נדחתה תביעת גלברט כהנא נגד עובדת לשעבר שהקימה משרד מתחרה
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את תביעת משרד קשרי המשקיעים גלברט כהנא נגד עובדת בכירה לשעבר, חן ליבנה, בטענה כי ניצלה סודות מסחריים לאחר שעזבה והקימה משרד עצמאי. מנגד, התקבלה תביעתה של ליבנה בטענה לאפליה בשכר לעומת עמית גבר שביצע עבודה זהה. השופטת
קבעה כי הפער נבע משיקולים מגדריים, וכי "הזכות לשכר שווה עבור עבודה שווה ערך היא זכות יסוד שאינה ניתנת לוויתור"
בחדרי הישיבות של אחד ממשרדי קשרי המשקיעים המוכרים בתל אביב, התגלגל סיפור שבתחילתו נדמה היה כמו עוד עזיבה רגילה של עובדת בכירה, אך בהמשכו נהפך למאבק משפטי חריף על סודות מסחריים, תחרות הוגנת ושוויון בשכר. חן ליבנה, ששימשה במשך שנים ארוכות בתפקיד ניהולי בכיר במשרד גלברט כהנא, החליטה לעזוב ולהקים משרד עצמאי בתחום דומה. זמן קצר לאחר מכן טען המשרד לשעבר כי ליבנה ניצלה מידע עסקי רגיש, גנבה לקוחות והפרה את חובת האמונים שלה.
מנגד, ליבנה טענה כי מדובר בניסיון להשתיק את הצלחתה העצמאית ולפגוע בשמה הטוב, וכי היא פעלה בהגינות מלאה מיום שעזבה. במקביל, היא הגישה תביעה נגד המשרד בטענה לאפליה בשכר, לאחר שהתברר כי עמית גבר שביצע עבודה זהה לשלה קיבל שכר גבוה משמעותית, אף ששניהם נשאו באחריות זהה והחזיקו בוותק דומה.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בהרכב שבראשו עמדה השופטת הדס יהלום, נדרש להכריע בשתי התביעות שהוגשו זו כנגד זו. מצד אחד, טענות המעסיק להפרת סודיות ופגיעה במוניטין; מצד שני, טענות העובדת לאפליה מגדרית בשכר. ההכרעה, כך מתברר, לא הותירה מקום לספק: בית הדין דחה את תביעת גלברט כהנא וקיבל את תביעתה של ליבנה.
"הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות"
בפסק הדין נקבע כי החברה לא הצליחה להוכיח קיומם של סודות מסחריים כהגדרתם בחוק עוולות מסחריות, או כי ליבנה עשתה שימוש במידע רגיש שנאסף במהלך עבודתה. "הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות ובלתי מבוססות", נכתב בהכרעת הדין. השופטת ציינה כי עצם העובדה שעובדת בכירה מכירה את לקוחות החברה ואת דפוסי פעילותה אינה הופכת את המידע שברשותה לסוד מסחרי אלא אם הוכח כי מדובר בנתונים ייחודיים, סודיים או חסויים שלא ניתן להשיגם באמצעים לגיטימיים.
- אבירם עוזי ימונה לסמנכ"ל יחסי הציבור של גלברט כהנא
- באמצעות גלברט-כהנא: ענקית הייעוץ התקשורתי מתבססת בישראל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עוד הודגש כי אין מניעה חוקית שעובדת לשעבר תקים עסק עצמאי בתחום שבו עסקה בעבר, כל עוד אינה מנצלת מידע סודי או מפרה התחייבות חוזית תקפה. "הזכות לחופש עיסוק היא זכות יסוד, והיא אינה נשללת רק משום שהמעסיק מבקש לשמור לעצמו יתרון עסקי", כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי "לא ניתן לשלול מאדם את האפשרות להתפרנס בכבוד רק משום שצבר ניסיון במסגרת מקום עבודתו הקודם".
