נכים נכה
צילום: Istock

הנכות הופחתה - אבל, הנכה תקבל עדיין קצבה זהה מקרן הפנסיה

על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, קרן הפנסיה מחויבת להתריע בצורה בולטת ביותר בפני מבוטח ששיעור נכותו הופחת, כי אם לא יחזור לשלם דמי ביטוח - יאבד את הכיסוי הביטוחי שלו. לדברי השופטים, מכתב עם נוסח גנרי לא מספיק
עוזי גרסטמן |

פסיקה חשובה בנושא חובת הגילוי של קרן פנסיה כלפי מבוטחיה ניתנה באחרונה בבית הדין הארצי לעבודה. השופט רועי פוליאק קבע כי הקרן מחויבת להתריע בצורה בולטת ביותר בפני מבוטח ששיעור נכותו הופחת, כי אם לא יחזור לשלם דמי ביטוח - יאבד את הכיסוי הביטוחי שלו. לפי הפסיקה הנ"ל, אם החברה לא עמדה בחובתה זו, יש לראות בביטוח תקף. סגן הנשיאה אילן איטח והשופטת לאה גליקסמן הצטרפו לפסק דינו של השופט פוליאק.

המערערת, אשה בת 61, היא מבוטחת של המשיבה – מנורה מבטחים – החל מ-1999. בשלב מסוים היא נקלעה למצב בריאותי שבעקבותיו היא הוכרה כבעלת 100% אובדן כושר עבודה. כתוצאה מכך שילמה לה מנורה מבטחים קצבה חודשית בסכום של 5,700 שקל. בנוסף, היא שלחה אליה מכתב שבו נרשם כי הכרה בשיעור נכות הנמוך מ-75% מצריכה מהמבוטח לפעול באופן עצמאי להשלמת הכיסוי הביטוחי, באמצעות תשלום דמי גמולים.

ואכן, בשלב מסוים הודיעה מנורה מבטחים למבוטחת כי שיעור נכותה הופחת ל-50%. חרף המצוין במכתב, המבוטחת לא שילמה את דמי הביטוח לצורך שמירת הכיסוי. לכן, כשמצבה הוחמר והיא תבעה שוב כדי לקבל קצבה מלאה, תביעתה נדחתה על הסף.

ערעור שהגישה על ההחלטה בבית הדין האזורי לעבודה לא הועילה למבוטחת. בפסק הדין צוין כי מנורה מבטחים שלחה אליה מכתבים רבים המתריעים מפני הפגיעה הצפויה בכיסוי הביטוחי, ומכאן שפעלה כדין. ואולם המבוטחת לא ויתרה, ובמרץ 2022 היא הגישה את הערעור האמור לבית הדין הארצי לעבודה.

לטענתה, היא הוכרה על ידי מנורה מבטחים במשך תקופה ארוכה - שלוש שנים לערך, כבעלת 100% נכות. בתקופה הזו היא לא היתה צריכה להפקיד דמי גמולים, כשלטענתה לא היתה לה הבנה בסיסית בצורך לשלם אותם כדי להבטיח לעצמה כיסוי ביטוחי מלא בתקופה שבה אחוזי הנכות שלה הופחתו.

לטענת המבוטחת, אדם נכה שמקבל מכתבים מקרן הפנסיה מחפש את השורה התחתונה בהם, ולא מתמקד בניסוחים הקבועים שיש בו. מנגד, טענה מנורה מבטחים כי המבוטחת היא אשה אינטליגנטית, שביצעה שלל פעולות מול הקרן במשך שנים, וידעה על הפגיעה בכיסוי שלה אם לא תשלם דמי ביטוח.

ואולם השופט פוליאק קבע כי התנהלות מנורה מבטחים לא עמדה בסטנדרט הגילוי המצופה ממנה. "דומה כי הצורך לחזור ולשלם דמי גמולים פחות מובן מאליו בנסיבות בהן המבוטח עדיין מוכר כנכה, גם אם חלקי, ומקבל קצבת נכות מדי חודש מהקרן", הוא כתב.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט אף חידד כי סוגיית תשלום הביטוח על החלק מכושר העבודה ש"חזר" למבוטח אינה אינטואיטיבית. לכן, לדבריו, "להתראה בפני המבוטח על פקיעתו הצפויה של הכיסוי הביטוחי בעקבות הפחתה בשיעור נכותו חשיבות רבה והיא עולה בקנה אחד עם חובת הקרן לפעול 'באמונה ובשקידה' לטובת עמיתיה".

בתוך כך, השופט הביע ביקורת על כך שהעדכון על השלכות היעדר תשלום דמי ביטוח מגיע בנוסח קבוע שחוזר על עצמו בכל מכתב. הוא ציין כי ניתן היה ליצור מנגנון משלוח התראות ספציפיות עבור מבוטחים ששיעור הנכות שלהם הופחת, כדי למשוך את תשומת הלב שלהם ולוודא כי יבינו ויפנימו את הסכנה הגלומה בהיעדר פעולה מצדם.

בנסיבות אלה, ובהסכמת יתר שופטי ההרכב, בוטלה ההחלטה של מנורה מבטחים לדחות את תביעת המבוטחת לקבלת קצבה מלאה בשל ההחמרה במצבה. הקרן חויבה לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל.

הכיסוי הביטוחי במסגרת הביטוח הפנסיוני קיים בקרנות הפנסיה ובביטוחי מנהלים בלבד, והוא תקף עד גיל פרישה מעבודה. הכיסוי הביטוחי מבטיח תשלום קצבה חודשית או תשלום חד פעמי בשני מקרים:

1. נכות (אובדן כושר עבודה) - במקרה שאדם איבד את כושר העבודה, תשולם לו קצבה חודשית, אם הוא לא יוכל להמשיך לעבוד.

2. ביטוח שאירים - במקרה שהחוסך הולך לעולמו לפני גיל פרישה מעבודה, יקבלו שאיריו של החוסך קצבה חודשית (אם הוא היה מבוטח בקרן פנסיה). אם החוסך היה מבוטח בביטוח מנהלים, יוכלו מי שהוגדרו כמוטבים בפוליסת הביטוח לבחור בין תשלום קצבה חודשית לתשלום סכום חד פעמי גדול, בהתאם למה שסוכם בחוזה הביטוח.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.