4 אחה"צ בעריכת חברי המטכ"ל: אז מה למדנו מבחירת השירים?

"ושיר עברי בוקע מטרנזיסטור אך הזמר קצת שונה", כתב קובי לוריא בשירו "בו שיר עברי". ביום שני אחר הצהריים קרמה השורה הזו עור וגידים עת האזנתי לגל"צ ממנה בקע אחד משיריו של עידן רייכל במהלך שידורה של התכנית 'ארבע אחרי הצהריים'. מודה ומתוודה כי לרגע חשבתי כי הסקאלה מכוונת לתחנה אחרת כיוון שהשירים של רייכל (וכבודם במקומם מונח) אינם תואמים את קונספט שירי ארץ ישראל והזמר העברי הישן המשודרים בדרך כלל בתכנית.   לא עבר זמן רב והקריין ציין בממלכתיות כי התכנית היא בעצם ספיישל מחווה לצה"ל במלאת לו 70, ובמסגרתה פורום המטה הכללי של צה"ל בראשותו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט בוחר את השירים. הסתקרנתי, וכעבור שעתיים האזנתי לתכנית במלואה באמצעות היישומון של התחנה הצבאית.   אין ספק לדעתי כי מדובר ברעיון מבורך לספיישל, וצמד המילים "כל הכבוד" נשלח ליורם רותם - העורך הקבוע של התכנית, ולטלי ליפקין שחק - ראש המחלקה הצבאית של התחנה, שוודאי גרמו לחוקרי אקדמיה רבים לנסות ולהרכיב פסיפס סוציולוגי-מוזיקאלי בעקבות בחירת השירים של הרמטכ"ל ואלופי צה"ל.   מדובר בדור שלא לחם במלחמות הראשונות של ישראל (השחרור, קדש, ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים), וגדל בתקופה שבה האני עמד במרכז, ולא האנחנו. דור שגדל על ניצני הרוק והפופ, היה חשוף לעולם הגדול ולהשפעתו התרבותית על ישראל וכמובן הפנים היטב את לקחי השאננות של מלחמת יום הכיפורים שלאחריה או בסמוך אליה התגייס לצה"ל.   לא אכנס פרסונלית לשמות הבוחרים אלא למרביתן של הבחירות (השירים וכמובן המבצעים). שלמה ארצי, גידי גוב, ואריק איינשטיין קיבלו מקום של כבוד בתכנית. השלושה הם בוגרי "תור הזהב" של הלהקות הצבאיות. חברי המטה הכללי העדיפו את הסגנונות המוזיקליים היותר חדשים והאישיים של אותם זמרים. שיר אחד בלבד בתכנית היה מהקלאסיקה של הלהקות הצבאיות והוא "האיש מן הבקעה" של להקת פיקוד המרכז שנכתב על ידי חיים חפר ומוני אמריליו לתכניתה של הלהקה "שר מי ששר אחרון" משנת 1972. נגיעה נוספת בלהקות הצבאיות היתה עם השיר "עוד לא תמו כל פלאייך" שבצעה להקת פיקוד הצפון המתחדשת בשנת 1984. אמנם המילים של יורם טהר לב אך הלחן אינו של משה וילנסקי או סשה ארגוב אלא של רמי קלנשטיין, לימים אחד מכוכבי הרוק הגדולים של ישראל.  

  למלחמות או למבצעים בהם השתתפו חברי המטה הכללי לא הגיעו זמרות המלחמות הידיעות שושנה דמארי ויפה ירקוני, ולפיכך לא היה מפתיע כי השתיים לא נכנסו לרשימת השירים. גם יוצרים כדוגמת נעמי שמר, יחיאל מוהר, רפי בן משה, יוסי גמזו ואחרים לא היו בבחירות של חברי המטכ"ל. הז'אנר של היוצרים הללו מזוהה רובו ככולו עם הקולקטיב הישראלי שנגע תמיד בהוויית הארץ, נופיה ומורשתה. הז'אנר כמעט ולא נגע באני או ביחסי אהבה אנושיים. חברי המטכ"ל נולדו וגדלו בתקופה בה המונחים הללו לא היו זרים ואפילו מקובלים, ולפיכך קיבלנו אותם גם בבחירת השירים שלהם כדוגמת "בגלל הרוח" בה מככבת המילה אני, ובשירו של עידן רייכל "ממעמקים" שיש בו נגיעות של אהבה תוך אינטראקציה של בינו לבינה.   גם להקות או הרכבים המזוהים עם שירי ארץ ישראל ומושמעים תדיר ב'ארבע אחרי הצהרים' כדוגמת הגבעטרון, גשר הירקון, הדודאים והפרברים, נעדרו מהבחירה אך להקה כדוגמת 'החלונות הגבוהים' שכיכבה בסוף שנות ה-60, קיבלה ביטוי בתכנית ומזוהה עם הדור הבוחר.   גם בחירת שיר העמק של אלתרמן וסמבורסקי, שיר ארצישראלי קלאסי לא הובא בביצועיהם של נחמה הנדל או 'שלישיית שריד', אלא בגרסה המחודשת של אריק איינשטיין - אחד הכוכבים עליו גדל דור המטכ"ל הנוכחי בתקופה בה אימץ אריק סגנונות מוזיקליים חדשים שפחות מזוהים עם הקו המוזיקאלי של הזמר העברי השורשי.   אין עוררין שהווית התקופה בה גדל דור המטכ"ל הנוכחי, השתקפה היטב בעולמו המוזיקאלי שהובא לתכנית והאיר בזרקור את עולמם התרבותי שיש בו הרבה נגיעות אישיות ואף רגשיות.   בסיום האזנה לתכנית, עלו בי תהיות באשר לדור הבא של חברי המטכ"ל. האם בעוד 20 שנה תוקדש 'ארבע אחרי הצהרים' ביום חגו של צה"ל לשירים כדוגמת 'טודו בום' או 'מלכת השושנים', או שאולי נופתע ונגלה שעל אף ששירת הרועים של עמנואל זמיר לא תככב ברשימה, פועלם של אהוד מנור ואו רחל שפירא (כדוגמא) דווקא כן, וזאת תהיה ההוכחה לסגיר של השיר בו פתחנו את המאמר - "שיר עברי הוא עוד כאן, הוא עודנו הוא איננו מוותר". ימים יגידו.   תומר סגיס הוא עורך ומגיש תכנית הנוסטלגיה הישראלית והזמר העברי 'הכל זהב' המופקת ברדיו תל אביב ומשודרת גם ברדיו חיפה וברדיו גלי ישראל. היה פרשן ומבקר הרדיו של מעריב בין השנים 1998-2004