 (1).jpg "נזילות")
"לא היה לי כסף לתקן": כמה תשלם השכנה מלמעלה על נזילות?
בית המשפט לתביעות קטנות בבית ים דחה את רוב התביעה שהוגשה, אבל קבע עיקרון ברור: שתיקה ממושכת אל מול בעיה בצנרת גם היא סוג של התרשלות. בסופו של דבר נפסק סכום נמוך יחסית לעומת מה שנתבע
בית המשפט לתביעות קטנות בבת ים דן באחרונה בתביעה שמתארת סכסוך שכנים לא פשוט: נזילות מים שנמשכות, לפי הטענה, כ-15 שנה מדירה אחת לדירה שמתחתיה. את התביעה הגישה ריבי רבקה לוי, שגרה בדירה שמתחת לדירתה של הנתבעת, אבנה סמדגה, ודרשה פיצוי של 38 אלף שקל עבור הנזקים שנגרמו לה, כך לטענתה, מנזילות חוזרות ונשנות שמקורן בדירת השכנה שמעליה.
לפי כתב התביעה, לוי היא למעשה יורשת של אמה, שרה לוי ז"ל, שתבעה בעבר את סמדגה בעקבות אותן הנזילות בדיוק. לוי טענה כי למרות תיקונים נקודתיים שבוצעו במהלך השנים, הדירה שלה מעולם לא חזרה למצבה הקודם, ואף ציינה אירוע חמור במיוחד: קריסת תקרת המטבח שהתרחשה ב-11 במאי 2025. לטענתה, באותה התקופה לא היה לנתבעת ביטוח בתוקף, או שהביטוח שהיה לה לא כיסה את התקופה הרלוונטית ברציפות.
בנוסף לנזק הישיר, לוי טענה גם לירידת ערך של הנכס, להפסד ימי עבודה ולעוגמת נפש, וסיפרה שסבלה גם מהטרדות מילוליות מצד אחיה של הנתבעת ומצד דיירים נוספים בבניין. היא אף ציינה כי חברת הביטוח הפניקס כבר שילמה לה 8,000 שקל בעבר, אך לטענתה הסכום הזה רחוק מלכסות את מלוא הנזקים שנגרמו לה.
מנגד, סמדגה לא כפרה בכך שהיו נזילות, אבל טענה שבכל פעם שלוי פנתה אליה היא פנתה מיד לחברת הביטוח שלה, וזו טיפלה בנושא בפועל. היא הציגה לבית המשפט מסמכים שמעידים על טיפולי ביטוח ועל תשלום פיצוי בסכום של 8,000 שקל שהועבר ללוי בעקבות נזק שאירע ב-28 באוקטובר 2025. סמדגה גם טענה שחלק מהנזקים כלל לא קשורים לדירתה, אלא מקורם בדירה אחרת או בצנרת המשותפת של הבניין, ואף העלתה טענה כי לעתים לוי עצמה עיכבה את הגעת אנשי המקצוע מטעם חברת הביטוח.
רוב הטענות לא הוכחו
הרשם הבכיר אדי לכנר, שדן בתיק, קבע כי התביעה תתקבל רק באופן חלקי. בפסק הדין הוא ציין כי לוי לא הצליחה להוכיח כראוי את רוב טענות הנזק שהעלתה - לא את עלות התיקונים ולא את ירידת הערך של הדירה. כפי שנכתב בפסק הדין, "ראשי הנזק אותם היתה אמורה לאמת באמצעות דו"ח שמאי, או הוכחת תשלום לבעלי מקצוע על תיקונים שבוצעו בנכס", לא הוצגו כנדרש, ולכן לא הרימה לוי את נטל ההוכחה לגביהם.
לעומת זאת, בכל הנוגע לעוגמת הנפש, הרשם התרשם אחרת. הוא ציין כי לוי כן הצליחה להוכיח שבמשך שנים ארוכות היא סובלת מנזקים שמקורם בדירת הנתבעת, "באופן שגורם לעוגמת נפש". כראיה לכך הוא ציין שגם אמה סבלה מאותה בעיה עוד מ-2010, וגם לוי עצמה קיבלה בעבר פיצוי מחברת הביטוח של הנתבעת בגין אירוע נזילה מ-2025.
הנקודה שהכריעה, כנראה, את הכף היתה התשובה שנתנה סמדגה בעצמה במהלך חקירתה בדיון ההוכחות, כשנשאלה מדוע היא לא מחליפה את הצנרת הישנה אחת ולתמיד כדי לשים סוף לסבל השכנה: "זה כבר אני אחשוב על זה כי כבר כלכלי אצלי אני אבדוק את זה". מהתשובה הזו, כתב הרשם, "ניתן להסיק שהנתבעת מודעת לעוגמת הנפש שהיא גורמת לתובעת במשך שנים", וגם מודעת לכך שהחלפת הצנרת - ולא רק "תיקונים כירורגיים" נקודתיים - כנראה היתה פותרת את הבעיה מהשורש.
מדובר בבניין ישן שבו קיימות נזילות ממקורות נוספים
בקביעת גובה הפיצוי, הסתמך הרשם על פסיקה קודמת בעניין דומה, שלפיה יש להעמיד את הפיצוי על עוגמת נפש "על הצד הגבוה" כשהנתבע נמנע לאורך שנים מלתקן בעיה מהיסוד ובוחר לחסוך בעלויות. עם זאת, הוא גם התחשב בכך שמדובר בבניין ישן שבו קיימות נזילות ממקורות נוספים, ולא רק מדירת הנתבעת.
הוא פסק כי סמדגה תשלם ללוי 3,000 שקל בלבד - סכום שרחוק מאוד מה-38 אלף שקל שנתבעו - כשבפסק הדין הובהר כי גם רכיב הפסד ימי העבודה נלקח בחשבון כחלק מהפיצוי על עוגמת הנפש, אף שלא הוצג חישוב נפרד עבורו.
