תרופה? רעלן? סוכן מכס ישלם ליבואן מאות אלפי שקלים
פסק דין של בית משפט השלום ברמלה מטיל אחריות על חברת עמילות מכס שטיפלה ביבוא בוטוקס לישראל, לאחר שהתברר כי טעתה בסיווג המוצר. כתוצאה מכך חויב היבואן לשלם מכס בשיעור של 6% - תשלום של מאות אלפי שקלים שהיה ניתן למנוע אילו צורפה הצהרת מקור מתאימה. בית המשפט
קבע כי סוכן המכס התרשל בכך שלא וידא את צירוף המסמכים הנדרשים, ואף לא הזהיר את הלקוח מפני האפשרות לסיווג אחר של המוצר
זהו סיפור על שגרת יבוא שנראתה תמימה, ועל טעות מקצועית אחת שעלתה ליבואן ביוקר. טרדיס גת, העוסקת בייבוא ובשיווק תרופות, הביאה לישראל את המוצר הידוע בשם בוטוקס, שמיוצר באירלנד. לצורך שחרור הסחורה נעזרה החברה בשירותיה של די.אס.וי. אייר אנד סי, סוכנת מכס ותיקה. אלא שבמחלוקת שהתעוררה מול רשות המכס עלה כי הבוטוקס סווג באופן שגוי, והדבר גרם לתשלום מס מיותר בהיקף ניכר.
הפרשה נפתחה בביקורת שערכו רשויות המכס, שבה התגלה כי בין יולי 2015 ליולי 2016 הוגשו שבע רשימוני יבוא של בוטוקס שלא כללו הצהרת מקור. המשמעות: אף שישראל חתומה על הסכם סחר עם אירלנד, שהיה אמור להעניק פטור מלא ממכס, היבוא חויב במס בגובה 6%. הסכום הכולל שדרשה רשות המכס הגיע ל-734 אלף שקל, כולל קנסות והפרשי הצמדה וריבית. היבואנית לא ויתרה ופנתה לבית המשפט בבקשה לבטל את הדרישה, בטענה כי הסיווג שנקבע על ידי המכס שגוי. לטענתה, יש לראות בבוטוקס תרופה - לא רעלן, ולכן אין לחייבו במכס כלל. לחלופין, היא טענה כי גם אם מדובר ברעלן, הרי שהמוצר יוצר באירלנד, מדינה שעמה לישראל קיים הסכם סחר, ולכן היה עליה לקבל פטור מתשלום, גם אם מסמכי המקור לא צורפו.
בית המשפט ציין כי התובעת הציעה לסוכנת המכס להצטרף להליך מול רשות המכס, אך זו סירבה. בהמשך הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שבמסגרתו שילמה החברה לרשות המסים 419 אלף שקל בסך הכל. לאחר מכן פנתה טרדיס גת לבית משפט השלום ברמלה, ותבעה את סוכנת המכס על הנזק שנגרם לה כתוצאה מרשלנות מקצועית. השופט זיוון אלימי, שדן בתיק, קבע בפסק דינו כי האחריות מוטלת על סוכנת המכס. לדבריו, "על הנתבעת, שהיא הגורם המקצועי המייעץ לתובעת בעניינים אלו ממש, היה להיות ערה לאפשרות הממשית שהמכס יבחר לסווג את הבוטוקס כרעלן ולא כתרופה, ולהיערך אליה".
הסוכנת התרשלה בתפקידה
השופט הוסיף כי היערכות שכזו היתה צריכה לכלול לפחות שתי פעולות: האחת, הפניית תשומת לבו של היבואן לסיכון הקיים ולצורך בצירוף הצהרת מקור; והשנייה, וידוא בפועל שהצהרת המקור אכן מופיעה בחשבוניות. "יכולה היתה הנתבעת לפנות לתובעת, להציג בפניה את הסיכון בשינוי הסיווג, ולהבהיר לה שהיא אחראית לוודא את קיומה של הצהרת מקור בכל חשבונית שהיצרן מנפיק", כתב השופט בהכרעתו.
