בפסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, נדונה סוגיה רגישה שמלווה משפחות רבות בישראל: האם העברת כספים משמעותית בין קרובי משפחה נחשבת מתנה שלא ניתן לדרוש את החזרתה, או שמדובר בהלוואה שיש להחזיר? המקרה עסק באם שנטלה משכנתא הפוכה על דירתה כדי לסייע לבתה ולבת זוגה לשעבר ברכישת דירה. לאחר פרידתן של השתיים, טענה האם כי הכספים שניתנו היו הלוואה, בעוד שהנתבעת טענה כי מדובר במתנה שניתנה ללא תנאי. הנתבעת ניסתה לשכנע כי עצם העובדה שהאם בחרה במנגנון של משכנתא הפוכה מלמדת שלא היה כל צפי להחזר, משום שבהסדרים מסוג זה נהוג שהפירעון מתבצע רק לאחר פטירת הלווה. לטענתה, הדבר מחזק את המסקנה שמדובר במתנה ולא בהתחייבות כספית.

בית המשפט קיבל את עמדת האם והכריע כי מדובר בהלוואה, בין היתר משום שבת הזוג לשעבר הודתה שהשתיים הן אלה שהיו אמורות לשאת בתשלומי המשכנתא ההפוכה. בנוסף, הובהר כי הנתבעת היתה מעורבת בכל שלבי נטילת ההלוואה מהבנק. בית המשפט גם התרשם מחוסר מהימנות מצדה. השופטת הילה אוחיון גליקסמן קבעה כי מועד הפירעון ייחשב למועד שבו ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה המשותפת, וכי בנסיבות שנוצרו אין מדובר במתנה חד-צדדית אלא בהלוואה ברורה. בהתאם לכך, נקבע כי עליה להחזיר את חלקה, ובנוסף היא חויבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 50 אלף שקל. ההכרעה אינה רק משפטית אלא גם מסר חברתי ברור: כספים שמועברים בתוך המשפחה - גם כשיש אמון הדדי - עלולים להפוך למוקד לסכסוכים יקרים ומורכבים אם לא נחתם הסכם כתוב וברור.

מה ההבדל בין מתנה להלוואה? מבחינה משפטית, ההבחנה בין מתנה להלוואה קריטית.

• מתנה - לפי חוק המתנה, ברגע שהכספים הועברו, ההתחייבות הושלמה ואין למי שנתן את המתנה זכות לדרוש את החזרתה, אלא אם התקיימו נסיבות חריגות מאוד. העברה כזו מתאפיינת באופי חד-צדדי וללא תמורה.

• הלוואה - היא הסכם דו-צדדי. גם אם לא נחתם חוזה בכתב, ניתן להוכיח באמצעות ראיות נסיבתיות שהיתה כוונה להחזיר את הכספים, למשל אם הצדדים סיכמו על תשלומים או אם יש מסמכים המעידים על החזר בפועל.

בתי המשפט נוטים לראות בהעברות כספים בתוך המשפחה מתנה, בעיקר כשמדובר בהורים לילדיהם, אלא אם קיימות ראיות ברורות ההפוכות לכך.

• נדחתה תביעה לביטול מתנה: הדירה תישאר בידי האחות הקטנה
• עמותה דתית גבתה מאות אלפים בלחץ - "עושק ולא תרומה"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מקרים נוספים מהפסיקה

פסקי דין קודמים מלמדים עד כמה הגבול בין מתנה להלוואה הוא דקיק:

בערבים השקטים של תחילת הסכסוך, כשדיירי הבניין עוד ניסו לנהל דיון ענייני בענייני תחזוקה ושיפוץ, לא רבים שיערו כי הדברים יתגלגלו עד לפתחו של בית המשפט. יו"ר ועד הבית, שנבחר בהתנדבות לתפקיד, נהפך למטרה של שורת מיילים מבזים שנשלחו נגדו, והפכו את חייו הפרטיים והקהילתיים לבלתי נסבלים. בסופו של ההליך, נקבע כי חמשת המיילים האלה לא היו חלק מדיון ציבורי אלא גלשו אל עבר פגיעה מכוונת, והשופט פסק לטובתו פיצויים והוצאות משפט.

