בחדרי הישיבות של אחד ממשרדי קשרי המשקיעים המוכרים בתל אביב, התגלגל סיפור שבתחילתו נדמה היה כמו עוד עזיבה רגילה של עובדת בכירה, אך בהמשכו נהפך למאבק משפטי חריף על סודות מסחריים, תחרות הוגנת ושוויון בשכר. חן ליבנה, ששימשה במשך שנים ארוכות בתפקיד ניהולי בכיר במשרד גלברט כהנא, החליטה לעזוב ולהקים משרד עצמאי בתחום דומה. זמן קצר לאחר מכן טען המשרד לשעבר כי ליבנה ניצלה מידע עסקי רגיש, גנבה לקוחות והפרה את חובת האמונים שלה.

מנגד, ליבנה טענה כי מדובר בניסיון להשתיק את הצלחתה העצמאית ולפגוע בשמה הטוב, וכי היא פעלה בהגינות מלאה מיום שעזבה. במקביל, היא הגישה תביעה נגד המשרד בטענה לאפליה בשכר, לאחר שהתברר כי עמית גבר שביצע עבודה זהה לשלה קיבל שכר גבוה משמעותית, אף ששניהם נשאו באחריות זהה והחזיקו בוותק דומה.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בהרכב שבראשו עמדה השופטת הדס יהלום, נדרש להכריע בשתי התביעות שהוגשו זו כנגד זו. מצד אחד, טענות המעסיק להפרת סודיות ופגיעה במוניטין; מצד שני, טענות העובדת לאפליה מגדרית בשכר. ההכרעה, כך מתברר, לא הותירה מקום לספק: בית הדין דחה את תביעת גלברט כהנא וקיבל את תביעתה של ליבנה.

"הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות"

בפסק הדין נקבע כי החברה לא הצליחה להוכיח קיומם של סודות מסחריים כהגדרתם בחוק עוולות מסחריות, או כי ליבנה עשתה שימוש במידע רגיש שנאסף במהלך עבודתה. "הטענות בדבר גזילת סודות מסחריים נותרו כלליות ובלתי מבוססות", נכתב בהכרעת הדין. השופטת ציינה כי עצם העובדה שעובדת בכירה מכירה את לקוחות החברה ואת דפוסי פעילותה אינה הופכת את המידע שברשותה לסוד מסחרי אלא אם הוכח כי מדובר בנתונים ייחודיים, סודיים או חסויים שלא ניתן להשיגם באמצעים לגיטימיים.

• אבירם עוזי ימונה לסמנכ"ל יחסי הציבור של גלברט כהנא
• באמצעות גלברט-כהנא: ענקית הייעוץ התקשורתי מתבססת בישראל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד הודגש כי אין מניעה חוקית שעובדת לשעבר תקים עסק עצמאי בתחום שבו עסקה בעבר, כל עוד אינה מנצלת מידע סודי או מפרה התחייבות חוזית תקפה. "הזכות לחופש עיסוק היא זכות יסוד, והיא אינה נשללת רק משום שהמעסיק מבקש לשמור לעצמו יתרון עסקי", כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי "לא ניתן לשלול מאדם את האפשרות להתפרנס בכבוד רק משום שצבר ניסיון במסגרת מקום עבודתו הקודם".

לעומת זאת, בתביעה הנגדית שהגישה ליבנה קבע בית הדין כי הוכח באופן ברור שהיתה אפליה בשכר בין ליבנה לבין עובד אחר שביצע עבודה זהה לה. השופטת הדגישה כי אין מדובר בפער מקרי או מוצדק, אלא בכזה שנבע מתפישות מגדריות מושרשות. "אין לקבל מצב שבו אישה המבצעת עבודה זהה לזו של גבר תשתכר פחות ממנו, רק משום שהיא אשה", נכתב בפסק הדין.הראיות הצביעו על כך שליבנה ועובד אחר, ששימש בתפקיד מקביל, ניהלו לקוחות דומים, עבדו באותם היקפים ונשאו באחריות שוות ערך. חרף זאת, שכרו של העובד היה גבוה בעשרות אחוזים מזה של ליבנה. נציגי החברה ניסו לטעון כי הפער נבע משיקולים שונים, כמו ניסיון קודם, אחריות ניהולית או משא ומתן אישי - ואולם בית הדין קבע כי לא הובאה כל ראיה ממשית לכך.

פערי השכר נמשכו זמן ממושך

"המעסיק לא הצליח להצביע על טעם ענייני לפערי השכר. בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא כי מדובר באפליה מחמת מין, האסורה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד", קבעה השופטת יהלום. היא הוסיפה כי מד ובר בעקרון יסוד בשוק העבודה, המעוגן לא רק בחקיקה הישראלית אלא גם באמנות בינלאומיות שישראל צד להן. בפסק הדין צוין גם כי במהלך חקירתם של עדי המשרד התברר כי הפערים נמשכו זמן ממושך, ואף לאחר שליבנה העלתה את טענותיה בנושא לא נעשה ניסיון ממשי לתקן את המצב. השופטת ציינה כי "התרשמנו שהתייחסות המעסיק לפניותיה של העובדת היתה מזלזלת, וניכר כי לא ננקטו צעדים ממשיים לבחינת טענותיה".

