נושל מהירושה, וטען שהשלים עם אביו לפני מותו
גם צוואת שכיב מרע, גם השפעה בלתי הוגנת, גם תביעת בעלות על הבית שבנה - כל טענות הבן שנושל מהצוואה נדחו על ידי בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת, שקיבל את בקשת שאר בני המשפחה לקיים את צוואת האב
בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת דחה באחרונה חמישה הליכים משפטיים שהגיש בן שנושל לחלוטין מהירושה של אביו, ובכך הוא שם סוף לסאגה משפחתית שנמשכה שש שנים. השופט מחמוד שדאפנה קיבל את בקשתם של האלמנה וארבעת ילדיה האחרים לקיים את צוואת האב המנוח, ודחה את כל הטענות של הבן שנותר מחוץ לצוואה - הן לגבי כשירותו הנפשית של האב, הן לגבי השפעה בלתי הוגנת, והן שתי תביעות נפרדות שהוא הגיש בעניין הבית שבו התגורר ובעניין נזקים כספיים.
הרקע לסיפור מתחיל בצוואה שערך האב, יליד 1952, בפני נוטריון, כחודשיים בלבד לפני שנפטר ממחלת הסרטן ב-20 לאוגוסט 2019. בצוואה חילק האב את רכושו בין אשתו ובין חמישה מששת ילדיו, וקבע במפורש כי הבן השישי לא יקבל דבר. כך, לפי פסק הדין, נקבע בסעיף 7 לצוואה: "הורה כי בנו המתנגד לא יקבל שום חלק בנכסים שבבעלותו או בעיזבונו ללא יוצא מן הכלל".
הבן שנושל לא השלים עם התוצאה, והגיש התנגדות לצוואה יחד עם שתי תביעות נוספות - האחת לצו ירושה חלופי, והשנייה תביעה כספית על סכום של 125 אלף שקל עבור נזקים שלטענתו נגרמו לו כשעזב את בית משפחתו. בנוסף, הוא הגיש תביעה הצהרתית שבה טען כי הוא הבעלים של קרקע ובית שבנה עליה, על אף שהמקרקעין רשומים על שם אביו המנוח.
מהלך שבו "חזר בו" מהטענות שהעלה
בכתבי הטענות שלו טען הבן כי בסמוך לפני מותו השלים עמו אביו, ואף התכוון לשנות את הצוואה לטובתו - אלא שהוא לא הספיק להעלות זאת על הכתב. בשלב מסוים הוא אף טען כי מדובר ב"צוואת שכיב מרע" - טענה שממנה חזר בו במהלך הדיונים. לצד זאת, הוא טען כי אביו סבל ממחלה קשה שפגעה בכושר השיפוט שלו, וכי המשפחה האחרת הפעילה עליו השפעה בלתי הוגנת כדי לשכנע אותו לנשל אותו מהצוואה.
בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו כדי לבחון את מצבו הקוגניטיבי של האב בתקופת עריכת הצוואה. לאחר עיון במסמכים הרפואיים, קבע המומחה באופן חד משמעי כי, "במסמכים שעמדו לרשותי אין רישום של ירידה קוגניטיבית או בעיה נפשית... היה ביכולתו של מ. י. ז"ל להבין ולערוך צוואה". גם הנוטריון שערך את הצוואה, ושנחקר ארוכות בדיונים, תיאר את האב כאדם עצמאי ופיקח שהגיע למשרדו לבדו, ללא שום ליווי: "אני זוכר שהאדם הזה היה עצמאי והיה פיקח ויודע קרוא וכתוב", ואף העיד שהוא נהג לוודא שהמצווים פועלים מרצונם החופשי, וללא נוכחות אף אדם נוסף בחדר.
השופט קבע כי אף אחד מהמבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת השפעה בלתי הוגנת - עצמאות, תלות, קשרים עם אחרים ומעורבות בעריכת הצוואה - לא התקיים במקרה זה. בית המשפט אף ציין כי הבן עצמו, בחקירתו הנגדית, לא הצליח להצביע על אדם ספציפי שהשפיע על אביו, והסתפק בטענות כלליות. בפסק הדין נכתב כי, "המתנגד לא הצליח להפריך בראיות ובהוכחות, כי מצבו הרפואי המנטאלי של המנוח לא אפשר לו לחתום על הצוואה".
גם על הבית הוא לא הצליח להוכיח בעלות
הבן טען גם כי קיבל מאביו את המגרש והבית שבו התגורר כמתנה בלתי הדירה (מתנה שהנותן לא יכול לחזור בו ממנה לאחר שנתן אותה) עוד ב-1999, ואף הציג עדים רבים שתמכו בטענתו כי השקיע כספים וזמן בבניית הבית. בית המשפט אכן קיבל את הטענה שהבן נשא בחלק מעלויות הבנייה, אך קבע כי אין בכך כדי להעניק לו זכויות בעלות, משום שלא הוצג אף מסמך בכתב שמבסס עסקת מתנה, והמקרקעין רשומים על שם האב. השופט הפנה לחזקת הרישום הקבועה בחוק המקרקעין, וקבע כי לכל היותר עמדה לבן רשות חינם להתגורר בנכס - רשות שהמנוח היה רשאי לבטלה בכל עת, כפי שאכן עשה.
גם התביעה הכספית על 125 אלף שקל, שכללה טענות לנזק לרכוש, דמי שכירות והוצאות ארנונה, נדחתה במלואה. השופט קבע כי מדובר ב"תביעה שטחית, לקונית שמוגשת ללא כל ראיות ואסמכתאות".
בסופו של דבר קיבל בית המשפט את בקשת קיום הצוואה, דחה את כל תביעות הבן שנושל, וחייב אותו לשלם למבקשים הוצאות משפט בסכום כולל של 20 אלף שקל.
