נכים נכה
צילום: Istock

הנכות הופחתה - אבל, הנכה תקבל עדיין קצבה זהה מקרן הפנסיה

על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, קרן הפנסיה מחויבת להתריע בצורה בולטת ביותר בפני מבוטח ששיעור נכותו הופחת, כי אם לא יחזור לשלם דמי ביטוח - יאבד את הכיסוי הביטוחי שלו. לדברי השופטים, מכתב עם נוסח גנרי לא מספיק
עוזי גרסטמן |

פסיקה חשובה בנושא חובת הגילוי של קרן פנסיה כלפי מבוטחיה ניתנה באחרונה בבית הדין הארצי לעבודה. השופט רועי פוליאק קבע כי הקרן מחויבת להתריע בצורה בולטת ביותר בפני מבוטח ששיעור נכותו הופחת, כי אם לא יחזור לשלם דמי ביטוח - יאבד את הכיסוי הביטוחי שלו. לפי הפסיקה הנ"ל, אם החברה לא עמדה בחובתה זו, יש לראות בביטוח תקף. סגן הנשיאה אילן איטח והשופטת לאה גליקסמן הצטרפו לפסק דינו של השופט פוליאק.

המערערת, אשה בת 61, היא מבוטחת של המשיבה – מנורה מבטחים – החל מ-1999. בשלב מסוים היא נקלעה למצב בריאותי שבעקבותיו היא הוכרה כבעלת 100% אובדן כושר עבודה. כתוצאה מכך שילמה לה מנורה מבטחים קצבה חודשית בסכום של 5,700 שקל. בנוסף, היא שלחה אליה מכתב שבו נרשם כי הכרה בשיעור נכות הנמוך מ-75% מצריכה מהמבוטח לפעול באופן עצמאי להשלמת הכיסוי הביטוחי, באמצעות תשלום דמי גמולים.

ואכן, בשלב מסוים הודיעה מנורה מבטחים למבוטחת כי שיעור נכותה הופחת ל-50%. חרף המצוין במכתב, המבוטחת לא שילמה את דמי הביטוח לצורך שמירת הכיסוי. לכן, כשמצבה הוחמר והיא תבעה שוב כדי לקבל קצבה מלאה, תביעתה נדחתה על הסף.

ערעור שהגישה על ההחלטה בבית הדין האזורי לעבודה לא הועילה למבוטחת. בפסק הדין צוין כי מנורה מבטחים שלחה אליה מכתבים רבים המתריעים מפני הפגיעה הצפויה בכיסוי הביטוחי, ומכאן שפעלה כדין. ואולם המבוטחת לא ויתרה, ובמרץ 2022 היא הגישה את הערעור האמור לבית הדין הארצי לעבודה.

לטענתה, היא הוכרה על ידי מנורה מבטחים במשך תקופה ארוכה - שלוש שנים לערך, כבעלת 100% נכות. בתקופה הזו היא לא היתה צריכה להפקיד דמי גמולים, כשלטענתה לא היתה לה הבנה בסיסית בצורך לשלם אותם כדי להבטיח לעצמה כיסוי ביטוחי מלא בתקופה שבה אחוזי הנכות שלה הופחתו.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

לטענת המבוטחת, אדם נכה שמקבל מכתבים מקרן הפנסיה מחפש את השורה התחתונה בהם, ולא מתמקד בניסוחים הקבועים שיש בו. מנגד, טענה מנורה מבטחים כי המבוטחת היא אשה אינטליגנטית, שביצעה שלל פעולות מול הקרן במשך שנים, וידעה על הפגיעה בכיסוי שלה אם לא תשלם דמי ביטוח.

ואולם השופט פוליאק קבע כי התנהלות מנורה מבטחים לא עמדה בסטנדרט הגילוי המצופה ממנה. "דומה כי הצורך לחזור ולשלם דמי גמולים פחות מובן מאליו בנסיבות בהן המבוטח עדיין מוכר כנכה, גם אם חלקי, ומקבל קצבת נכות מדי חודש מהקרן", הוא כתב.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט אף חידד כי סוגיית תשלום הביטוח על החלק מכושר העבודה ש"חזר" למבוטח אינה אינטואיטיבית. לכן, לדבריו, "להתראה בפני המבוטח על פקיעתו הצפויה של הכיסוי הביטוחי בעקבות הפחתה בשיעור נכותו חשיבות רבה והיא עולה בקנה אחד עם חובת הקרן לפעול 'באמונה ובשקידה' לטובת עמיתיה".

בתוך כך, השופט הביע ביקורת על כך שהעדכון על השלכות היעדר תשלום דמי ביטוח מגיע בנוסח קבוע שחוזר על עצמו בכל מכתב. הוא ציין כי ניתן היה ליצור מנגנון משלוח התראות ספציפיות עבור מבוטחים ששיעור הנכות שלהם הופחת, כדי למשוך את תשומת הלב שלהם ולוודא כי יבינו ויפנימו את הסכנה הגלומה בהיעדר פעולה מצדם.

בנסיבות אלה, ובהסכמת יתר שופטי ההרכב, בוטלה ההחלטה של מנורה מבטחים לדחות את תביעת המבוטחת לקבלת קצבה מלאה בשל ההחמרה במצבה. הקרן חויבה לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל.

הכיסוי הביטוחי במסגרת הביטוח הפנסיוני קיים בקרנות הפנסיה ובביטוחי מנהלים בלבד, והוא תקף עד גיל פרישה מעבודה. הכיסוי הביטוחי מבטיח תשלום קצבה חודשית או תשלום חד פעמי בשני מקרים:

1. נכות (אובדן כושר עבודה) - במקרה שאדם איבד את כושר העבודה, תשולם לו קצבה חודשית, אם הוא לא יוכל להמשיך לעבוד.

2. ביטוח שאירים - במקרה שהחוסך הולך לעולמו לפני גיל פרישה מעבודה, יקבלו שאיריו של החוסך קצבה חודשית (אם הוא היה מבוטח בקרן פנסיה). אם החוסך היה מבוטח בביטוח מנהלים, יוכלו מי שהוגדרו כמוטבים בפוליסת הביטוח לבחור בין תשלום קצבה חודשית לתשלום סכום חד פעמי גדול, בהתאם למה שסוכם בחוזה הביטוח.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
בית המשפט
צילום: Pixbay

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

בית המשפט
צילום: Pixbay

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.