נכים נכה
צילום: Istock

הנכות הופחתה - אבל, הנכה תקבל עדיין קצבה זהה מקרן הפנסיה

על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, קרן הפנסיה מחויבת להתריע בצורה בולטת ביותר בפני מבוטח ששיעור נכותו הופחת, כי אם לא יחזור לשלם דמי ביטוח - יאבד את הכיסוי הביטוחי שלו. לדברי השופטים, מכתב עם נוסח גנרי לא מספיק
עוזי גרסטמן |

פסיקה חשובה בנושא חובת הגילוי של קרן פנסיה כלפי מבוטחיה ניתנה באחרונה בבית הדין הארצי לעבודה. השופט רועי פוליאק קבע כי הקרן מחויבת להתריע בצורה בולטת ביותר בפני מבוטח ששיעור נכותו הופחת, כי אם לא יחזור לשלם דמי ביטוח - יאבד את הכיסוי הביטוחי שלו. לפי הפסיקה הנ"ל, אם החברה לא עמדה בחובתה זו, יש לראות בביטוח תקף. סגן הנשיאה אילן איטח והשופטת לאה גליקסמן הצטרפו לפסק דינו של השופט פוליאק.

המערערת, אשה בת 61, היא מבוטחת של המשיבה – מנורה מבטחים – החל מ-1999. בשלב מסוים היא נקלעה למצב בריאותי שבעקבותיו היא הוכרה כבעלת 100% אובדן כושר עבודה. כתוצאה מכך שילמה לה מנורה מבטחים קצבה חודשית בסכום של 5,700 שקל. בנוסף, היא שלחה אליה מכתב שבו נרשם כי הכרה בשיעור נכות הנמוך מ-75% מצריכה מהמבוטח לפעול באופן עצמאי להשלמת הכיסוי הביטוחי, באמצעות תשלום דמי גמולים.

ואכן, בשלב מסוים הודיעה מנורה מבטחים למבוטחת כי שיעור נכותה הופחת ל-50%. חרף המצוין במכתב, המבוטחת לא שילמה את דמי הביטוח לצורך שמירת הכיסוי. לכן, כשמצבה הוחמר והיא תבעה שוב כדי לקבל קצבה מלאה, תביעתה נדחתה על הסף.

ערעור שהגישה על ההחלטה בבית הדין האזורי לעבודה לא הועילה למבוטחת. בפסק הדין צוין כי מנורה מבטחים שלחה אליה מכתבים רבים המתריעים מפני הפגיעה הצפויה בכיסוי הביטוחי, ומכאן שפעלה כדין. ואולם המבוטחת לא ויתרה, ובמרץ 2022 היא הגישה את הערעור האמור לבית הדין הארצי לעבודה.

לטענתה, היא הוכרה על ידי מנורה מבטחים במשך תקופה ארוכה - שלוש שנים לערך, כבעלת 100% נכות. בתקופה הזו היא לא היתה צריכה להפקיד דמי גמולים, כשלטענתה לא היתה לה הבנה בסיסית בצורך לשלם אותם כדי להבטיח לעצמה כיסוי ביטוחי מלא בתקופה שבה אחוזי הנכות שלה הופחתו.

לטענת המבוטחת, אדם נכה שמקבל מכתבים מקרן הפנסיה מחפש את השורה התחתונה בהם, ולא מתמקד בניסוחים הקבועים שיש בו. מנגד, טענה מנורה מבטחים כי המבוטחת היא אשה אינטליגנטית, שביצעה שלל פעולות מול הקרן במשך שנים, וידעה על הפגיעה בכיסוי שלה אם לא תשלם דמי ביטוח.

ואולם השופט פוליאק קבע כי התנהלות מנורה מבטחים לא עמדה בסטנדרט הגילוי המצופה ממנה. "דומה כי הצורך לחזור ולשלם דמי גמולים פחות מובן מאליו בנסיבות בהן המבוטח עדיין מוכר כנכה, גם אם חלקי, ומקבל קצבת נכות מדי חודש מהקרן", הוא כתב.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט אף חידד כי סוגיית תשלום הביטוח על החלק מכושר העבודה ש"חזר" למבוטח אינה אינטואיטיבית. לכן, לדבריו, "להתראה בפני המבוטח על פקיעתו הצפויה של הכיסוי הביטוחי בעקבות הפחתה בשיעור נכותו חשיבות רבה והיא עולה בקנה אחד עם חובת הקרן לפעול 'באמונה ובשקידה' לטובת עמיתיה".

בתוך כך, השופט הביע ביקורת על כך שהעדכון על השלכות היעדר תשלום דמי ביטוח מגיע בנוסח קבוע שחוזר על עצמו בכל מכתב. הוא ציין כי ניתן היה ליצור מנגנון משלוח התראות ספציפיות עבור מבוטחים ששיעור הנכות שלהם הופחת, כדי למשוך את תשומת הלב שלהם ולוודא כי יבינו ויפנימו את הסכנה הגלומה בהיעדר פעולה מצדם.

בנסיבות אלה, ובהסכמת יתר שופטי ההרכב, בוטלה ההחלטה של מנורה מבטחים לדחות את תביעת המבוטחת לקבלת קצבה מלאה בשל ההחמרה במצבה. הקרן חויבה לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל.

