"מגיע לו להירקב בכלא עד סוף ימיו": שיתפה פוסט נגד בעל חנות חיות - ותשלם פיצוי

בית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה נדרש באחרונה לשאלה שנהפכת לשכיחה יותר ויותר בעידן של הרשתות החברתיות: האם מי ששיתף פוסט של אחר, בלי לכתוב מלה אחת משלו, יכול להיחשב מי שפרסם לשון הרע? התשובה, לפי הרשם הבכיר איתי שרון, היא כן.

הסיפור התחיל ב-26 לאוגוסט 2025, כשסנה שרון, טבעונית שפעילה למען זכויות בעלי חיים, שיתפה בחשבון הפייסבוק שלה פוסט שפורסם במקור על ידי גורם המזוהה כחוות השנטי. הפוסט קרא לחרם על רשת פנסיוני כלבים בבעלות אדם בשם מאור לוי, וטען כי הוא "מתעלל בכלבים ושולח למשחטות". במסגרת הפוסט צוינו ארבע חנויות של רשת "בשדות", ואחת מהן - ברחוב שדרות חיים בר לב באור יהודה - היא בית העסק של איתי בן משה, שאינו קשור עסקית לרשת של לוי. הפוסט אף נקב בשמו המלא, וטען כי הוא "השותף שמגבה אותו בהכל". שרון הוסיפה גם תגובה משלה, ובה כתבה כי מי שמתעלל בכלבים "מגיע לו להירקב בכלא עד סוף ימיו".

בן משה, שטען כי מדובר במסע הכפשות שפגע קשות בפרנסתו ובשמו הטוב, הגיש נגד שרון תביעה כספית. לטענתו, הרשויות בדקו את הפנסיון שלו פעמים רבות ולא מצאו שום ליקוי, ואילו שרון המשיכה להפיץ את הדברים ביודעין. שרון מצדה, טענה כי פעלה בתום לב מוסרי מלא, מתוך אמונה במידע שפורסם על ידי עמותה מוכרת ובתוכנית טלוויזיה, וכי הסירה את הפוסט מיד כשקיבלה את התביעה. היא גם טענה כי התביעה שהגיש בן משה היא בררנית, והוגשה מבלי לפנות קודם לכתובת המקורית של הפרסום.

שיתוף = פרסום

בפסק הדין חזר הרשם שרון על ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין שאול, שלפיה פעולת שיתוף (Share) ברשתות החברתיות יוצרת מעין עותק של הפרסום המקורי, ובכך היא עצמה עשויה ליצור עילת תביעה עצמאית - גם אם האחריות המוטלת על המשתף עשויה להיות מופחתת יחסית למפרסם המקורי.

לגבי התוכן, קבע הרשם כי הפוסט "מייחס לתובע, שותפות ותמיכה במעשי התעללות ושליחת כלבים ל'משחטות'" - ומדובר בלשון הרע מובהקת. זאת משום שהיא עלולה להשפיל את התובע, להפוך אותו למטרה ללעג ולפגוע במשלח ידו.

הרשם דחה את טענת ההגנה המרכזית של שרון - הגנת אמת בפרסום. לדבריו, הנתבעת לא הביאה שום ראיה שתלמד כי בן משה אכן תמך בהתעללות בבעלי חיים: היא לא הזמינה לעדות מישהו מעורכי הפוסט המקורי, לא הציגה דו"ח ביקורת וטרינרי, ואפילו לא הוכיחה שפנתה למקורות כדי לוודא את אמיתות הדברים. שני סרטונים שהציגה כתמיכה בגרסתה לא סייעו לה - באחד נראה בן משה מסייר בפנסיון של לוי, אך בלי שום אינדיקציה לתמיכה בהתעללות, ואילו בשני מדובר בראיון שהמרואיינות בו כלל לא הובאו להעיד.

גם הניסיון של שרון להסתמך על הגנת חובה מוסרית (סעיף 15(2) לחוק) או הגנת "הגנה על עניין אישי כשר" (סעיף 15(3)) נדחו, בין היתר משום שהפרסום שותף באופן גורף לכלל עוקביה, בלי שהיא הראתה קהל יעד ספציפי או קשר ישיר בין השיתוף להגנה על אינטרס אישי. גם הטענה שלה שמדובר בהבעת דעה לגיטימית נפלה, מכיוון, כך נקבע, שהפוסט "מנוסח באופן עובדתי, משל היה מדובר בעובדות מוגמרות", ולא בחוות דעת סובייקטיבית.

לא תביעת השתקה - אבל גם לא פיצוי גבוה

הרשם דחה גם את טענת שרון כי מדובר בתביעת SLAPP (תביעת השתקה) שנועדה להרתיע אותה מהבעת דעה. לדבריו, אין פערי כוחות משמעותיים בין הצדדים, וסכום התביעה, אף שהוא נחשב מופרז, הוא עדיין בתחום של התביעות הקטנות.

ובכל זאת, כשהגיע לשלב הפיצוי, בחר הרשם ברף הנמוך. הוא נשען שוב על העקרונות שנקבעו בעניין שאול, שלפיהם יש להימנע מ"אפקט מצנן" על משתמשי האינטרנט ולפסוק לגורמים שרק שיתפו תוכן - להבדיל מהמפרסם המקורי - פיצויים מתונים יחסית. במסגרת השיקולים שלו, ציין הרשם גם שבן משה לא פנה לשרון בדרישה להסיר את הפוסט לפני הגשת התביעה, ושהיא הסירה אותו באופן מיידי כשנודע לה על התביעה.

• צעד נדיר: ביהמ"ש חייב את שני הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה
• "המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש"

שרון חויבה לשלם לבן משה 3,000 שקל עבור הפגיעה בשמו הטוב, בתוספת של 300 שקל עבור הוצאות משפט - סכום נמוך משמעותית מהסכום שנתבע.