שוק ההלוואות לסטודנטים בארצות הברית הפך לפצצת זמן כלכלית של ממש, עם חוב כולל שמגיע ל-1.8 טריליון דולר. מדובר בסכום עצום שמשפיע לא רק על מיליוני סטודנטים ובוגרים, אלא גם על הכלכלה האמריקאית כולה. איך הגענו למצב הזה, מה המשמעות עבור הסטודנטים, לכמה זמן הם מתחייבים, ומה הפתרונות שמתגבשים – כולל התוכניות של הנשיא דונלד טראמפ?

הרקע: מאיפה זה התחיל?

הלוואות סטודנטים הפכו לכלי מרכזי במימון השכלה גבוהה בארה"ב מאז שנות ה-50 וה-60, עם הקמת תוכניות פדרליות כמו חוק ההשכלה הגבוהה מ-1965. המטרה הייתה ברורה: לאפשר לכל אמריקאי גישה לחינוך אקדמי, ללא תלות במצבו הכלכלי. בתחילה, הסכומים היו צנועים והחזרי ההלוואות נחשבו ניתנים לניהול, שכן שכר הלימוד היה נמוך יחסית והשוק העניק לבוגרים הזדמנויות תעסוקה יציבות.

אבל המצב השתנה דרמטית בעשורים האחרונים. עלויות ההשכלה הגבוהה זינקו – לפי נתונים, שכר הלימוד הממוצע באוניברסיטאות ציבוריות עלה ביותר מ-200% מאז שנות ה-80, מותאם לאינפלציה. במקביל, הממשלה הפדרלית הרחיבה את תוכניות ההלוואות, בעיקר דרך משרד החינוך האמריקאי (Department of Education – DOE), שהפך למלווה העיקרי לסטודנטים. כיום, כ-92% מהחוב מורכב מהלוואות פדרליות, והשאר מגיע מהלוואות פרטיות. הסכום הממוצע לסטודנט עומד על כ-38,000 דולר, אך עבור רבים – במיוחד בוגרי תארים מתקדמים – החוב מגיע למאות אלפים.

הצמיחה האקספוננציאלית הזו נובעת משילוב של גורמים: עליית שכר הלימוד, תרבות שמעודדת השכלה גבוהה כ"כרטיס כניסה" להצלחה, והקלות שבה ניתן לקבל הלוואות ללא בדיקת יכולת החזר ממשית. התוצאה? דור שלם שקוע בחובות עמוקים, שמגיעים כיום ל-1.8 טריליון דולר – יותר מחובות כרטיסי האשראי והלוואות הרכב יחד.

• כשליש מהלוואות סטודנטים בארה"ב בפיגור תשלומים
• מחיר ההשכלה: החובות של מיליוני סטודנטים אמריקאים רודפים את המשק
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

איך הגיעו לסכומים האלה?

הדרך ל-1.8 טריליון דולר הייתה הדרגתית אך בלתי נמנעת. בשנות ה-90 וה-2000, הממשל הפדרלי הגדיל את הגישה להלוואות תוך הפחתת מגבלות, מה שאפשר ליותר סטודנטים ללוות סכומים גבוהים יותר. המשבר הכלכלי של 2008 האיץ את התופעה: מיתון, אבטלה ואינפלציה דחפו אנשים לחזור ללימודים, והאוניברסיטאות ניצלו את הביקוש כדי להעלות מחירים. במקביל, שוק העבודה הפך תחרותי יותר, והשכר הראשוני של בוגרים לא עלה בקצב שמתאים לעלויות.

משרד החינוך, דרך זרוע ההלוואות שלו (Federal Student Aid – FSA), הפך ל"בנק" ענק שמנהל תיק הלוואות של כ-43 מיליון לווים. המערכת הזו התבססה על הנחה שבוגרים יוכלו להחזיר את החובות במהירות, אך המציאות הוכיחה אחרת: שיעורי התעסוקה והשכר לא עמדו בקצב, והריביות – גם אם נמוכות יחסית להלוואות פרטיות – הצטברו והפכו את החוב לבלתי נסבל עבור רבים.

מה זה אומר על הסטודנטים?

החוב הזה משפיע על הסטודנטים בצורה עמוקה ומרובת ממדים. ראשית, מדובר בהתחייבות ארוכת טווח: תוכניות החזר סטנדרטיות נמשכות 10 שנים, אך תוכניות מבוססות הכנסה (Income-Driven Repayment – IDR) יכולות להימשך 20-25 שנים, עם אפשרות למחיקת יתרה בסוף התקופה – אם כי זה כרוך במיסוי על הסכום שנמחק. עבור רבים, המשמעות היא עשורים של תשלומים חודשיים שמגבילים את היכולת לחסוך, לקנות בית או להקים משפחה.

