"רצו למכור" את הדירה - ואז השכירו אותה ביוקר לאחרים

זוג צעיר שכר דירת ארבעה חדרים ברחוב ישה חפץ בתל אביב, מתוך ידיעה שיש לו אופציה להישאר בה עוד שנתיים נוספות. אלא שכשמונה חודשים אחרי כניסתם לדירה, הם קיבלו הודעה מבעלי הבית: אלה מתכננים למכור, ולכן האופציה בטלה. בני הזוג פינו את הדירה, שכרו דירה חלופית גדולה ויקרה יותר - ואז גילו שהדירה שהם עזבו כלל לא נמכרה, אלא הושכרה מחדש לדיירים אחרים, במחיר גבוה יותר מזה שהם שילמו. הסיפור הזה הגיע לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, והשופטת טל פישמן לוי לא התרשמה מגרסת המשכירים.

מדובר בשלו אלחייק ובר שחל, שחתמו ביוני 2021 על הסכם שכירות עם פרוספר ושרה בן שיטרית לתקופה של שנה, בדמי שכירות של 10,000 שקל לחודש, עם שתי תקופות אופציה נוספות בנות שנה כל אחת. בפברואר 2022, כשמונה חודשים בלבד לתוך השכירות, הודיעו המשכירים לזוג כי בכוונתם למכור את הדירה - מהלך שלפי סעיף 9 להסכם מאפשר להם לשלול מהשוכרים את זכות האופציה. הזוג, שהתובעת בו היתה בהריון באותה העת, נאלץ לפנות את הדירה ולמצוא פתרון מגורים חלופי בלחץ של זמן, ובסופו של דבר הם שכרו דירה בת חמישה חדרים בשכר דירה גבוה בהרבה - 14.5 אלף שקל בחודש.

הבעיה: המשכירים לא מכרו את הדירה. הם המשיכו להתגורר במקום מגוריהם הקבוע, והדירה מושא התביעה, כך התברר, שימשה אותם כל העת כנכס להשקעה. כשלושה חודשים בלבד אחרי שהזוג פינה אותה, היא הושכרה לדיירים חדשים, תמורת מחיר של 11.5 אלף שקל בחודש - גבוה יותר ממה שהתובעים היו משלמים לו מימשו את האופציה.

השופטת פישמן לוי לא קיבלה את טענת המשכירים, שלפיה רצון סתמי למכור, ללא כל צעד מעשי בפועל, מספיק כדי לבטל את זכות האופציה של השוכרים. לדבריה, כל זכות שנובעת מחוזה שכירות, ובכלל זה זכות הביטול או סיום הקשר החוזי, צריך להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב, וכשאין כוונה אמיתית למכירה ולא ננקטת כל פעולה בפועל לצורך מימושה, מדובר בשימוש לרעה בזכות החוזית. השופטת קבעה כי, "הודעת סיום ההסכם שנשלחה על ידי הנתבעים 1 ו-2 היתה שלא כדין", ולכן המשכירים - ולא השוכרים - הם אלה שהפרו את ההסכם.

התובעים יקבלו את הפיקדון בחזרה

התוצאה המעשית היא שבית המשפט חייב את בני הזוג בן שיטרית להשיב לתובעים את מלוא הפיקדון שהפקידו - 30 אלף שקל במזומן, שממנו קוזזו 3,000 שקל עבור הימים שלא שולמו, כך שנפסק החזר של 27 אלף שקל, בתוספת הצמדה וריבית. כמו כן נפסק פיצוי של 17.7 אלף שקל עבור ההפרש בין דמי השכירות שהיו אמורים להיות משולמים עבור הדירה המקורית בתקופת האופציה, לבין דמי השכירות הריאליים של דירה דומה - כפי שהשתקפו בהסכם עם הדיירים החדשים. לכך התווסף פיצוי של 20 אלף שקל עבור עוגמת נפש והוצאות המעבר, בהתחשב בכך שהתובעת היתה בהריון בעת הפינוי הכפוי.

לא כל הטענות של התובעים התקבלו. בית המשפט דחה את הדרישה לפיצוי עבור מלוא ההפרש בין דמי השכירות הישנים לחדשים, בנימוק שהדירה החדשה גדולה יותר ואיכותית יותר (130 מ"ר לעומת 90 מ"ר) - כך שחלק מהעלייה במחיר נובע פשוט משדרוג הדיור, ולא מהפרת ההסכם.

גם הטענה בנוגע לדמי התיווך נדחתה. הדירה הושכרה בתיווכה של ריקי אייקורט (בן שיטרית) - בתם של המשכירים, שגבתה 10,000 שקל עבור שירותיה, אף שבשמונה השנים האחרונות היא משמשת בעיקר כמאמנת כושר. השופטת ציינה במפורש כי דעתה אינה נוחה מהתנהלותה של הנתבעת 3 כמתווכת שהיתה, על פני הדברים, במצב של ניגוד עניינים. עם זאת, מכיוון שהתברר כי הקשר המשפחתי בין המתווכת למשכירים הובהר בכתב לעורך הדין של השוכרים עוד לפני החתימה על הסכם השכירות - והוא אישר זאת בכתב - קבעה השופטת כי דרישת הגילוי בחוק המתווכים במקרקעין קוימה, ודחתה את הדרישה להשבת דמי התיווך.

בני הזוג בן שיטרית חויבו לשלם לתובעים כ-65 אלף שקל (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עבור סכום הפיקדון), ובנוסף נפסקו נגדם הוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל ואגרת בית המשפט - ובסך הכל קרוב ל-80 אלף שקל.