- רוצים לדעת כמה האינפלציה האמיתית במדינה? תסתכלו על הנתון הזה
- חשד - 21 איש ביצעו עבירות שחיתות בהיקף 15 מיליון שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בהיעדר צעדים שכאלה, קבע בית המשפט, הסוכנת התרשלה בתפקידה. הוא דחה את טענת ההגנה שלפיה אין לצפות מעמיל מכס לוודא את המסמכים הנלווים בכל עסקה, מכיוון שמדובר בעומס בלתי סביר. "הנתבעת היא הגורם המגיש את המסמכים למכס, והיא זו שצריכה לוודא שכל הפרטים הרלבנטיים מצויים בהם, אלא אם כן העבירה באופן מפורש את האחריות לכך ללקוחתה", קבע השופט אלימי בפסק הדין שפורסם.
הוא התייחס גם לחשיבותה של תעודת המקור בהליכי יבוא, והזכיר כי מדובר במסמך מהותי שמעניק את הפטור ממכס. לדברי השופט, "מעמדה של תעודת המקור כמסמך קונסטיטוטיבי אשר בלעדיו לא ייכון הפטור, מבוססת היטב בפסיקה הנוהגת". עוד הוא הוסיף כי סוכן מכס מקצועי אמור לדעת שלא ניתן להוסיף את ההצהרה בדיעבד, ולכן חיוני לוודא את קיומה מראש.
הנתבעת, מצדה, טענה כי פעלה על פי הנהלים וכי הסיווג שבחרה - תרופה - היה הנכון והנהוג במשך שנים. לטענתה, רשויות המכס עצמן אישרו בעבר את סיווג הבוטוקס כפריט מכס 30.04, ולכן לא ניתן לראות בהתרחשות המאוחרת רשלנות. ואולם בית המשפט לא השתכנע. "עצם העובדה שהמכס, שהוא הגוף הרגולטורי הקובע, בחר בסופו של יום לסווג את הבוטוקס כרעלן ולא כתרופה, מקימה לכל הפחות חזקה לפיה מדובר בסיווג אפשרי", ציין השופט.
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
"הנתבעת התרשלה בכך שלא וידאה את קיומה של הצהרת מקור"
לדבריו, גם מומחה מטעם הנתבעת הודה כי ניתן לסווג את הבוטוקס באחת משתי הדרכים, ולכן היה על הסוכנת לצפות את הסיכון ולנקוט אמצעי זהירות. בית המשפט קבע במפורש כי, "אני סבור שהנתבעת התרשלה כלפי התובעת הן בכך שלא וידאה את קיומה של הצהרת מקור במסמכים אשר הוגשו על ידה עבור התובעת למכס, ולכל הפחות בכך שלא התריעה בפני התובעת שקיימת אפשרות שהבוטוקס יסווג כרעלן". גם הניסיון של הנתבעת לטעון כי גם לתובעת עצמה יש אחריות נדחה. השופט הדגיש כי מדובר בגורם שאינו מקצועי, ולכן לא ניתן לצפות ממנו להבין את הסיכונים הטמונים באי צירוף המסמך. "לא ניתן לצפות מהתובעת, שאינה גורם מקצועי, להבין את הסיכון באי צירוף הצהרת מקור", קבע.
לאחר שנקבע כי הנתבעת אחראית למלוא הנזק, עבר בית המשפט לקבוע את שיעור הפיצוי. לאחר שקלול כל התשלומים ששילמה טרדיס גת לרשות המסים, החזרים שקיבלה ומע"מ שנוכה, חויבה הנתבעת להשיב לתובעת סכום של 311,438 שקל, בצירוף הצמדה וריבית כחוק. הסכום הזה הגיע בעת מתן פסק הדין ל-401 אלף שקל. בנוסף, חויבה החברה לשלם גם את שכר הטרחה ששילמה התובעת לעורכי דינה בהליך מול המכס - 74 אלף שקל לפני מע"מ, שהוערך עם ריבית והצמדה בכ-95 אלף שקל נוספים. בסך הכל נפסק כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כולל של 496,797 שקל. השופט פסק גם הוצאות משפט ואגרה בסכום נוסף של 45 אלף שקל, כך שסך כל החיוב הגיע ל-542 אלף שקל, שישולמו בתוך 30 יום.