• מנכ"ל אנבידיה: OpenAI תהיה חברת המולטי־טריליונים הבאה
• טראמפ נגד בכירה במיקרוסופט: "סכנה לביטחון הלאומי - יש לפטרה מיד"
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• מה מגלה המחקר הארוך בהיסטוריה על אושר?

ההשפעה הכלכלית מלווה גם בעומס נפשי. סטודנטים ובוגרים מדווחים על חרדה ודיכאון הנובעים מהלחץ להחזיר חובות שלעיתים עולים על הכנסתם השנתית. לדוגמה, בוגר עם חוב של 100,000 דולר עשוי לשלם 1,000 דולר בחודש במשך עשור – סכום שמהווה נתח משמעותי משכר התחלתי טיפוסי. עבור אוכלוסיות מוחלשות, כמו סטודנטים שחורים שלווים בשיעור גבוה יותר (כ-83% מהם לוקחים הלוואות), החוב מהווה מכשול כבד במיוחד, ומגדיל פערים כלכליים.

פתרונות מסתמנים

הדיון על פתרונות לחוב הסטודנטים נמשך שנים, עם הצעות שנעות בין רפורמות מתונות לביטול מוחלט. ממשל ביידן ניסה לקדם תוכניות מחיקת חובות נרחבות, כמו תוכנית SAVE, שמטרתה להפחית תשלומים חודשיים ולמחוק חובות לאחר תקופה מסוימת, אך אלה נתקלו בהתנגדות משפטית ופוליטית ונחסמו בבתי המשפט. עד ינואר, ממשל ביידן הצליח למחוק כ-188.8 מיליארד דולר עבור 5.3 מיליון לווים, בעיקר דרך תוכניות ממוקדות כמו Public Service Loan Forgiveness (PSLF), שמיועדת לעובדי ציבור.

פתרונות אחרים כוללים הגבלת סכומי ההלוואות, שיתוף סיכונים עם אוניברסיטאות (שיישאו בחלק מההפסדים אם בוגריהן לא מחזירים), והעברת ההלוואות לשוק הפרטי – רעיון שזוכה לתמיכה בקרב שמרנים אך מעורר חשש מפני עלויות גבוהות יותר לסטודנטים. יש גם קריאות להפחתת שכר הלימוד עצמו, כפי שראינו בהחלטה של אוניברסיטאות כמו הרווארד לבטל שכר לימוד למשפחות בעלות הכנסה נמוכה – אך זהו פתרון נקודתי שלא ישים בקנה מידה רחב.

מה טראמפ רוצה לעשות?

עם כניסתו מחדש לבית הלבן, דונלד טראמפ שם את הלוואות הסטודנטים במרכז סדר היום שלו, תוך התמקדות בצמצום המעורבות הפדרלית. הוא חתם לאחרונה על צו נשיאותי שמטרתו לפרק את משרד החינוך, הגוף שמנהל את רוב ההלוואות הפדרליות. הצו, שכותרתו "שיפור תוצאות חינוכיות באמצעות העצמת הורים, מדינות וקהילות", מבקש להעביר את השליטה על תוכניות ההלוואות למדינות או לגופים אחרים, כמו משרד האוצר או המינהל לעסקים קטנים. טראמפ טען שהמשרד הוא "בזבוז בירוקרטי", והבטיח להחזיר את הכסף לידי המדינות תוך צמצום הממשל הפדרלי – קו שמתיישב עם יוזמת DOGE (Department of Government Efficiency) שלו, בהובלת אילון מאסק.

השלכות המהלך לא ברורות לחלוטין, שכן ביטול המשרד דורש אישור קונגרס, והצו הנוכחי הוא יותר הצהרתי מאשר מעשי. עם זאת, טראמפ כבר קיצץ כמחצית מכוח האדם במשרד, מה שגרם לשיבושים זמניים, כמו בעיות בהגשת טפסי FAFSA (בקשות לסיוע פיננסי). מומחים כמו בטסי מיוט, נשיאת המכון ליועצי הלוואות סטודנטים, טוענים שהלווים לא יושפעו ישירות בטווח הקצר, שכן רוב העבודה השוטפת נעשית על ידי חברות שירות חיצוניות. עם זאת, מעבר של תיק ההלוואות לגוף אחר עלול לגרום לעיכובים ולבלבול.

טראמפ גם מתמקד בצמצום תוכניות מחיקת חובות. הוא חתם על צו נוסף המגביל את תוכנית PSLF, בטענה שהיא מממנת "ארגונים אקטיביסטיים" שפוגעים בערכים אמריקאיים. הצו מורה למשרד החינוך לשנות את התקנות כך שתוכניות כאלה יוחרגו, אך יישומו מוטל בספק משפטי וצפוי להיתקל בתביעות. בינתיים, תוכניות מבוססות הכנסה נותרו מושהות מאז תקופת ביידן, וטראמפ לא צפוי להחזיר אותן.