פסק הדין מתאר כיצד שורת ההודעות נשלחו במהלך תקופה מתוחה ביחסים בין הדיירים. היו"ר, שבינתיים פרש מתפקידו ואף שינה את כתובתו, טען כי מדובר בהכפשות חמורות שגרמו לו נזק ממשי. בית המשפט קיבל את עמדתו, לאחר שבחן את תוכן ההודעות, את ההקשר שבו נכתבו ואת האופן שבו התקבלו על ידי יתר דיירי הבית. השופט הדגיש בפסק הדין כי יש להבחין בין ביקורת לגיטימית על אופן ניהול ועד הבית, המוגנת בחופש הביטוי, לבין דברי עלבון וביזוי שאין להם כל קשר לניהול ענייני. "אין מדובר בהבעת דעה עניינית על דרך ניהול ועד הבית", כתב השופט בהכרעתו. "כי אם בהטחת עלבונות שנועדו לפגוע בשמו הטוב של התובע".

במסגרת ההליך, הוצגו לבית המשפט חמש הודעות דואר אלקטרוני שנשלחו ברצף אל רשימת הדיירים. ההודעות כללו אמירות חריפות כלפי היו"ר, חלקן נגעו להתנהלותו כיו"ר וחלקן גלשו למחוזות אישיים. בית המשפט בחן כל אחת מההודעות, אך הגיע למסקנה ברורה כי כולן נושאות אופי מבזה ומשפיל. הנתבע טען להגנתו כי הדברים נאמרו במסגרת ויכוח ציבורי לגיטימי, וכי הם משקפים את זכותו להביע ביקורת על ניהול ענייני הבית. עוד הוא הוסיף כי מדובר במלים שנאמרו בלהט הוויכוח, ושאין לראות בהן לשון הרע אלא לכל היותר חופש ביטוי. ואולם השופט דחה טענה זו וקבע בפסק הדין שפורסם כי, "אין בכוחה של טענת חופש הביטוי לשמש מחסה למילות גנאי והכפשה. גם ביקורת חריפה, ככל שתהא, חייבת לעמוד בגדרי תום לב וענייניות".

"הפצת המיילים לכלל הדיירים הפכה את הפגיעה לכפולה"

במהלך פסק הדין, הזכיר השופט פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, שבהן הודגש הצורך לשמור על איזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. בפסיקה נקבע כי כשמדובר בביקורת עניינית, גם אם חריפה, הנטייה היא להגן עליה. ואולם כשמדובר בביטויים מבזים, הפוגעים בכבודו של אדם ללא קשר ישיר לנושא הדיון הציבורי, אין להם הגנה. השופט התייחס במיוחד לעובדה שההודעות נשלחו לכלל הדיירים, ולא נותרו בגדר שיח פרטי בין הנתבע לתובע. הפומביות של הפרסום, כך נקבע, העמיקה את הפגיעה והגבירה את עוצמת לשון הרע. "הפצת המיילים לכלל הדיירים הפכה את הפגיעה לכפולה: הן בפגיעה הישירה בשמו של התובע והן ביצירת דימוי שלילי בעיני קהילת מגוריו", נכתב בהחלטה.

• תבע את עורכת הדין של גרושתו: הציגה אותי כרמאי
• דיירת תקפה בוואטסאפ - ותפצה את יו"ר ועד הבית ואשתו
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד קבע השופט כי אין חשיבות לכך שהתובע כבר אינו מכהן כיו"ר הוועד. העובדה שפרש מתפקידו ואף עבר דירה אינה מקטינה את עוצמת הפגיעה שנגרמה לו בתקופה שבה הדברים נאמרו והופצו. "הזכות לשם טוב אינה מתפוגגת עם שינוי כתובת או סיום תפקיד", הדגיש השופט, "והחובה להגן עליה עומדת בעינה".