העובדות

---------

גברת טובה אפק (להלן: "העובדת") הועסקה כמנהלת בית אבות ובעלת מניות בחברת "חיי שרה בע"מ" (להלן: "המעבידה") עד למועד סיום העסקתה ביום 30.06.02.

עם מועד סיום העסקתה, העובדת הגישה למעבידה דרישה לתשלום פיצויי פיטורים.

לאחר שדרישה זו לא נענתה הגישה העובדת בחודש נובמבר 2002 תביעה בבית הדין לעבודה.

ביום 17.12.02 פנתה חברת בית אבות חיי שרה בע"מ (להלן: "חברת הבת"), אשר מצויה בבעלות משפחתית עם המעבידה, לפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח") וביקשה שכספי הפיצויים שנצברו אצלה בגין עבודתה של העובדת יושבו למעבידה.

חברת הביטוח צירפה טופס הצהרה ובו סעיף שיפוי, לפיו במקרה של דרישת כספי הפיצויים מצד העובדת או מרשות כלשהי, תהייה המעבידה אחראית לתשלום מבחינה משפטית וכספית ואכן עשרה ימים לאחר מכן כספי הפיצויים הועברו לרשות המעבידה, אשר לימים פשטה את הרגל.

ביום 13.02.08 ניתן פסק דינו של בית הדין לעבודה ובו נקבע, כי יש לשלם לעובדת את כספי הפיצויים. בעקבות זאת, פנתה העובדת לחברת הביטוח בבקשה לקבל את כספי הפיצויים והיא נענתה כי כספי הפיצויים ניתנו זה מכבר למעבידה וכי עליה לפנות למעבידה לשם קבלתם.

עם קבלת תשובה זו הגישה העובדת תלונה נגד חברת הביטוח למשרד האוצר, אגף שוק ההון ביטוח וחיסכון (להלן: "המפקח"), בגין העברת כספים למעבידה מבלי שצורפו כל המסמכים המתחייבים על פי חוק ומבלי שניתנה לה כל הודעה על העברת כספי הפיצויים למעבידה.

לאחר שהמפקח העביר טיוטת החלטה לחברת הביטוח וערך שימוע, ניתנה ביום 28.03.12 החלטה לפיה על חברת הביטוח לשלם לעובדת את כספי הפיצויים שנצברו לטובתה בפוליסה, למרות שהם הועברו זה מכבר למעבידה מהנימוקים הבאים:

סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "סעיף 26") קובע, כי כספים שהופרשו לכספי הפיצויים אינם ניתנים להחזרה למעביד אלא במקרה בו העובד חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים.

עוד נקבע, כי כספי הפיצויים ניתנו למעבידה בהסתמך על כתב שיפוי בלבד אשר חתומה חברת הבת, בחוסר תום לב ומבלי שהוצגו אסמכתאות לבדיקת נסיבות סיום העסקתה של העובדת תוך הפרת חובת הזהירות והנאמנות שמוטלות על חברת הביטוח בטרם החזרת כספי הפיצויים למעבידה.

המפקח אף קבע, כי לדעתו בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח ונספחיה, גם במקרה של החזרת הכספים למעבידה היה צורך לקיים בדיקות ובירורים מספקים בטרם היענות לבקשה.

עוד צוין בהחלטה, כי אי ידיעת חברת הביטוח על התביעה שנוהלה בין העובדת למעבידה אינה מתקבלת לאור העובדה שניתן צו עיקול זמני על כספי הפיצויים כבר בשנת 2003 וחברת הביטוח אף הגישה בקשה לבית הדין להסירו.

על סמך האמור לעיל חברת הביטוח הגישה ערעור.

טענות הצדדים:

חברת הביטוח טענה, כי מחד למפקח לא הייתה סמכות לדון או לשמוע עדויות בדבר זכאותה של העובדת לפיצויי פיטורים משהחל הליך משפטי בין העובדת למעבידה בבית הדין לעבודה, אשר לו קנויה הסמכות הייחודים לדון בכל מחלוקת בין עמית לבין קופת הגמל.

