29 שנה טענה שהיתה זוגתו, אך ביטוח לאומי הוכיח אחרת

איך מוכיחים שהיו "זוג נשוי לכל דבר" כשהשני כבר לא יכול לספר את הסיפור שלו? זו השאלה שעמדה במרכז פסק דין מעניין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, שבו הכריעה השופטת מורן ואלך-ניסן בסכסוך ירושה שנמשך יותר משלוש שנים, נשמע בשישה דיונים, וכלל עדויות שהתבררו כמלאות סתירות.

המנוח, שנפטר ב-2022, היה גרוש והותיר אחריו שלושה ילדים: אחד שהיה התובע במקרה הזה, בת בשם מ', ובן נכה שמרותק לכיסא גלגלים, ת', שהיה היחיד מבין השלושה ששמר על קשר רציף עם אביו. כשהוגשה בקשה למתן צו ירושה לטובת הילדים, הופיעה בתמונה אשה, הנתבעת, וטענה שהיא היתה בת זוגו של המנוח במשך כ-29 שנה, ולכן היא זכאית, מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, למחצית מעיזבונו כידועה בציבור. לדבריה, הצדדים לא יכלו להינשא כדת משה וישראל כי המנוח היה כהן, אבל בפועל הם חיו כזוג נשוי לכל דבר.

הבעיה היא שלפי בית המשפט, התמונה שהציגה הנתבעת לא התיישבה עם מה שהיא הציגה במשך שנים בפני הרשויות. סעיף 55 לחוק הירושה קובע שאיש ואשה שחיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים, יזכה בן הזוג שעדיין חי בירושה כאילו הם היו נשואים, אם אין הוראה אחרת בצוואה. אבל כדי לזכות בהכרה הזו צריך להוכיח שני יסודות: חיי אישות כבני זוג, וניהול משק בית משותף - ולא מתוך נוחות אקראית, אלא כתוצאה טבעית מחיים משפחתיים אמיתיים.

וכאן זה התחיל להתפרק. במשך שנים הצהירה הנתבעת בפני המוסד לביטוח לאומי שהיא גרושה שמתגוררת לבדה בדירה אחרת מזו של המנוח - הצהרות שעל בסיסן היא קיבלה גם תשלומים, בין היתר במסגרת תביעה לגמלת סיעוד. כשעומתה עם הסתירה הזו בחקירתה, היא ניסתה להתפתל, אמרה שהמנוח "ניהל אותה" וקרא לה "מפגרת" שלא "מבינה כלום". אבל כשהשופטת עצמה לא הסתפקה בתשובות המתחמקות ושאלה ישירות אם היא גרה אתו או לא, בא הרגע שריכז את כל ההליך במשפט אחד. בחקירתה הנגדית, לאחר עימות חזיתי עם עורך דין התובעים, היא נשברה ואמרה במלים פשוטות: "אז שיקרתי. מה לעשות?"

גם הראיות הפיזיות לא עזרו לה. מומחה לאיכון סלולארי שמונה לתיק, קבע שהשניים לא התגוררו תחת קורת גג אחת. דירתו של המנוח לא הותאמה לצרכיה כנכה בכסא גלגלים - היא בעצמה העידה שלא יכלה אפילו להתקלח בה. כשנכנס הבן לדירה כחודש וחצי אחרי הפטירה, הוא לא מצא בה אף חפץ אישי של אשה מלבד תיק קטן. גם תמונות שהציגה כראיה לקשר התגלו כבעייתיות - בין היתר תצלום של המנוח במיטת בית החולים ברגעיו האחרונים, שכשהוא נשאל מה הוא מוכיח, היא ענתה: "שיהיה לי זיכרון שלו".

מעבר לכל זה, גם המוסד לביטוח לאומי וגם בתי הדין לעבודה כבר קבעו בעבר שאין מקום להכיר בה כידועה בציבור של המנוח - וגם המנוח עצמו הצהיר לאורך השנים בפני הרשויות, בבתי חולים ובטופסי ביטוח שהוא "גרוש" ו"גר לבד", בלי לציין בת זוג כלל. השופטת ציינה כי לא מצאה כל בסימן לכך שהמנוח כתב צוואה, ושגם בתקופת הניתוק שלו מילדיו הוא רשם את שלושתם, ולא את הנתבעת, כמוטבים בפוליסת ביטוח החיים שלו.

לבסוף, קבעה השופטת כי "הנתבעת לא עמדה במידת ההוכחה הנדרשת ולא הוכיחה כי היא עומדת בתנאים שנקבעו בדין ובהלכה" כדי להיחשב ידועה בציבור, ודחתה את תביעתה. צו הירושה ייתן את העיזבון לשני ילדיו של המנוח בלבד, אחרי שהבן ת' חתם על תצהיר הסתלקות לטובת אחיו. הוא הבהיר בעדותו שהוא לא צריך את הכסף, "כי כסף לא מרפא". הנתבעת חויבה לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 50 אלף שקל, בעיקר לנוכח משך ההליך הארוך וכמות העדים שנשמעו בו.