• כמה שווים חיים של בן אדם? 1 מיליארד דולר
• ישלם רק 21.6 אלף שקל מתוך חוב של 686 אלף
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• פיצוי של יותר מ-40 אלף ש' למשפחה שטיסתה בוטלה

בית הדין הורה לגלברט כהנא לשלם לליבנה הפרשי שכר בגין התקופה הרלוונטית, בתוספת פיצוי על עוגמת נפש. בנוסף, נקבע כי החברה תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובתה. מנגד, תביעת החברה נדחתה במלואה, תוך שהשופטת מציינת כי, "לא רק שלא הוכחה הפרת אמונים או שימוש פסול במידע עסקי, אלא שהתרשמנו כי הנתבעת פעלה בתום לב ובלב שלם".

אחת הסוגיות המרכזיות בפסק הדין עסקה בשאלה מהו "סוד מסחרי" בעולם הדיגיטלי של ימינו, שבו מידע רב נגיש לציבור באמצעים פשוטים. בית הדין הדגיש כי כדי שמידע ייחשב סוד מסחרי, יש להוכיח לא רק סודיות אלא גם מאמץ אקטיבי לשמור על הסוד - למשל באמצעות חוזים, סיסמאות או מנגנוני הגנה אחרים. "לא די בכך שהמעסיק יכריז על מידע כ'סודי' כדי שיזכה להגנה משפטית", נכתב בפסק הדין שפורסם. ביחס לחופש העיסוק, פסק הדין מהווה תזכורת נוספת לגישה העקבית של בתי הדין לעבודה, הרואים בזכות זו עיקרון-על. "אין זה ראוי כי מעסיק ישתמש בטענות סודיות כדי למנוע מעובד לשעבר לממש את ניסיונו המקצועי", קבעה השופטת.

הפסיקה הזו מצטרפת לשורה של פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות, שבהם דחו בתי הדין ניסיונות של מעסיקים להרחיב את תחולתן של התחייבויות אי-תחרות או לטעון לסודיות גורפת. בפועל, קובעים בתי הדין, רק מידע שהוא ייחודי, בלתי ידוע ונשמר בסוד באופן ממשי, ייחשב כזה שמצדיק הגנה משפטית.

בהיבט המגדרי, פסק הדין מצטרף לקו ברור שמחזק את חובת השוויון בשכר ומדגיש את אחריות המעסיקים לפעול ביוזמה לתיקון פערים. "שוויון בשכר אינו רק זכות אישית של העובדת אלא אינטרס חברתי וכלכלי מהמעלה הראשונה", כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי, "פערים מגדריים בשכר משמרים תפיסות מפלות ומקבעים נחיתות שאינה ראויה עוד בעידן הנוכחי".

עם מתן פסק הדין נדמה כי הסכסוך בין הצדדים הגיע לסיומו המשפטי, אך גם חשף סוגיות עקרוניות בעלות משמעות רחבה לשוק העבודה כולו. מצד אחד, הוא מזכיר למעסיקים כי אין די בטענות כלליות כדי למנוע תחרות מצד עובדים לשעבר; מצד שני, הוא מדגיש כי השוויון בין נשים וגברים בשכר אינו בגדר סיסמה בלבד, אלא עיקרון שמערכת המשפט אוכפת באופן פעיל.

אז מה בעצם נחשב סוד מסחרי?

סוד מסחרי הוא מידע ייחודי שחברה באמת שומרת עליו בסוד, כמו נוסחה, רשימת לקוחות סודית או שיטה ייחודית שאין גישה אליה מבחוץ. אם מדובר במידע שכל אחד יכול למצוא או להבין לבד, זה לא נחשב סוד.

למה בית הדין אמר שאין כאן סוד מסחרי?

כי המשרד לא הצליח להוכיח שהיה מדובר במידע סודי אמיתי. לא היו חוזים או מנגנוני שמירה מיוחדים, והמידע שעליו דיברו היה חלק מהעבודה היומיומית של ליבנה. השופטת אפילו כתבה שלא מספיק "להכריז על מידע כסודי" כדי לקבל הגנה משפטית.

ומה קרה עם התביעה של ליבנה עצמה?

היא דווקא התקבלה. בית הדין קבע שהיתה אפליה בשכר בין ליבנה לבין עובד גבר שעשה אותה עבודה בדיוק, ושאין שום סיבה עניינית לפער הזה.

איך ידעו שמדובר באפליה ולא סתם בשוני לגיטימי?

כי השניים היו באותו תפקיד, עם ותק דומה, עם אחריות זהה ולקוחות דומים, והפער בשכר היה גדול. המשרד לא הצליח להסביר למה. לא היה שום הבדל ממשי בניסיון או בתפקיד שיכול להצדיק את זה.

ליבנה באמת תבעה רק על השכר?

היא ביקשה גם פיצוי על עוגמת נפש, ובית הדין פסק לה סכום מסוים בנוסף להפרשי השכר.

זה אומר שמעסיקים לא יכולים לתבוע עובדים שעוזבים?

הם כן יכולים, אבל רק אם יש להם הוכחות אמיתיות שהעובד השתמש במידע סודי או פגע בעסק בדרך לא חוקית. סתם תחושת בגידה או תחרות לא מספיקה.

אם עובדת לשעבר מצליחה בתחום דומה, זה לא פוגע במעסיק הקודם?

אולי מבחינה עסקית זה לא נעים, אבל זה לגמרי חוקי כל עוד היא לא משתמשת במידע סודי. זה חלק מהתחרות החופשית בשוק.