בנוסף נטען, כי על המפקח היה לערוך בירור נוסף הכולל שמיעת עדויות ולא רק להסתמך על תלונת העובדת ופסק הדין שניתן היות והיא לא הייתה צד להליך.

כמו כן טענה חברת הביטוח, כי חלו פגמים בניהול התקין של ההליך מאחר ולא נרשם פרוטוקול פורמאלי בשימוע ואילו הרישומים שכן נערכו במהלכו לא הועברו מעולם לרשותה של חברת הביטוח.

חברת הביטוח טענה, כי בהתאם לחוק חוזה ביטוח תקופת ההתיישנות הינה של 3 שנים, ולפיכך היה על המפקח לדחות את תלונתה של העובדת כאשר בפועל חלפו מעל 7 שנים ממועד פיטוריה של העובדת ועד למועד הגשת התלונה.

עוד נטען, כי פרשנות המפקח לפוליסה ולנספחיה הינה מרחיקת לכת ושגויה וכן כי חברת הביטוח הייתה רשאית להעביר את כספי הפיצויים למעבידה מבלי לתת לעובדת הודעה על כך מאחר וחוזר הגמל שמספרו 2003/5 (להלן: "חוזר הגמל") לא היה בתוקפו במועד שחרור הכספים.

עוד נטען, כי הועיל והעובדת לא צירפה את חברת הביטוח להליך שהתקיים בבית הדין לעבודה, הרי שהיא ויתרה על טענותיה כנגד חברת הביטוח.

עוד נטען, כי המעבידה הינה חברה משפחתית שלצידה היו חברות משפחתיות נוספות אשר היה בהן ערבוב נכסים ולכן לא היה ידוע לה מה העובדת קיבלה תמורת מניותיה והאם הפיצויים שולמו לעובדת בדרך אחרת, כך שוודאי אין לדרוש ממנה לשלם פעמיים.

מאידך, המפקח חזר על נימוקי החלטתו אשר פורטו לעיל והוסיף כי הליך בירור התלונה בוצע ללא פגם, בצורה סבירה, בהתאם לדין היות והיא עוסקת במישור החוזי בין המבטח למבוטח, כאשר בנסיבות אלו הבירור היה נחוץ בעקבות התנהגותה של בחברת הביטוח ואין בסמכותו הייחודית של בית הדין כדי לפגוע בסמכות זו.

עוד נטען, כי לא נפל כל פגם בקבלת ההחלטה היות וההחלטה ניתנה תוך כדי שמירה כל שקיפות מלאה בכפוף לעריכת שימוע וכי אין כל חובה להעביר פרוטוקול שימוע משום שהמפקח לא כפוף לדיני ראיות.

כמו כן, נטען כי התלונה התקבלה על בסיס מידע מלא מבלי שנותרו שאלות פתוחות אשר הצריכו בירור נוסף.

באשר לטענת ההתיישנות, טען המפקח, כי תקופת ההתיישנות של 3 שנים חלה על רכיב הריסק ולא על רכיב פיצויי פיטורים ולכן בהיעדר הוראה מיוחדת בעניין ההתיישנות תחול תקופת ההתיישנות הרגילה של 7 שנים ממועד הפיטורים אשר לא חלפה במועד הגשת התלונה.

על סמך האמור לעיל, לדעתו של המפקח אין להחיל על הליכי המפקח את מגבלות חוק ההתיישנות שכן המפקח אינו כפוף להוראות סדרי דין ודיני ראיות ואף ללא הוראות אלו, סבור המפקח כי תקופת ההתיישנות חלה מועד מתן פסק הדין כלומר משנת 2008 ולכן בעיית ההתיישנות אינה מתעוררת בענייננו.

פסק הדין

----------

בית המשפט דחה את הערעור ברובו וקבע, כי החלטת המפקח התקבלה בסמכות היות ויש בפסק הדין לחזק ולא לגרוע מסמכותו של המפקח לדון בתלונה המתייחסת במהותה לעובדה כי חברת הביטוח העבירה את הכספים בטרם קבלת הכרעה בבית הדין ופעלה על דעת עצמה ללא כל בסיס שבדין ולא בעצם שאלת הזכאות של העובדת לפיצויים.