הכיסוי הביטוחי במסגרת הביטוח הפנסיוני קיים בקרנות הפנסיה ובביטוחי מנהלים בלבד, והוא תקף עד גיל פרישה מעבודה. הכיסוי הביטוחי מבטיח תשלום קצבה חודשית או תשלום חד פעמי בשני מקרים:

1. נכות (אובדן כושר עבודה) - במקרה שאדם איבד את כושר העבודה, תשולם לו קצבה חודשית, אם הוא לא יוכל להמשיך לעבוד.

2. ביטוח שאירים - במקרה שהחוסך הולך לעולמו לפני גיל פרישה מעבודה, יקבלו שאיריו של החוסך קצבה חודשית (אם הוא היה מבוטח בקרן פנסיה). אם החוסך היה מבוטח בביטוח מנהלים, יוכלו מי שהוגדרו כמוטבים בפוליסת הביטוח לבחור בין תשלום קצבה חודשית לתשלום סכום חד פעמי גדול, בהתאם למה שסוכם בחוזה הביטוח.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
רשות המסים
צילום: רשות המסים

המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם גם שנים אחר כך

תושבים שטענו לגביית מס רטרואקטיבית בניגוד לחוק ביקשו לנהל תובענה ייצוגית נגד מנהל מס שבח ורשויות המדינה, אך בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי החיוב נעשה כדין, מתח ביקורת חריפה על אופן ניסוח הבקשה, והבהיר כי מי שלא דיווח על רכישת זכויות במקרקעין - לא יוכל לטעון לפטור בדיעבד

עוזי גרסטמן |

בפתח פסק הדין, שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נפרשת תמונה שמוכרת היטב לעוסקים בתחום המקרקעין: בעלי זכויות בנכסים מבקשים, לעתים שנים רבות לאחר רכישתן, להסדיר רישום בטאבו או לבצע פעולה אחרת בנכס. אלא שאז, רגע לפני השלמת המהלך, צצה דרישה לתשלום מס רכוש בגין השנים שעברו. מבחינת אותם בעלי זכויות, הדרישה נתפשת לא פעם כהפתעה לא נעימה, ולעתים אף כעוול של ממש. במקרה שנדון בפסק הדין הבא, ההפתעה הזו נהפכה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שבמרכזה טענה עקרונית: רשות המסים מחייבת אזרחים במס רכוש רטרואקטיבי, בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקה.

המבקשים, מוחמד חוסאם חירבאוי ומיראל רזק, פנו לבית המשפט בטענה כי המדינה, באמצעות מנהל מס שבח וגורמים נוספים, דורשת תשלום מס רכוש גם בגין נכסים שלא היו רשומים במערכת המס לפני שנת 2000 - השנה שבה בוטל מס הרכוש. לשיטתם, מדובר בפרקטיקה פסולה של גביית מס בדיעבד, כזו שסותרת את ההחלטות של ועדות ערר וההלכות שנפסקו בעבר. הקבוצה שבשמה ביקשו לפעול הוגדרה באופן רחב כ"כל אזרח אשר נדרש לשלם מס רכוש בגין נכס אשר לא היה רשום במערכת המס לפני שנת 2000, וכל אזרח שנדרש לשלם מס רטרואקטיבי בניגוד להחלטות ועדות הערר וההלכות הפסוקות".

אלא שכבר בראשית פסק הדין מבהיר סגן נשיא בית המשפט, השופט רם וינוגרד, כי הבקשה לוקה בחסר מהותי. הוא מציין כי מדובר בבקשה "לקונית במיוחד", שאינה כוללת את מרבית הרכיבים הנדרשים לפי חוק תובענות ייצוגיות, ומוסיף ביקורת חריפה על סגנונה. לדבריו, הבקשה והתובענה "נוסחו בלשון שאינה ראויה", וכללו האשמות חמורות כלפי המשיבים, לרבות טענות לסחיטה באיומים, מרמה ופעולות פליליות. השופט קבע כי "די היה בדרך התבטאות לא ראויה זו כדי להביא לדחיית בקשת האישור", מכיוון שהתנהלות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם הדרישות הקבועות בדין.

הבקשה לא עומדת בתנאי הסף המהותיים

מעבר לפגמים הצורניים והסגנוניים, בית המשפט קובע כי הבקשה אינה עומדת גם בתנאי הסף המהותיים לאישור תובענה ייצוגית. כך, בין היתר, מצוין בפסק הדין שפורסם כי המבקשים לא התייחסו לטענות סף כבדות משקל שהעלו המשיבים בתשובתם, וכי העובדה שבא כוח המבקשים שימש גם כמצהיר בתצהיר התומך בבקשה, פועלת אף היא בניגוד להוראות חוק תובענות ייצוגיות.

ואולם, השופט וינוגרד אינו מסתפק בדחייה מטעמים דיוניים בלבד, אלא עובר לדון במחלוקת עצמה. כאן, בלב הדיון, מונחת שאלת פרשנות של הוראות חוק מס רכוש, ובעיקר היחס בין סעיפים 17, 19 ו-22 לחוק. המבקשים ביקשו להסתמך על סעיף 19(א) לחוק, הקובע מגבלה על גבייה רטרואקטיבית של מס, וטענו כי לא ניתן לחייב במס בגין תקופה העולה על חמש שנים לאחור. אלא שבית המשפט קובע כי הפרשנות הזו מתעלמת מהוראות חוק אחרות ומהפסיקה שעסקה בהן.