע – אדם שומר מצוות, אב לילדים קטינים, המתגורר בקהילה קטנה – הוצג בפרסומים אלו במערומיו, פשוטו כמשמעו. קשה לתאר פגיעה קשה מזו. קשה לדמיין מקרה ראוי מזה לפסיקת פיצוי המתקרב לגבול הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק".

"ארבעת הפרסומים נעשו על ידי התובע בכוונת זדון, ובמטרה אחת – לפגוע בתובע, להשפילו, ולהפעיל עליו לחץ על מנת שייכנע לדרישת התשלום של הנתבע, כ"דמי שתיקה". בגין מעשים אלו, הורשע הנתבע גם בעבירה של סחיטה באיומים. בנסיבות אלו, אני סבור כי יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי לפי "כפל הסכום" סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה עומד על כ- 157,000 שקל.

השופט קבע כי יש להתחשב, ולו באופן חלקי, בעובדה כי הנתבע חוייב כבר בתשלום פיצוי לתובע, במסגרת ההליך הפלילי, בסך של 21,000 שקל. יש לבצע ניכוי חלקי של סכום הפיצוי שנפסק במסגרת ההליך הפלילי.

בנוסף קבע השופט כי יש לחייב את הנתבע בפיצוי סך של 1,000 שקל, בגין עוולת הגזל שביצע כלפי התובע, עת נטל מארנקו סך של 1,000 שקל במזומן. סכום זה לא הוחזר מעולם לתובע.

לבסוף קבע השופט אריאלי כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי של 140,000 שקל, ובתשלום  הוצאות של 17,000 שקל.