לעומת זאת, בתביעה הנגדית שהגישה ליבנה קבע בית הדין כי הוכח באופן ברור שהיתה אפליה בשכר בין ליבנה לבין עובד אחר שביצע עבודה זהה לה. השופטת הדגישה כי אין מדובר בפער מקרי או מוצדק, אלא בכזה שנבע מתפישות מגדריות מושרשות. "אין לקבל מצב שבו אישה המבצעת עבודה זהה לזו של גבר תשתכר פחות ממנו, רק משום שהיא אשה", נכתב בפסק הדין.הראיות הצביעו על כך שליבנה ועובד אחר, ששימש בתפקיד מקביל, ניהלו לקוחות דומים, עבדו באותם היקפים ונשאו באחריות שוות ערך. חרף זאת, שכרו של העובד היה גבוה בעשרות אחוזים מזה של ליבנה. נציגי החברה ניסו לטעון כי הפער נבע משיקולים שונים, כמו ניסיון קודם, אחריות ניהולית או משא ומתן אישי - ואולם בית הדין קבע כי לא הובאה כל ראיה ממשית לכך.
פערי השכר נמשכו זמן ממושך
"המעסיק לא הצליח להצביע על טעם ענייני לפערי השכר. בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא כי מדובר באפליה מחמת מין, האסורה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד", קבעה השופטת יהלום. היא הוסיפה כי מד ובר בעקרון יסוד בשוק העבודה, המעוגן לא רק בחקיקה הישראלית אלא גם באמנות בינלאומיות שישראל צד להן. בפסק הדין צוין גם כי במהלך חקירתם של עדי המשרד התברר כי הפערים נמשכו זמן ממושך, ואף לאחר שליבנה העלתה את טענותיה בנושא לא נעשה ניסיון ממשי לתקן את המצב. השופטת ציינה כי "התרשמנו שהתייחסות המעסיק לפניותיה של העובדת היתה מזלזלת, וניכר כי לא ננקטו צעדים ממשיים לבחינת טענותיה".
- חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
בית הדין הורה לגלברט כהנא לשלם לליבנה הפרשי שכר בגין התקופה הרלוונטית, בתוספת פיצוי על עוגמת נפש. בנוסף, נקבע כי החברה תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובתה. מנגד, תביעת החברה נדחתה במלואה, תוך שהשופטת מציינת כי, "לא רק שלא הוכחה הפרת אמונים או שימוש פסול במידע עסקי, אלא שהתרשמנו כי הנתבעת פעלה בתום לב ובלב שלם".
אחת הסוגיות המרכזיות בפסק הדין עסקה בשאלה מהו "סוד מסחרי" בעולם הדיגיטלי של ימינו, שבו מידע רב נגיש לציבור באמצעים פשוטים. בית הדין הדגיש כי כדי שמידע ייחשב סוד מסחרי, יש להוכיח לא רק סודיות אלא גם מאמץ אקטיבי לשמור על הסוד - למשל באמצעות חוזים, סיסמאות או מנגנוני הגנה אחרים. "לא די בכך שהמעסיק יכריז על מידע כ'סודי' כדי שיזכה להגנה משפטית", נכתב בפסק הדין שפורסם. ביחס לחופש העיסוק, פסק הדין מהווה תזכורת נוספת לגישה העקבית של בתי הדין לעבודה, הרואים בזכות זו עיקרון-על. "אין זה ראוי כי מעסיק ישתמש בטענות סודיות כדי למנוע מעובד לשעבר לממש את ניסיונו המקצועי", קבעה השופטת.
הפסיקה הזו מצטרפת לשורה של פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות, שבהם דחו בתי הדין ניסיונות של מעסיקים להרחיב את תחולתן של התחייבויות אי-תחרות או לטעון לסודיות גורפת. בפועל, קובעים בתי הדין, רק מידע שהוא ייחודי, בלתי ידוע ונשמר בסוד באופן ממשי, ייחשב כזה שמצדיק הגנה משפטית.
בהיבט המגדרי, פסק הדין מצטרף לקו ברור שמחזק את חובת השוויון בשכר ומדגיש את אחריות המעסיקים לפעול ביוזמה לתיקון פערים. "שוויון בשכר אינו רק זכות אישית של העובדת אלא אינטרס חברתי וכלכלי מהמעלה הראשונה", כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי, "פערים מגדריים בשכר משמרים תפיסות מפלות ומקבעים נחיתות שאינה ראויה עוד בעידן הנוכחי".