בסיום פסק הדין כתב השופט אלימי כי האחריות המוטלת על סוכני מכס מחייבת רמת זהירות מקצועית גבוהה, בייחוד כשמדובר ביבוא רגיש של תרופות וחומרים רפואיים. לדבריו, "הנתבעת, כמי ששירותיה נשכרו על מנת לייעץ לתובעת בעניינים אלו, אמורה היתה לדעת שלא ניתן לצרף את הצהרת המקור בדיעבד, ומכאן החשיבות של צירופה לכל חשבונית, למקרה בו המכס ידחה את הסיווג כתרופה".
מה בעצם קרה כאן בפועל?
החברה הישראלית ייבאה בוטוקס מאירלנד, והסוכן שלה במכס סיווג את המוצר כתרופה. המכס חשב אחרת, וטען שמדובר ברעלן. ההבדל הקטן הזה קבע אם החברה תשלם 0% מכס או 6%, ובמקרה הזה זה הסתכם במאות אלפי שקלים.
למה היה כל כך חשוב לצרף הצהרת מקור?
הצהרת מקור היא מסמך שמוכיח מאיפה בדיוק יוצר המוצר. אם המדינה שממנה הוא בא חתומה עם ישראל על הסכם סחר, אפשר לקבל פטור ממכס. בלי המסמך הזה - הפטור נעלם. זו הסיבה שבית המשפט קבע שמדובר במסמך קריטי שאי אפשר להוסיף אחר כך.
למה השופט לא קבע אם הבוטוקס הוא תרופה או רעלן?
:מכיוון שלטענתו זה לא היה העיקר. השופט הסביר שייתכן ששני הסיווגים אפשריים, ולכן האחריות של סוכן המכס היתה לצפות את הסיכון ולוודא שגם במקרה שהמכס יראה בבוטוקס רעלן - החברה תישאר מוגנת, כלומר עם הצהרת מקור בתיק.
הסוכן טען שהמכס בעצמו אישר בעבר את הסיווג. זה לא פוטר אותו?
לא. בית המשפט אמר שגם אם המכס אישר בעבר את הסיווג, סוכן מקצועי צריך לדעת שהדברים עלולים להשתנות. הוא לא יכול להסתמך רק על מה שהיה מקובל קודם, אלא עליו לוודא שכל האפשרויות מכוסות, כולל זו הנוחה פחות.
למה בית המשפט לא הטיל אחריות גם על היבואן?
מפני שהיבואן לא עוסק במכס ואינו גורם מקצועי. השופט אמר במפורש שאי אפשר לצפות מיבואן להבין את הסיכונים הטכניים של סיווגים והצהרות. לכן מי שאחראי הוא הסוכן, שבידיו הידע והשליטה על המסמכים.
האם הסוכן היה יכול למנוע את כל זה?
בהחלט כן. מספיק שהיה מוודא שכל חשבונית מהיצרן כוללת את הצהרת המקור, או שהיה מזהיר את היבואן מראש על האפשרות לשינוי סיווג. אחת משתי הפעולות האלה היתה חוסכת את כל הנזק.
למה השופט הדגיש את עניין ה"לא ניתן לצרף הצהרת מקור בדיעבד"?
מכיוון שזה היה שורש הבעיה. אם ניתן היה לצרף את המסמך לאחר מעשה, הנזק היה נמנע. אבל מכיוון שהחוק לא מאפשר זאת, האחריות לוודא את הצירוף מראש היא קריטית, בייחוד כשמדובר ביבוא רגיש כמו תרופות.
למה דווקא הבוטוקס עורר מחלוקת כזו?
משום שמדובר במוצר מיוחד - מצד אחד הוא חומר רעלני שמופק לחומר רפואי, ומצד שני הוא משמש גם כתרופה לטיפול רפואי ולשימושים קוסמטיים. בגלל אופיו הדו־משמעי, נוצר ויכוח אמיתי סביב השאלה איך לסווג אותו במכס.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה
כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך
והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח
הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.
המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.
הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.
לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי
במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.
- הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.
