משפט אחד בחוזה נישואים כמעט עלה לאשה בכל הרכוש
בית המשפט לענייני משפחה בחדרה ביטל תנאי שנרשם בחוזה נישואים שרעי, שלפיו לא יחול על הצדדים חוק יחסי ממון, וקבע כי כושר ההשתכרות של הבעל ייחשב נכס נישואים בר-איזון
אחרי כ-22 שנות נישואים ושלושה ילדים משותפים, זוג לשעבר מוסלמי הגיע לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה עם מחלוקת שהיתה יכולה להכריע מי יוצא מהגירושים עם כלום, ומי עם הבית. בלב הסכסוך עמדה שורה אחת בלבד, שנרשמה שנים קודם לכן בחוזה הנישואים המסורתי (עקד), שעליו חתמו השניים: תנאי שלפיו על נישואיהם יחול הדין השרעי בלבד, ולא חוק יחסי ממון בין בני זוג. אם התנאי היה תקף, האשה היתה עלולה לצאת כמעט בידיים ריקות מבחינת הרכוש שנצבר במהלך הנישואים. השופטת שדנה בתיק החליטה אחרת.
התובעת עתרה לפסק דין הצהרתי שיכיר בזכויות שלה ברכוש המשותף, ולחלוקה לא שווה של 70% עבורה מול 30% לנתבע, בטענה לפער עצום "באופק הכלכלי" בין השניים. הנתבע מצדו טען שיש להחיל את הדין השרעי בלבד, ולחלופין - אם כבר יוחל חוק יחסי ממון - לחלק את הרכוש לטובתו, מכיוון שלטענתו האשה לא תרמה דבר לצבירת הנכסים.
השאלה המשפטית המרכזית היתה האם התנאי בחוזה הנישואים, שהחריג את חוק יחסי ממון, נחתם מתוך הסכמה מודעת ומרצון חופשי. כבר בשלב מוקדם של ההליך קיבל בית המשפט את בקשת התובעת להיפוך נטל ההוכחה, כך שעל הנתבע היה להוכיח שהתובעת אכן הבינה למה היא מסכימה. בדיוני ההוכחות נחקרו שני הצדדים, רושם הנישואים ועוד עדים מטעם המשפחה. עדותו של רושם הנישואים עצמו התבררה כמכריעה. כשנשאל אם הוא מסביר לצדדים את משמעות ויתור על חוק יחסי ממון, עלה מעדותו כי הוא "אף פעם לא הסביר" לצדדים על משמעות החוק. ובתשובה ישירה יותר לשאלת בית המשפט אם כך נהג גם במקרה הזה, הוא השיב: "לא אומרים אף פעם".
בית המשפט קבע כי גם העדות של הנתבע עצמו לא היתה עקבית: בתצהיר שלו הוא טען שהבין מהתובעת שהוסבר לה התנאי, ואילו בעדותו בעל פה הוא טען דבר אחר - שהוא עצמו שמע את ההסבר ניתן לה. גם העדות של אחותו של הנתבע, שאמורה היתה לתמוך בגרסתו, התגלתה כמלאה סתירות. השופטת ציינה כי בתחילה טענה האחות שלא שמעה את השיחה בין רושם הנישואים לתובעת, ובהמשך עדותה היא טענה שכן שמעה, אך "לא שמעתי דין השרעי".
"תנאי כה מהותי" לא יכול לעמוד בלי הסבר
לאור זאת קבעה השופטת כי תנאי כה מהותי וגורף, שמשמעותו ויתור מוחלט על זכויות רכושיות, "אינו יכול לעמוד ולחייב את הצדדים" כשלא הוכח שהוסבר להם כראוי ושניתן להם להבין את השלכותיו. לפיכך, נדחתה טענת הנתבע, ונקבע כי על הצדדים יחול חוק יחסי ממון בין בני זוג הרגיל.
אלא שגם כשחוק יחסי ממון חל, זה לא בהכרח אומר חלוקה שווה. בית המשפט בחר להפעיל את החריג שבסעיף 8(2) לחוק, המאפשר במקרים מיוחדים לסטות מחלוקה של חצי-חצי, ובמקרה הזה לא לטובת הנתבע כפי שביקש, אלא דווקא לטובת התובעת. השופטת אימצה גישה שלפיה כושר ההשתכרות עצמו יכול להיחשב נכס נישואים בר-איזון, כשמתקיימים שלושה תנאים מצטברים: בן זוג בבית מול בן זוג קרייריסטי, פער דרמטי בכושר ההשתכרות, ונישואים ארוכי שנים.
במקרה הזה, כך נקבע, שלושת התנאים מתקיימים במלואם: 22 שנות נישואים, שלושה ילדים משותפים, ופער השתכרות של פי שלושה בין הצדדים - כשהתובעת השתכרה כשליש בלבד מהנתבע, בעוד שהיא נשאה לבדה בעיקר הנטל של גידול הילדים וניהול הבית. בית המשפט אימץ את חוות הדעת של האקטואר שמונה בתיק, והורה לשלב את פערי ההשתכרות בחישוב איזון הזכויות בין הצדדים, מעבר לחלוקת הזכויות הפנסיוניות והכספיות הרגילות.
מה עם הרכוש?
לגבי חלוקת הרכוש, בית המשפט דחה את הבקשה. התובעת לא פירטה אילו חפצים בדיוק היא מבקשת לחלק - לא בכתב התביעה ולא בתצהירים. לעומת זאת, לגבי כלי הרכב נקבע כי הטרקטור נשאר בידי הנתבע לאחר שהתובעת ויתרה עליו, בעוד שרכב הקיה ריו והטויוטה יאוזנו בהתאם לחוות דעת שמאי רכב שימונה על ידי לשכת השמאים. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל.
התיק ממחיש שאלה שחוזרת לא פעם בבתי המשפט לענייני משפחה: תנאי מרחיק לכת בחוזה נישואים, מכל דת שהיא, לא מתקבל רק בגלל שהוא נרשם על הנייר וחתום. כשמדובר בוויתור על זכויות רכושיות, על מי שטוען שהוויתור תקף מוטל נטל להוכיח שהצד השני באמת הבין למה הוא מסכים.