עם מתן פסק הדין נדמה כי הסכסוך בין הצדדים הגיע לסיומו המשפטי, אך גם חשף סוגיות עקרוניות בעלות משמעות רחבה לשוק העבודה כולו. מצד אחד, הוא מזכיר למעסיקים כי אין די בטענות כלליות כדי למנוע תחרות מצד עובדים לשעבר; מצד שני, הוא מדגיש כי השוויון בין נשים וגברים בשכר אינו בגדר סיסמה בלבד, אלא עיקרון שמערכת המשפט אוכפת באופן פעיל.
אז מה בעצם נחשב סוד מסחרי?
סוד מסחרי הוא מידע ייחודי שחברה באמת שומרת עליו בסוד, כמו נוסחה, רשימת לקוחות סודית או שיטה ייחודית שאין גישה אליה מבחוץ. אם מדובר במידע
שכל אחד יכול למצוא או להבין לבד, זה לא נחשב סוד.
למה בית הדין אמר שאין כאן סוד מסחרי?
כי המשרד לא הצליח להוכיח שהיה מדובר במידע סודי אמיתי. לא היו חוזים או מנגנוני שמירה מיוחדים, והמידע שעליו דיברו היה חלק מהעבודה היומיומית של ליבנה. השופטת אפילו כתבה שלא מספיק "להכריז על מידע כסודי" כדי לקבל הגנה משפטית.
ומה קרה עם התביעה של ליבנה עצמה?
היא דווקא התקבלה. בית הדין קבע שהיתה אפליה בשכר בין ליבנה לבין עובד גבר שעשה אותה עבודה בדיוק, ושאין שום סיבה עניינית לפער הזה.
איך ידעו שמדובר באפליה ולא סתם בשוני לגיטימי?
כי השניים היו באותו תפקיד, עם ותק דומה, עם אחריות זהה ולקוחות דומים, והפער בשכר היה גדול. המשרד לא הצליח להסביר למה. לא היה שום הבדל ממשי בניסיון או בתפקיד שיכול להצדיק את זה.
ליבנה באמת תבעה רק על השכר?
היא ביקשה גם פיצוי על עוגמת נפש, ובית הדין פסק לה סכום מסוים בנוסף להפרשי השכר.
זה אומר שמעסיקים לא יכולים לתבוע עובדים שעוזבים?
הם כן יכולים, אבל רק אם יש להם הוכחות אמיתיות שהעובד השתמש במידע סודי או פגע בעסק בדרך לא חוקית. סתם תחושת בגידה או תחרות לא מספיקה.
אם עובדת לשעבר מצליחה בתחום דומה, זה לא פוגע במעסיק הקודם?
אולי מבחינה עסקית זה לא נעים, אבל זה לגמרי חוקי כל עוד היא לא משתמשת במידע סודי. זה חלק מהתחרות החופשית בשוק.
- 5.קולגה 11/10/2025 18:02הגב לתגובה זואמנם אני קולגה אבל התייעצתי לא פעם עם האישה הזו.יש הרבה מה ללמוד ממנה ולא רק בהתנהלות בתביעה הנל.היא חד משמעית הכי טובה בתחום יעוץ קשרי המשקיעים בישראל.היא יועצת אמיתית ומקצוענית על.וללא קשר היא אדם נפלא שעוזר להרבה קולגות. תפרגנו מגיע לה!
- 4.אני 10/10/2025 15:16הגב לתגובה זוחחח גברים תתחילו לשלם כמו שצריך אפסים
- אנונימי 11/10/2025 08:06הגב לתגובה זורק על הביטוי של האפסים צריך להוריד נשים כמוך לתחתית השכר . מסכן בעלך בן זוגך האפס
- 3.איש יחצ 10/10/2025 12:51הגב לתגובה זוהלקוחות שלה לא ידעו בכלל מי זה גלברט או כהנא. כמה טיפשי לאבד כזאת עובדת לנסות למנוע ממנה לעבוד ועוד להתבזות בכזה פסק דין. וזה רוצה לתת עצות ללקוחות
- 2.אנליסט 10/10/2025 00:26הגב לתגובה זוחן ליבנה היא עילוי!מקצוענית אמיתית!מנו כהנא הפסיד בענק!הלקוחות שלה הם המרוויחים הגדולים!
- 1.אנונימי 09/10/2025 15:58הגב לתגובה זוחן ליבנה זכתה בזכות!מנו כהנא הוא אדם רע!שמאיים על עובדים לשעבר שמנקה להם ככה סתם בשכר! שפוגע בהם מלהתפרנס!מגיע לה ומגיע לו!
