חתמה על ערבות של 1.17 מיליון שקל כדי לעזור לאביה, וכעת תשלם

בית משפט השלום בתל אביב-יפו הכריע באחרונה בפרשה משפחתית סבוכה, שבמרכזה עסקת השקעה בין איש העסקים דרור עצמון ופידליטי, לבין מיכאל מזרחי ובתו, כרמית שמש, עובדת בכירה במשרד התחבורה, שנקלעה לתביעה על סכום עתק בגלל חתימתה כערבה. השופט גד מינא קיבל את התביעה בחלקה בלבד, בפסיקה שחושפת כיצד ניסיון להציל את הבת מחוב הסתבך לכל הכיוונים.

הרקע לפרשה: עצמון, שמוכר כפעיל בשוק ההון, הסכים ב-2018 להעביר למיכאל מזרחי מיליון שקל, במסגרת הסכם השקעה שכלל תשואה של 150 אלף שקל בתוספת מע"מ בתום שנה. כבטוחה, מזרחי התחייב שבתו תחתום כערבה על שטר חוב בסכום של 1,175,500 שקל, ובנוסף על כתב ערבות אישית נפרד לכל התחייבויותיו. כשהחוב לא הוחזר, פתחו התובעים תיק הוצאה לפועל נגד מזרחי, החברה שלו ונגד שמש, וגם צירפו לתיק צ'ק על סכום של מיליון שקל נוסף שמזרחי מסר לעצמון, תוך שהם מבקשים לגבות ממנה את החוב פעמיים.

שמש לא הכחישה שחתמה על שטר החוב, אבל טענה שהיא לא צריכה לשלם עליו כי אביה לא רשם לטובת התובעים שיעבודים נוספים שהובטחו בהסכם. השופט דחה את הטענה בצורה ברורה. לדבריו, שמש ידעה בדיוק מה היא חותמת: "הנתבעת, עובדת בכירה במשרד התחבורה, הבינה את משמעות חתימתה על שטר החוב". כשנשאלה בחקירה הנגדית מדוע חתמה, התשובה היתה ישירה: "בשביל לעזור לאבא שלי". השופט ציין שבהמשך עדותה התבררה גם כסותרת את עצמה - היא לא ידעה כלל, בזמן אמת, שחסרות בטוחות, ורק בבית המשפט היא למדה על כך.

האב טען שזייף, והבת ביקשה איכון טלפון שהפליל אותה

החלק הדרמטי בפסק הדין נוגע לכתב הערבות הנפרד, ששמש הכחישה בתוקף שחתמה עליו וטענה שחתימתה זויפה. אביה אף מסר תצהיר שבו הוא הצהיר שהוא עצמו זייף את החתימה של בתו כדי לחסוך ממנה את החוב, וכינה זאת "האמת לאמיתה". השופט לא קנה את הגרסה, וקבע ש"מיכאל לא ידע לתת הסבר מדוע זייף את חתימת הבת שלו ובכך לכאורה סיבך אותה".

התביעה נשענה גם על עורך הדין שאימת את חתימתה במעמד החתימה, ועל חוות דעת של מומחית לכתב יד שנשכרה מטעם בית המשפט, שקבעה כי קיימת התאמה "במידה שאינה מותירה בי ספק של ממש" בין החתימות לבין דוגמאות כתב היד של שמש. אלא שהמהלך שהכי הפליל אותה הגיע מיוזמתה שלה: כדי להוכיח שהיא לא היתה במשרדו של עורך הדין ביום החתימה, ביקשה שמש דו"ח איכון של הטלפון הנייד שלה. הדו"ח הראה בדיוק את ההפך - שהיא היתה במקום ובשעה שבהם נקבעה הפגישה לחתימה. השופט הוסיף שגם עדותה בבית המשפט, שבה השיבה פעמים רבות "לא זוכרת" או "לא יודעת", לא סייעה לה.

למרות כל זאת, שמש לא נדרשה לשלם על שני הדברים גם יחד. בית המשפט קבע כי שטר החוב והצ'ק "חופפים זה לזה ונועדו לשרת את אותו חוב בדיוק", משום ששניהם מתייחסים לאותם מיליון שקל שהעביר עצמון למזרחי. לכן, כך נקבע, "התובעים אינם יכולים לקבל פעמיים מהנתבעת את אותו חוב". התביעה עבור הצ'ק נדחתה והתביעה עבור שטר החוב התקבלה.

בית המשפט גם דחה טענה נוספת של שמש, שלפיה מגיע לה פטור מהחוב כערבה יחידה שלא קיבלה גילוי כנדרש בחוק הערבות. השופט קבע שהוא לא שוכנע כי התובעים כלל נחשבים נושים לפי החוק, כך שהטענה ממילא לא רלוונטית.

שמש חויבה לשלם לתובעים את סכום שטר החוב, בתוספת שכר טרחת עורך דין בסכום של 60 אלף שקל והוצאות משפט בסכום של 50 אלף שקל. השופט אף מתח ביקורת על שני הצדדים - על התובעים, שהאריכו שלא לצורך בכתבי טענות, ועל שמש, "שהכבידה על ניהול ההליך" בטענת זיוף שהתבררה כלא נכונה.