ביקש לשדר בחינם בעידן+, וישלם 1.18 מיליון שקל
ערוץ המוסיקה, שסירב לשלם עבור שידוריו בעידן+, גילה שש שנים אחרי שאי אפשר לברוח מחוב סטטוטורי - גם לא באמצעות מיילים באווירה נעימה שנשלחו לרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו
מה קורה כשערוץ טלוויזיה מבקש שירות בחינם, מקבל אותו בפועל, ואז מגלה שנים אחר כך שהחשבון בכל זאת מגיע? בית משפט השלום בתל אביב-יפו נדרש לשאלה הזו, וקבע בבירור: תשלום חובה שנקבע בחוק לא נעלם רק כי הצדדים החליפו כמה מיילים ידידותיים.
מדובר בתביעה שהגישה הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו נגד מוסיקה 24, שמפעילה מ-2003 את ערוץ המוסיקה הישראלית ערוץ 24. הרשות השנייה אחראית על עידן+, פלטפורמה דיגיטלית שמאפשרת לצפות בערוצי טלוויזיה בחינם באמצעות ממיר ביתי - חלופה לספקיות הכבלים והלוויין. אלא שגם הפצה במערך הזה עולה כסף: דמי הפצה שגוף השידור אמור לשלם לרשות.
ערוץ 24 רצה להצטרף למערך, אבל מהתחלה היה ברור לו שהוא לא מוכן לשלם על כך. במייל ששלח לרשות עוד ב-2016 הוא כתב: "לצערנו מצבו הכלכלי של הערוץ אינו מאפשר הוצאות נוספות... ככל שישנה אפשרות להפיץ את שידורי הערוץ במערך 'עידן+' ללא עלות, נשמח לשתף פעולה". אותה שנה בדיוק תוקן החוק ונוסף לו סעיף שנקרא בפי הצדדים "הגנת הינוקא" - פטור זמני מדמי הפצה לערוצים ייעודיים, שהיה אמור להסתיים ב-1 ליולי 2018. ערוץ 24 מיהר אז לנצל את החלון הזה, וביקש להצטרף למערך "בהתאם לסעיפים 6(א)(5) ו-9(ד) לחוק... דהיינו מבלי שהערוץ יידרש לשלם דמי הפצה". הרשות נענתה, והשידורים החלו.
הבעיה התחילה כשתקופת הפטור הסתיימה. הערוץ לא פנה בבקשה חדשה, אבל גם לא ביקש להפסיק את השידור - הוא פשוט המשיך לשדר במסגרת הפלטפורמה כאילו כלום לא קרה. רק כארבעה חודשים וחצי אחר כך, בנובמבר 2018, שלחה הרשות דרישת תשלום ראשונה על סכום שהגיע אז לכ-857 אלף שקל. הערוץ, שטען שהופתע מהדרישה, ביקש בפברואר 2019 להפסיק את ההפצה, וזו אכן הופסקה סופית באפריל של אותה השנה.
מה הסכום הסופי של החוב?
מכאן ההליך רק התמשך: ב-2021 עדכנה הרשות את הדרישה ל-1.46 מיליון שקל, הערוץ חלק על התקופה המדויקת שיש לחייב אותו בה, וב-2022 נכנסו לתוקף תקנות שקבעו סוף-סוף נוסחה מדויקת לחישוב דמי ההפצה. לפי הנוסחה הזו, חישבה הרשות מחדש את החוב ל-1,179,621 שקל - הסכום שניצב במרכז התביעה.
השופט טל חבקין, סגן נשיא בית המשפט, קיבל את התביעה במלואה. הוא קבע שדמי ההפצה הם תשלום חובה של ממש, מהסוג המוגן בחוק יסוד: משק המדינה - כזה שאסור להטיל או לשנות אלא מכוח חוק מפורש. מכאן נגזרת גם המסקנה המרכזית: הרשות השנייה עצמה כלל לא מוסמכת לתת פטור מהתשלום. הסמכות לכך שמורה בחוק לשרי התקשורת והאוצר בלבד. "הסכמות בין הצדדים המקנות פטור בלא הסמכה חוקית הן חסרות תוקף", כתב השופט. כלומר גם אם המיילים בין הערוץ לרשות אכן שיקפו הסכמה על שידור חינם, זה פשוט לא היה בסמכות של איש מהצדדים לקבוע דבר שכזה.
הערוץ ניסה להעלות עוד כמה טענות הגנה: שהוא הסתמך בתום לב על כך שהשירות יינתן חינם, שהרשות התמהמהה בשליחת הדרישה, ושמדובר בחיוב רטרואקטיבי בלתי סביר. כולן נדחו. השופט ציין שלא סביר שהערוץ לא ידע ששידוריו ממשיכים לעבור דרך המערך, ושפרק זמן של ארבעה חודשים וחצי "אינו ממושך דיו לשם ביסוס ציפייה סבירה הראויה להגנה". גם הטענה שמדובר במנגנון אופט-אאוט פסול נדחתה - השופט קבע שמדובר דווקא באופט-אין, משום שהערוץ ידע מראש בדיוק מתי הפטור מסתיים ומתי מתחיל התשלום. אופט אאוט הוא מקרה שבו מקבלים שירות כברירת מחדל, ואם לא רוצים אותו (או לא רוצים לשלם עליו), צריך לפעול באופן אקטיבי כדי לצאת ממנו. אופט אין, המצב ההפוך, זה כשצריך לבחור באופן אקטיבי ומודע להצטרף לשירות בתשלום. כלומר, מישהו לא יכול פשוט להתחיל לחייב אותך בלי שהסכמת לכך מראש ובמפורש.
בסופו של דבר חויב ערוץ 24 לשלם לרשות השנייה את מלוא הסכום - 1,179,621 שקל, בצירוף ריבית חוקית מיום מתן פסק הדין, ובנוסף 30 אלף שקל עבור שכר טרחת עורכי דין.
