הנכות הופחתה - אבל, הנכה תקבל עדיין קצבה זהה מקרן הפנסיה
פסיקה חשובה בנושא חובת הגילוי של קרן פנסיה כלפי מבוטחיה ניתנה באחרונה בבית הדין הארצי לעבודה. השופט רועי פוליאק קבע כי הקרן מחויבת להתריע בצורה בולטת ביותר בפני מבוטח ששיעור נכותו הופחת, כי אם לא יחזור לשלם דמי ביטוח - יאבד את הכיסוי הביטוחי שלו. לפי הפסיקה הנ"ל, אם החברה לא עמדה בחובתה זו, יש לראות בביטוח תקף. סגן הנשיאה אילן איטח והשופטת לאה גליקסמן הצטרפו לפסק דינו של השופט פוליאק.
המערערת, אשה בת 61, היא מבוטחת של המשיבה – מנורה מבטחים – החל מ-1999. בשלב מסוים היא נקלעה למצב בריאותי שבעקבותיו היא הוכרה כבעלת 100% אובדן כושר עבודה. כתוצאה מכך שילמה לה מנורה מבטחים קצבה חודשית בסכום של 5,700 שקל. בנוסף, היא שלחה אליה מכתב שבו נרשם כי הכרה בשיעור נכות הנמוך מ-75% מצריכה מהמבוטח לפעול באופן עצמאי להשלמת הכיסוי הביטוחי, באמצעות תשלום דמי גמולים.
ואכן, בשלב מסוים הודיעה מנורה מבטחים למבוטחת כי שיעור נכותה הופחת ל-50%. חרף המצוין במכתב, המבוטחת לא שילמה את דמי הביטוח לצורך שמירת הכיסוי. לכן, כשמצבה הוחמר והיא תבעה שוב כדי לקבל קצבה מלאה, תביעתה נדחתה על הסף.
ערעור שהגישה על ההחלטה בבית הדין האזורי לעבודה לא הועילה למבוטחת. בפסק הדין צוין כי מנורה מבטחים שלחה אליה מכתבים רבים המתריעים מפני הפגיעה הצפויה בכיסוי הביטוחי, ומכאן שפעלה כדין. ואולם המבוטחת לא ויתרה, ובמרץ 2022 היא הגישה את הערעור האמור לבית הדין הארצי לעבודה.
- יצאתם למילואים ולא הופקדו לכם כספים לפנסיה? רשות שוק ההון דואגת שיישמרו זכויותיכם
- השכר שלכם ירד בתקופת המלחמה וההפקדות לפנסיה יורדות - איך זה פוגע בכם ומה אפשר לעשות?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לטענתה, היא הוכרה על ידי מנורה מבטחים במשך תקופה ארוכה - שלוש שנים לערך, כבעלת 100% נכות. בתקופה הזו היא לא היתה צריכה להפקיד דמי גמולים, כשלטענתה לא היתה לה הבנה בסיסית בצורך לשלם אותם כדי להבטיח לעצמה כיסוי ביטוחי מלא בתקופה שבה אחוזי הנכות שלה הופחתו.
לטענת המבוטחת, אדם נכה שמקבל מכתבים מקרן הפנסיה מחפש את השורה התחתונה בהם, ולא מתמקד בניסוחים הקבועים שיש בו. מנגד, טענה מנורה מבטחים כי המבוטחת היא אשה אינטליגנטית, שביצעה שלל פעולות מול הקרן במשך שנים, וידעה על הפגיעה בכיסוי שלה אם לא תשלם דמי ביטוח.
ואולם השופט פוליאק קבע כי התנהלות מנורה מבטחים לא עמדה בסטנדרט הגילוי המצופה ממנה. "דומה כי הצורך לחזור ולשלם דמי גמולים פחות מובן מאליו בנסיבות בהן המבוטח עדיין מוכר כנכה, גם אם חלקי, ומקבל קצבת נכות מדי חודש מהקרן", הוא כתב.
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
השופט אף חידד כי סוגיית תשלום הביטוח על החלק מכושר העבודה ש"חזר" למבוטח אינה אינטואיטיבית. לכן, לדבריו, "להתראה בפני המבוטח על פקיעתו הצפויה של הכיסוי הביטוחי בעקבות הפחתה בשיעור נכותו חשיבות רבה והיא עולה בקנה אחד עם חובת הקרן לפעול 'באמונה ובשקידה' לטובת עמיתיה".
בתוך כך, השופט הביע ביקורת על כך שהעדכון על השלכות היעדר תשלום דמי ביטוח מגיע בנוסח קבוע שחוזר על עצמו בכל מכתב. הוא ציין כי ניתן היה ליצור מנגנון משלוח התראות ספציפיות עבור מבוטחים ששיעור הנכות שלהם הופחת, כדי למשוך את תשומת הלב שלהם ולוודא כי יבינו ויפנימו את הסכנה הגלומה בהיעדר פעולה מצדם.
בנסיבות אלה, ובהסכמת יתר שופטי ההרכב, בוטלה ההחלטה של מנורה מבטחים לדחות את תביעת המבוטחת לקבלת קצבה מלאה בשל ההחמרה במצבה. הקרן חויבה לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל.
הכיסוי הביטוחי במסגרת הביטוח הפנסיוני קיים בקרנות הפנסיה ובביטוחי מנהלים בלבד, והוא תקף עד גיל פרישה מעבודה. הכיסוי הביטוחי מבטיח תשלום קצבה חודשית או תשלום חד פעמי בשני מקרים:
1. נכות (אובדן כושר עבודה) - במקרה שאדם איבד את כושר העבודה, תשולם לו קצבה חודשית, אם הוא לא יוכל להמשיך לעבוד.
2. ביטוח שאירים - במקרה שהחוסך הולך לעולמו לפני גיל פרישה מעבודה, יקבלו שאיריו של החוסך קצבה חודשית (אם הוא היה מבוטח בקרן פנסיה). אם החוסך היה מבוטח בביטוח מנהלים, יוכלו מי שהוגדרו כמוטבים בפוליסת הביטוח לבחור בין תשלום קצבה חודשית לתשלום סכום חד פעמי גדול, בהתאם למה שסוכם בחוזה הביטוח.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
