נתון מעודד נוסף: זינוק של כ-19% בתנועת הנוסעים החודש בהשוואה לינואר 2009
אם לשפוט על פי נתוני רשות שדות התעופה האומדים את תנועות הנוסעים בנתב"ג נראה כי חודש ינואר טומן בחובו פוטנציאל להתאוששות יפה בענף התיירות והנסיעות לחו"ל. בתחילת החודש פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני כניסות המבקרים לישראל ואת תנועת הישראלים שיצאו לחו"ל בשנת 2009. מהנתונים עלה כי מספר כניסות המבקרים לישראל במהלך 2009 עמד על 2.74 מיליון שהיווה ירידה של כ-9% לעומת 2008, אז עמד המספר על למעלה מ-3 מיליון. גם בבחינת תנועת הישראלים לחו"ל התקבלה ירידה של 5% בהשוואה ל-2008.
כאמור נראה כי שנת 2010 עתידה להיות טובה יותר מהשנה החולפת, לפחות על פי נתוני תנועת נוסעים ומטוסים בנתב"ג לחודש ינואר. על פי פרסומי לשכת מנהל נמל התעופה של אגף התעשייה והניהול ברשות עולה כי סך הכל נרשם זינוק של 18.91% בתנועת הנוסעים שנאמדה ב-664,379 נוסעים שנכנסו ויצאו מתחומי הארץ בחודש החולף. גם בהשוואה לינואר של שנת 2008, הנחשבת לשנת שיא של כל הזמנים בתנועת הנוסעים, התקבלה עלייה של כ-1%.
עוד עולה כי בינואר השנה נכנסו לישראל דרך נתב"ג 310,872 נוסעים המהווה גידול של 19.61% מינואר 2009 אז נכנסו 259,904 נוסעים. בנוסף נרשמה גם תנועה ערה החוצה כשסך הכל נאמד מספרם של הנוסעים היוצאים ב-353,507 המהווה גידול של 18.3% ממספרם ב-2009 שעמד על 298,807 נוסעים.
בהתאם למגמה התקבלה גם עלייה בתנועת המטוסים אל ומישראל. סה"כ החודש נכנסו 2,893 מטוסים, גידול של 5.35% מינואר 2009. גידול דומה נרשם גם במספר המטוסים היוצאים שעמד על שיעור דומה והצביע על עלייה של 5.51%.
נתונים חיוביים אלו שהתפרסמו היום על ידי רשות שדות התעופה מצטרפים לנתון מעודד נוסף בנוגע לענף התיירות שהתפרסם אתמול על ידי הלמ"ס והצביע על עלייה במספר לינות התיירים במלונות תיירות שנאמדה בשיעור של 7.5% בחישוב רבעוני ו-33.6% בחישוב שנתי.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
