עורך דין, שופט ומתמחה נכנסים לבר...
נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"
בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".
המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.
מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה
עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.
בעל שליטה בחברה שקרסה לפני יותר מעשור ישלם את חובותיה לרשם החברות
השופט חגי ברנר קבע כי משה פסח, בעל השליטה והדירקטור היחיד בתריסי פסח, יישא באופן אישי בחובות האגרות לרשם החברות עבור 2022-2020. בפסק דין רחב יריעה קבע בית המשפט כי כשחברה נמצאת בחדלות פירעון, הנושים אמורים להיות בראש סדר העדיפויות שלה, וכי על ההנהלה
לשנות את מדיניות הניהול ממוכוונת רווחים למדיניות שמרנית שמטרתה שימור המצב והקטנת החובות
השופט חגי ברנר מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע באחרונה כי בעל שליטה ודירקטור יחיד בחברה שחדלה מלפעול לפני יותר מ-12 שנה יישא באופן אישי בחובות החברה לרשם החברות. מדובר בתריסי פסח, שעסקה בעבר בייצור והתקנת תריסים והפסיקה את פעילותה עוד ב-2014. השופט ברנר קבע כי בעל השליטה, משה פסח, לא נקט אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון של החברה, ולכן עליו לשלם מכיסו את חובות החברה עבור אגרות רשם החברות ל-2023-2020, בסכום כולל של 3,857 שקל, וכן לשאת בהוצאות ההליך.
ההליך נפתח ביוזמת הנאמן לנכסי החברה, עו"ד שלי נחום, שביקש לחייב את פסח באופן אישי מכוח סעיף 288 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018. לטענת הנאמן, פסח נמנע במשך שנים ארוכות מלנקוט צעדים להסדרת חובות החברה, השתהה במשך עשור עד שפנה להליכי פירוק, וגרם בכך לעלייה בחובות החברה כלפי רשם החברות. הנאמן טען כי על פסח היה לפעול מבעוד מועד כדי למנוע את התרחבות חדלות הפירעון של החברה, ולפתוח בהליך פירוק מיד כשחדלה לפעול.
מנגד, טען פסח כי החברה הפסיקה את פעילותה עקב קריסת לקוח מרכזי, כי היא נעדרת כל נכסים וכי אין תועלת בהקדמת הליך פירוק לחברה ריקה. לדבריו, הוא פעל באופן אחראי כשהפסיק את פעילות החברה כדי למנוע יצירת חובות חדשים, ואף שילם לאורך השנים חובות לבנקים ולספקים מכיסו האישי. עוד הוא טען כי סעיף 288 לחוק אינו מחייב בהכרח פתיחה בהליכי חדלות פירעון, וכי לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית על חברה שהפסיקה לפעול לפני כניסת החוק לתוקף.
פסח זנח את החברה ופתח אחת חדשה
הנאמן מצדו טען כי הפסקת הפעילות לבדה אינה נחשבת "אמצעי סביר לצמצום חדלות הפירעון", וכי בפועל פסח "זנח את החברה" והותיר אחריו חובות מצטברים, בעוד שהוא עצמו פתח חברה חדשה באותו תחום. לטענתו, רק פתיחה בהליכי חדלות פירעון או פירוק יכלו לעצור את המשך צבירת החוב לרשם החברות, שנצבר מדי שנה בגין אי תשלום אגרה שנתית.
- הופחתו ריביות ונסגרו תיקים ב-1.45 מיליון ש' לחייב
- חייב יישאר בביתו עד מותו, והנכס ימומש לאחר מכן
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט ברנר קיבל את עמדת הנאמן. בהחלטתו הוא הדגיש כי מטרתו של סעיף 288 לחוק חדלות פירעון היא "להטיל אחריות על דירקטורים ומנהלים שלא נקטו באמצעים סבירים לצמצום חדלות הפירעון של התאגיד". לדבריו, "כאשר החברה הופכת חדלת פירעון, תכלית העל של החברה משתנה, וכעת הנושים הם אלו שאמורים להימצא בראש סדר העדיפויות שלה. בהתאם, על ההנהלה לשנות את מדיניות הניהול מוכוונת הרווחים לניהול שמרני הרבה יותר שתכליתו שימור המצב הקיים והקטנת חובות החברה". עוד הבהיר השופט בהכרעת הדין כי מדובר בעיקרון יסודי של דיני חדלות הפירעון: "החוק נועד להתמודד עם ניגוד העניינים המובנה שבו מצויה הנהלת חברה חדלת פירעון, כאשר היא ממשיכה לפעול מתוך אינטרס של בעלי המניות, בעוד שבשלב זה הנושים הם בעלי הזכויות המרכזיים שיש להגן עליהם".
