עופר וקרסו בונים בירושלים: יקימו בניין משרדים ברוממה בהיקף של 200 מיליון שקל
חברת הנדל"ן של יולי עופר, עופר נכסים הודיעה היום (ב') כי חתמה על הסכם עם חברת קרסו נדל"ן וחברת הייזום והבנייה ב.ס.ט לבניית בניין משרדים בירושלים בהיקף של 200 מיליון שקל. בניין המשרדים, הנקרא "מגדלי הבירה", מיועד לשרת את הדיור הממשלתי ברוממה שבירושלים וישמש כמשכנם של משרד הבריאות, משרד הרווחה וההוצאה לפועל.
ההסכם של עופר נכסים וקרסו נדל"ן עם ב.ס.ט. הינו בשיטת Turn Key (פתרון מקצה לקצה) כשבניין המשרדים המיועד יתפרס על שטח של כ-33,000 מ"ר ויכלול מרתפי חנייה ששטחם נאמד בכ-30,000 מ"ר, (כאשר על פי דיווחי החברה הסתיימו החפירות באתר להכנתם). על פי התכנונים יושכר הבניין רובו ככולו לדיור הממשלתי בחוזה לתקופה של 25 שנים כאשר סך ההכנסות מהבניין אמורות להסתכם לסכום כולל של כ- 30 מיליוני שקלים בשנה.
ליאורה עופר מ"מ יו"ר דירקטוריון עופר נכסים מסרה בתגובה כי: "הקמת הבניין מהווה עבור עופר נכסים נקודת ציון נוספת בתחומי פעילותה וזאת בנוסף להשקעותיה בתחומי המרכזים המסחריים, הנכסים המניבים, המלונות, הנדל"ן למגורים ואחזקותיה בבנק המזרחי"
אהוד צין, סמנכ"ל התפעול של החברה, מסר כי הליך בחירת החברה המבצעת, קבלת ההצעות והמכרז ארכו כ- 3 חודשים והשתתפו בו חמש חברות מהגדולות ביותר בענף הבניה. הצעת ב.ס.ט. היתה הטובה ביותר על כל מרכיביה ולפיכך זכתה בעבודה.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