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
70 אלף שקל: חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
אמן גרפי שתכנן איורים עבור חיילים גילה להפתעתו כי יצירותיו עלו למאגר של אדיב ושימשו אותה לשיווק ולרווחים מסחריים. למרות ניסיונותיו להתריע ולדרוש את הסרתן, חלק מהציורים המשיכו להופיע באתר וברשתות החברתיות. השופטת טל פישמן לוי קבעה כי “הבעלות ביצירה נתונה
ליוצר”, דחתה את טענות החברה להגנות שונות ולבעלות המדינה, וחייבה אותה בפיצוי והוצאות משפט
בפתח הדברים, מתאר פסק הדין תמונה שכיחה אך כמעט בלתי נראית: אמן צעיר ומוכר בתחום הציור והעיצוב הגרפי, שפועל שנים מול יחידות צבאיות ומשרתי כוחות הביטחון, מייצר עשרות גלופות מקוריות על פי הזמנה פרטית של חיילים, שכל אחת מהן נולדת מתוך מפגש ייחודי בין מסורת יחידתית, הווי פנימי והרצון לסמל זהות. אלא שבמקרה זה, אותה עשייה יצירתית נהפכה למוקד של סכסוך משפטי טעון, לאחר שהאמן, עומרי זהבי, גילה כי הציורים שלו הועלו למאגר הציורים של אדיב, בית דפוס ותיק המתמחה בהדפסת חולצות ומוצרים ממותגים, ושימשו אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים ללא הסכמתו.
כבר בתחילת פסק הדין קובעת השופטת טל פישמן לוי כי מדובר בתביעה כספית על סכום של חצי מיליון שקל, הנוגעת להפרת זכויות יוצרים ולדרישה מהחברה “לחדול מכל שימוש שהוא ביצירותיו”. התובע, כך היא מזכירה, הוא אמן העוסק בעיצוב גרפי, מוכר ומזוהה בסגנון ייחודי, אשר “מדובר ביצירות מקוריות שהן פרי דמיונו של התובע”, וכי הוא כלל לא העביר את הזכויות ביצירותיו למזמינים. מנגד, הנתבעת היא חברה מוכרת הפועלת בתחום ההדפסות ונותנת שירותים לחיילים וארגונים שונים.
הפרשה החלה בתחילת 2022, כשסוכן מטעם אדיב פנה לתובע בהצעה לשיתוף פעולה, אך התובע סירב. כשנה וחצי לאחר מכן, כך מסתבר, השיקה אדיב מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, ואליו הועלו 12 ציורים של זהבי, “ללא ידיעתו וללא הסכמתו”. חלק מעבודותיו הופיעו גם בעמוד האינסטגרם של החברה. כשפנה בדרישה להסרה, החברה הסירה חלק מהחומרים - אך לא את כולם. גם לאחר מכן, נותרו מספר ציורים נוספים שפורסמו במאגר, גם אחרי שהתובע הבהיר באופן מפורש כי, “העיצובים הם בבעלותו ואינם מורשים להעברה”.
השופטת מציינת כי בכך נוצרה תשתית לפרסום חוזר, ואף שיווק יזום של היצירות. מהראיות עלה כי סוכני החברה שלחו את עבודותיו ללקוחות באמצעות וואטסאפ, הציגו חלק מהיצירות במאגר המקוון ואף הציעו אותן להדפסה על חולצות ומוצרים שונים. “הנתבעת… הפיקה תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים”, קבעה השופטת.
למי שייכות הזכויות בציורים - ליוצר, לחיילים או למדינה?
אחד מצירי המחלוקת המרכזיים עסק בבעלות על היצירה: האם היא של האמן, של החיילים המזמינים או שאולי של מדינת ישראל, בהיותם משרתי צה"ל? החברה טענה כי יש להחיל את סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי המדינה היא בעלת יצירה שנעשתה על ידי עובד מדינה “עקב עבודתו ובמהלכה”, לרבות חייל. היא טענה כי הציורים הוזמנו לצרכים יחידתיים, ולכן שייכים לצה"ל. לחלופין, היא טענה כי הבעלות עברה לחיילים “במשתמע”, משום שהם שילמו עבור הציור וקיבלו מוצר ייעודי עבורם.
