המס החדש על הנפט? עומאן מאותתת שספינות בהורמוז ישלמו
עומאן אומרת לבכירים באירופה שהחזרה למצב שהיה לפני המלחמה במצר הורמוז כבר אינה מובטחת; באיראן לוחצים על ניהול משותף של המעבר, בארה"ב מתנגדים לכל אגרה, ובשוק האנרגיה מבינים שכל דולר של אגרה יכול להגיע בסוף למחיר הנפט
מצר הורמוז נפתח מחדש בהדרגה, אבל ייתכן שהחזרה לשגרה מגיעה עם חשבון. עומאן עדכנה גורמים באירופה כי אין בכוונתה לאפשר חזרה פשוטה למצב שהיה לפני המלחמה, וכי ספינות שיעברו דרך המצר צריכות לשלם אגרות או תשלומים עבור שירותים נלווים, כמו סיוע בניווט, ניקוי זיהום ימי או שיקום נתיבי מעבר. מבחינת ארה"ב ואירופה, זו התפתחות רגישה מאוד: מעבר חופשי בהורמוז הוא אחד העקרונות המרכזיים שעליהם נשען שוק האנרגיה העולמי וזה גם מה שנקבע בהסכם עם איראן.
המצר, שנמצא בין עומאן לאיראן, הוא אחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם. דרכו עוברים נפט, גז טבעי נוזלי, דשנים וסחורות מהמפרץ הפרסי לשווקים באסיה, באירופה ובארה"ב. גם כאשר הנפט יורד בימים האחרונים, מצר הורמוז עדיין רחוק מחזרה לשגרה מלאה: לפני המלחמה עברו בו יותר מ-100 כלי שיט ביום. נתונים עדכניים מצביעים על התאוששות מסוימת, אך עדיין משמעותית מתחת לרמות הרגילות ובדר גודל של כמה עשרות ספינות ביום.
אגרה במעבר על מצר הורמוז?
הבעיה החדשה היא שאלת המחיר. לפי הדיווחים, עומאן בוחנת מודלים של ניהול מעברי ים בעולם, לרבות מצר מלאקה באסיה. שם קיימים תשלומים מסוימים על שירותי ניווט ובטיחות, אבל אין אגרת חובה כללית על עצם המעבר. במערב חוששים שעומאן ואיראן ינסו להציג תשלום כזה כשירות סביבתי או תפעולי, ובפועל ליצור מנגנון גבייה קבוע על אחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם.
איראן דוחפת לכיוון הזה בגלוי. אחרי חודשים של עימותים, איומים על ספינות, חשש ממוקשים ופגיעה בתנועה הימית, טהרן מתעקשת להיות חלק מניהול התנועה במצר יחד עם עומאן. היא כבר אותתה שספינות יצטרכו לתאם מעבר ולקבל כיסוי ביטוחי דרכה, לפחות בשלב הראשון. הערכות שפורסמו בארה"ב מדברות על שאיפה איראנית לייצר הכנסות של עשרות מיליארדי דולרים בשנה מתשלומים סביב מעבר, ביטוח, בטיחות ושירותים נלווים. אבל טראמפ והממשל דחו את האפשרות הזה מכל וכל. תשלום אגרה יבטא עוד כישלון של הממשל האמריקאי.
מזכיר המדינה מרקו רוביו אמר השבוע כי אם איראן רוצה הסכם שלום קבוע, עליה להבטיח שהמצר יישאר חופשי מאגרות ומדמי מעבר. החשש האמריקאי רחב יותר מהורמוז: אם מדינות יתחילו לגבות כסף על נתיבי ים טבעיים שמשרתים את הסחר העולמי, גם מעברים אחרים בעולם עלולים להפוך למוקדי סחיטה, וכל שרשרת האספקה הגלובלית תתייקר.
רק ביום חמישי נפגעה אוניית מכולות במצר, בזמן שהתנועה עדיין מתאוששת. דיווחים על פגיעה באוניות, דרישות לתיאום מעבר ונתיבים זמניים חדשים מראים ששוק הספנות עדיין פועל בסביבה מסוכנת. גם אם החוזים על הנפט יורדים כעת, והמחיר אפילו ירד מתחת ל-70 דולרים, הירידה משקפת בעיקר תקווה לחזרת תנועה, ולא יציבות מלאה. כל אירוע ביטחוני נוסף יכול להחזיר את פרמיית הסיכון במהירות.
עומאן נמצאת במרכז הדילמה. מצד אחד, היא בעלת ברית של ארה"ב ומנהלת קשרים קרובים עם מדינות המפרץ. מצד שני, היא שומרת על קשרים הדוקים עם איראן ומשמשת שנים כמתווכת בין טהרן למערב. כעת הלחץ עליה גדל. היא חתמה השבוע על הצהרה משותפת עם ארה"ב ומדינות המפרץ נגד אגרות או ניסיונות שליטה במצר, אך במקביל פרסמה עם איראן הודעה שמדברת על דיון באופן הפעלת נתיב השיט ועל העלויות הקשורות לכך. הסתירה הזאת מדאיגה את המערב.
אם תיווצר אגרה קבועה, גם תחת שם של שירותי בטיחות, היא תתווסף לעלות ההובלה. סוחרי סחורות, חברות ביטוח, בעלי מכליות ויבואניות אנרגיה יגלגלו חלק מהעלות הלאה. בטווח הקצר זה יכול להופיע בפרמיות ביטוח, בדמי הובלה ובמחירי חוזים. בטווח רחב יותר, זה יכול להפוך את הנפט מהמפרץ ליקר יותר ולהגדיל את התנודתיות בכל פעם שהיחסים עם איראן מתערערים.
זהו גם שיעור בכוחם של צווארי בקבוק. איראן כבר ניסתה להדק שליטה במעבר דרך הורמוז, כאשר דרשה מכליות וספינות לתאם מעבר מראש. כעת, אם התיאום הזה יהפוך למנגנון תשלום, המאבק עובר ממישור ביטחוני למישור כלכלי: מי שולט בנתיב, מי קובע את כללי המעבר, ומי גוזר את הקופון.