יתרה מזאת, הואיל וההליך בבית הדין עסק בשלילת הפיצויים בעקבות טענת הפרת אמונים, הרי שבשאלה זו אין לחברת הביטוח כל עניין ולכן לא היה כל צורך לצרפה כצד להליך שכן רק הכרעתו של בית הדין הייתה קובעת למי יש להעביר את כספי הפיצויים.

עוד נקבע, כי סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה הינה ביחס לערכאות משפטיות אחרות ואין בה כדי למנוע מן המפקח לדון ולהכריע בתלונה הנוגעת ליחסים החוזיים שבין עמית לחברת הביטוח.

עוד נקבע, כי הליך בירור התלונה וההחלטה שנתקבלה על ידי המפקח בוצעו ללא פגם, תוך שקיפות מלאה בכפוף לעריכת שימוע. העובדה שפרוטוקול השימוע לא הועבר לחברת הביטוח שלעצמה אינה מהווה פגם משמעותי שיצדיק את ביטול ההחלטה שכן אף לאחר צירופו לא עלה בידי חברת הביטוח להצביע על טענות שהיה בהן כדי להשפיע על התוצאה.

בית המשפט דחה את טענותיה הסותרות של חברת הביטוח כי לא נערך בירור מחד, ומאידך כי לא היה בסמכותו של המפקח לחקור את התלונה, היות וההחלטה ניתנה על בסיס ראייתי מלא וכן כי תפקידו של המפקח היה לבחון האם חברת הביטוח נהגה כדין בטרם העברת הכספים ולא את פעולותיה של העובדת לשם קבלת החלטה בתלונה.

עוד נקבע, כי למרות שחוזר הגמל קובע את חובת יידוע למבוטח בטרם העברת כספי הפיצויים למעסיק נכנס לתוקפו לאחר קרות האירועים הנ"ל הרי שחברת הביטוח הייתה כפופה לחובת תום הלב, נאמנות, זהירות והנזק החמור שעלול להיגרם לעובדת מהעברת כספי הפיצויים מבלי לערוך בירור מול העובדת והמעבידה האם יש בסיס לאי הזכאות בטרם העברת כספי הפיצויים.

בית המשפט קבע, כי חברת הביטוח הסתמכה על כתב השיפוי בניגוד להוראות סעיף 26 ובכך נטלה על עצמה סיכון כי אם באחד הימים יתברר שהעובדת זכאית לפיצויי הפיטורים או שאז תצטרך לשלם לעובדת את הכספים ותהייה זכאית להפעיל את סעיף השיפוי.

על סמך האמור לעיל, משהמעבידה פשטה את הרגל הרי שהסיכון התממש ולא ניתן להפעיל נגדה את סעיף השיפוי.

בית המשפט ציין, כי אילו הפגם היחידי בפעולותיה של חברת הביטוח היה הישות המשפטית אשר חתומה על טפסי השיפוי ייתכן והתוצאה הייתה שונה . לאור כל הפגמים אשר נפלו בהתנהלות חברת הביטוח אין להשלים על התנהלות פסולה זו.

בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות וקבע, כי לא קיימת בחוק כל הוראה מיוחדת בדבר התיישנות על רכיב הפיצויים ולכן חלה תקופת התיישנות כללית של 7 שנים אשר גם אם תחול ממועד פיטוריה של העובדת הרי שתלונתה של העובדת הוגשה במועד.

בית הדין קיבל את טענת חברת הביטוח, כי פרשנות המפקח להסכם הפוליסה ונספחיה הינו מרחיב יתר על המידה ולפיכך לדידו במקרה של בקשת המעבידה להשבת כספי הפיצויים אין צורך בקבלת הסכמת העובד מחד אך מאידך ישנה חובה לערוך בדיקות מספקות על מנת להיענות לבקשת המעבידה. עם זאת, מדובר בנימוק שולי אשר אינו משפיע על התוצאה הסופית. על סמך האמור לעיל ערעור חברת הביטוח נדחה.