העד שהוא שופט: תביעה של 91 אלף שקל קרסה בבית המשפט

הסיפור הבא עוסק בעורך דין שהחליט לתבוע את מי שכבר תבע אותו, ויצא עם כלום. עו"ד שוני ימין ייצג בעבר ועד בית בהליך מול המפקחת על רישום מקרקעין. אחד מבעלי הדירות, יעקב ורצברגר, לא היה מרוצה מהאופן שבו נוהלו הכספים, והגיש נגד ימין בנובמבר 2023 תביעה קטנה על סכום של 4,470 שקל, בטענה שהתנהלותו היתה רשלנית ואף גובלת במרמה.

ימין לא נשאר חייב: הגיש כתב הגנה ותביעה נגדית על 36.4 אלף שקל עבור לשון הרע. אבל התביעה הנגדית נמחקה לבסוף בהסכמה, ובית המשפט לתביעות קטנות דחה את התביעה המקורית של ורצברגר. אף אחד מהצדדים לא ערער.

זה היה יכול להיות סוף הסיפור. אבל ימין החליט לפתוח סבב חדש - הפעם בבית משפט השלום, ובגדול. הוא תבע 91 אלף שקל (81 אלף שקל כפיצוי סטטוטורי מרבי לפי חוק איסור לשון הרע ועוד 10,000 עבור עוגמת נפש), ודרש גם התנצלות פומבית - הכל על רקע הדברים החריפים שוורצברגר אמר עליו במסגרת אותה תביעה קטנה. בכתב התביעה של ורצברגר, שצוטט אצל ימין, הוא תיאר את ימין כמי שמבצע "עבירת מרמה והוצאת דבר במרמה", וייחס לו "מסכת מעשי הונאה" ו"תרמית הרישום", תוך שהוא טוען שהוא "פועל באורח נכלולי ונגוע בהונאה בוטה".

הבעיה של ימין היתה שכל האמירות האלה נאמרו תוך כדי הליך משפטי. וכאן נכנס לתמונה סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שמעניק "פרסומים מותרים" - הגנה מוחלטת - לכל מה שנאמר על ידי בעל דין, בא כוחו או עד, תוך כדי דיון משפטי. בית המשפט הזכיר כי לפי פסיקת העליון, החסינות הזו היא "חסינות מוחלטת", וחלה גם אם הדברים כוזבים ונאמרו בזדון ובחוסר תום לב. כלומר גם אם ורצברגר שיקר ביודעין כשקרא לימין נוכל, החוק לא מאפשר לתבוע אותו על כך - כל עוד הדברים נאמרו בכותלי בית המשפט.

לא ניתן להסתפק בטענות כלליות

בית המשפט לא הסתפק בזה. ימין ניסה גם לטעון שוורצברגר הפיץ עליו דברי דיבה נוספים, מחוץ לכותלי בית המשפט - הפעם באוזני האגודה לתרבות הדיור, שבאמצעותה יוצג ורצברגר מלכתחילה. אלא שכאן נתקל ימין במכשול טכני-משפטי קלאסי: לפי הפסיקה הקיימת, מי שתובע בגין לשון הרע חייב לצטט בכתב התביעה את הנוסח המדויק של הדברים הפוגעניים, ולא להסתפק בטענות כלליות. ימין כתב רק שוורצברגר "העיד בפני ההנהלה של תרבות הדיור אמירות שקריות שאינן מחוברות למציאות כלל", מבלי לפרט מלה אחת ממה שנטען שנאמר בפועל. השופט קבע שזה לא מספיק כדי לבסס עילת תביעה, מה גם שגם בעדויות בבית המשפט לא הוצג נוסח מדויק של אותם דברים, ולא צורף שום מסמך שמתעד אותם.

לסיפור הזה יש גם תפנית מפתיעה: אחד משני העדים שימין ביקש להעיד מטעמו התברר, רק בדיון ההוכחות עצמו, כמי שמכהן כשופט בבית משפט לענייני משפחה מאז יוני 2024. השופט שדן בתיק לא הסתיר את התמיהה שלו לגבי האופן שבו הזימון לעדות הגיע לידי אותו שופט מכהן, מבלי שאיש - לא השליח שמסר את המסמכים ולא הנמען עצמו - העיר על כך. בסופו של דבר ימין ויתר על העדתו של אותו עד, כך שהתעלומה נותרה בגדר תמיהה בפסק הדין ולא הוכרעה.

התוצאה הסופית היתה חד-משמעית: התביעה נדחתה במלואה. ימין חויב לשלם לוורצברגר 4,000 שקל בלבד עבור הוצאות ושכר טרחה - סכום מתון יחסית, כפי שציין בית המשפט, גם משום שימין כבר חויב קודם לכן ב-6,000 שקל נוספים עבור הליכי ביניים, וגם משום שנותר "ספק מסוים" בלבו של בית המשפט לגבי מהימנות גרסתו של ורצברגר עצמו לגבי מה בדיוק הוא אמר לאגודה. אלא שספק כשלעצמו, כך הבהיר בית המשפט, לא מספיק כדי להרים את הנטל המוטל על התובע.