ערעור על משפט ירושה של ידועים בציבור כלל ראיה מ-1998 – מה קבע השופט?
בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה על הסף תביעה לביטול של פסק דין שהכיר בגבר כידוע בציבור של עורכת דין, וכמי שזכאי לרשת אותה לאחר מותה. התובעת, שהיא אלמנתו של אחיה של עורכת הדין, טענה כי פסק הדין התקבל במרמה, שכן לדבריה הגבר הודה ב-1998 כי הוא לא ידוע בציבור של המנוחה. סגן הנשיאה השופט יהורם שקד קבע כי אלמנתו של האח לא עומדת בתנאים הנוקשים לקיומו של משפט חוזר, ומתח ביקורת נוקבת על עצם הגשת התביעה.
למנוחה, שהייתה כאמור עורכת דין, לא היו ילדים משלה. לאחר מותה פנה אחיה - בעלה של התובעת, לרשם הירושה בבקשה לצו ירושה, בטענה כי היורשים הם אחיה של המנוחה בלבד. הנתבע מיהר להגיש התנגדות, בטענה שהוא היה בן הזוג שלה ב-20 השנים שקדמו לפטירתה. במהלך ההליך המשפטי נפטר גם אחיה של המנוחה ואשתו לקחה את מקומו בתביעה.
במרץ 2022 פסק בית המשפט כי הנתבע היה ידוע בציבור של המנוחה, ולכן הוא זכאי לרשת אותה. אלמנתו של האח הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, אך הוא נדחה. האשה לא הייתה מוכנה לוותר, ובספטמבר 2023 היא הגישה לבית המשפט תביעה בדרישה לבטל את פסק הדין.
לטענתה, הנתבע הסתיר מבית המשפט את העובדה שב-1998 הוא חתם על תצהיר שלפיו הוא לא בן הזוג של המנוחה, אלא מכר שלה. לשיטתה, ראיה שכזו מצדיקה את הדרישה לבטל את פסק הדין, ולהורות על קיומו של משפט חוזר בסוגיית זהות היורשים. מנגד, הנתבע טען כי הראיות שהוגשו אינן מצדיקות את ביטול פסק הדין, וביקש לסלק את התביעה על הסף.
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- טענה שהיתה ידועה בציבור; השופט: היכן התמונות?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט שקד הסביר כי פסק דינו, שהכיר בנתבע כידוע בציבור של המנוחה, נשען על "צבר ראיות מסיבי ואמין", בדבר מגוריו עמה באותה דירה וקיום חיי זוגיות במשך כשני עשורים עד לפטירתה. כך למשל, אחד מהאחים של המנוחה (לא בעלה של התובעת) העיד באותו הליך כי היא והנתבע "חיו ביחד, חלקו מיטה זוגית ואהבו זה את זו". האח הנ"ל אף סיפר שכשאחותו אושפזה בבית החולים איכילוב, הוא ראה שהנתבע לא מש ממיטתה וסעד אותה מבוקר עד ערב.
עד נוסף, שהוא אחיין של המנוחה, סיפר כי הוא ביקר בביתם של הנתבע ושל אחותו, וראה שהם חיים בזוגיות. האחיין שיתף שהם הוזמנו יחד לחתונתו, השתתפו בה, ישבו יחד בשולחן ואף כתבו לו ולרעייתו ברכה משותפת. עוד צוין בפסק הדין כי הנתבע הוכר כידוע בציבור של המנוחה בביטוח הלאומי.
ראיה נוספת שהובילה את השופט להכיר בזמנו בנתבע כיורש של המנוחה הייתה טיוטת צוואה שעורכת הדין המנוחה החלה לכתוב, שבה רצתה להוריש לו את רכושה. השופט הזכיר כי מדובר בעורכת דין שמלאכת עריכת הצוואה לא הייתה זרה לה, ולכן יש למסמך הזה השלכה ראייתית משמעותית.
- רשות ני"ע מזהירה: כך תזהו הונאות השקעה בעידן ה-AI
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
השופט קבע שבכל מקרה התצהיר מ-1998 לא מוכיח כלום, מכיוון שייתכן שבאותה השנה הנתבע והמנוחה עדיין לא היו בזוגיות, אך הם כן היו בני זוג בשעת פטירתה - יותר משני עשורים לאחר שהמסמך הנ"ל נכתב.
לדברי השופט שקד, "כדי להצביע על ריקנותה של התביעה", גם לא מתקיים כאן התנאי הנוסף לביטול פסק דין, לדבריו, והוא שלא ניתן היה להשיג את הראיות החדשות בשקידה סבירה לפני שהוא ניתן. זאת מכיוון שעורכת הדין של התובעת הודתה כי הלקוחה שלה הייתה יכולה להשיג את התצהיר הנ"ל גם במהלך המשפט הקודם שהתנהל בנושא.
"על מנת להוסיף ולהראות את אפסותה של התביעה", הדגיש השופט כי התובעת כלל לא מסרה גירסה כלשהי ביחס לטיב היחסים שהיו בין המנוחה לבין נתבע. בנסיבות אלה, החליט השופט שקד למחוק את התביעה על הסף, והוא חייב את התובעת בהוצאות משפט בסכום של 25 אלף שקל.
ידועים בציבור הם בני זוג שאינם נשואים, אך יש ביניהם מערכת יחסים זוגית. בדומה לבני זוג נשואים, בני זוג יכולים לבחור במעמד של ידועים בציבור מרצון, או משום שאינם יכולים להתחתן בישראל - כך למשל במקרים של בני זוג מאותו המין, או פסולי חיתון. זוגות שנישאו בנישואים אזרחיים ונרשמו בארץ הם נשואים לכל דבר, ולא נמצאים במעמד של ידועים בציבור. לידועים בציבור יש חלק גדול מהזכויות שלהן זכאים זוגות נשואים.
ההגדרה לידועים בציבור לא מופיעה בחוק. בני זוג שנרשמו בביטוח לאומי כידועים בציבור, או שמחזיקים בתעודת תצהיר כי הם ידועים בציבור, יתקבלו ברוב המקרים כידועים בציבור ללא צורך בהוכחה של תנאים נוספים. אם בני הזוג לא נרשמו ואין להם תעודה כאמור, השאלה אם הם ידועים בציבור או לא תוכרע בהתאם לנסיבות חייהם.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
