ארבעה גופים, 60% מהעושר: כך באמת עובדת הכלכלה האיראנית

ארבעה גופים מחזיקים, לפי הערכות של בכירים לשעבר בטהראן, כ-60% מהעושר הלאומי של איראן, וכולם מדווחים למשרד המנהיג העליון במקום לממשלה או לפרלמנט: מטה ביצוע צו האימאם, מטה ח'אתם אל-אנביא של משמרות המהפכה, קרן אסתאן קודס רזאווי וקרן המוסתצ'עפין. ההיכרות עם ארבעת השמות האלה מסבירה על הכלכלה האיראנית יותר מכל טבלת צמיחה.

הבונייאדים, אותן קרנות דת וצדקה שירשו את רכוש המשטר הקודם אחרי מהפכת 1979, התנפחו עם השנים לכדי קונגלומרטים עסקיים לכל דבר. הם מחזיקים מפעלים, בנקים, קרקעות, חברות תרופות ורשתות מזון, נהנים מהקלות מס ויושבים מחוץ לפיקוח התקציבי הרגיל. אסתאן קודס רזאווי לבדה יושבת על קרקעות הקדש ששוויין מוערך בכ-20 מיליארד דולר, ופועלת בבנייה, בייצור רכב, בחקלאות, בכרייה ובפטרוכימיה.

הזרוע של משמרות המהפכה בנויה אחרת. ח'אתם אל-אנביא נפתחה ב-1989 כקבלן תשתיות והפכה לחברת אחזקות עם יותר מ-800 חברות רשומות בתוך איראן ומחוצה לה, ובשיא פעילותה היא צברה כ-1,700 חוזים ממשלתיים. חוזי הנפט שלה בלבד חצו את רף 25 מיליארד הדולר. הערכות מייחסות למשמרות שליטה בשליש ועד שני שלישים מהפעילות הכלכלית, והפער העצום בין ההערכות הוא עצמו נתון: מבנה הבעלות אטום מכדי לאפשר מדידה מסודרת.

שלושה שערי דולר, והרווח שנולד ביניהם

האזרח הרגיל פוגש את המערכת דרך שערי החליפין. שנים ארוכות ייבוא התרופות נעשה בשער מסובסד של כ-285 אלף ריאל לדולר, המזון עבר במערכת נימא סביב 468 אלף ריאל, ומכשירי חשמל וטלפונים נקנו בשער השוק החופשי. מי שהשיג הקצאה בשער הזול וגלגל את הסחורה במחירי השוק החופשי גרף מרווח של מאות אחוזים בלי לייצר דבר. הנשיא מסעוד פזשכיאן הודיע על ביטול ההקצאות המועדפות בטענה שהמנגנון הזין שחיתות ואי-שוויון, וההקצאה בשער 28,500 תומאן נזנחה בתחילת 2026. ההכרזה מטפלת בסימפטום, אבל הגישה להקצאות עצמן עדיין עוברת דרך רשת קשרים פלגית.

בשוק החופשי הדולר נסחר סביב 1.9 מיליון ריאל, אחרי שיא של כ-1.96 מיליון בחודש הנוכחי מול שפל של כ-1.53 מיליון שנרשם בתחילת הקיץ. האינפלציה השנתית טיפסה מעל 62%, מחירי המזון קפצו בכ-99%, וקרן המטבע מעריכה לשנה כולה שיעור סביב 69% לצד התכווצות של כ-6% בתוצר. הבנק המרכזי הנפיק שטר של 10 מיליון ריאל, הגדול בתולדות המדינה, ששווה כמה דולרים בודדים בקופה. המחיר החברתי כבר יצא לרחובות. להרחבה: איראן בוערת: גל מחאות כלכלי שוטף את המדינה.

הנפט נשאר העוגן שסוחב את כל השאר. הוא מספק כשני שלישים מהייצוא, וכל תנודה בהיקף המשלוחים מחלחלת ישירות לתקציב ולשער. סין היא הקונה כמעט הבלעדית, והמשלוחים אליה ירדו בחודש שעבר לכ-654 אלף חביות ביום, פחות ממחצית מהחודש שקדם לו. חלק גדול מהאספקה מגיע ממאגרים צפים על מכליות שעוגנות מול חופי אסיה, סידור שנועד לטשטש מוצא ולהקשות על אכיפה.

עקיפת הסנקציות התפתחה בינתיים לענף בפני עצמו: צי מכליות אפור שמכבה משדרים ומעביר מטענים בלב ים, חלפני כספים שמסלקים תשלומים דרך מדינות שלישיות, וזירות קריפטו מקומיות שמשמשות תחליף למערכת הבנקאית החסומה. משרד האוצר האמריקני הטיל סנקציות על נוביטקס, זירת המסחר הגדולה במדינה, בטענה שסייעה להזרים כספים עבור השלטון.

שוק העבודה מספר סיפור משלו. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עומד סביב 39.7%, כלומר רוב האוכלוסייה בגיל העבודה נמצאת מחוץ למעגל. אבטלת הצעירים הגיעה ל-21.2% בחורף האחרון, ובקרב נשים צעירות היא נגעה ב-34.9%. סגן שר העבודה מסר שכמיליון עובדים איבדו את מקום עבודתם בגלל נזק ישיר למפעלים, ומיליון נוספים נדחקו החוצה בגלי ההדף אצל ספקים, קמעונאים וחברות שירותים. שכר המינימום הרשמי נקבע על כ-166 מיליון ריאל לחודש, בעוד סל מחיה בסיסי מוערך בכ-450 מיליון, כיסוי של כ-37%. מהפער הזה נולדת ההגירה של רופאים, מהנדסים ומתכנתים.

הסקטור שגידלו וחנקו

הטכנולוגיה הייתה אמורה לשמש מוצא. דיג'יקאלה בנתה ענקית מסחר מקוון, סנאפ וטפסי הקימו תחבורה שיתופית, וטהראן טיפסה ב-20 מקומות במדד המערכות היזמיות העולמי. ואז הגיעה החסימה. הניתוק הארצי חצה 864 שעות, יותר מ-36 ימים ברציפות, כשהקישוריות צנחה לאחוז בודד מהרמה הרגילה. סנאפ דיווחה על צניחה של 80% בבקשות ועל אובדן הכנסות יומי של כ-357 אלף דולר, ודיג'יקאלה פיטרה כ-200 עובדים, כ-3% מכוח האדם שלה. להרחבה: ניתוק האינטרנט באיראן חצה 864 שעות: הארוך ביותר אי פעם.

• הנפט צונח 10% ביומיים - החודש התנודתי של הנפט והאם זה יימשך?
• משפט אחד מטהרן הפיל את הנפט ב-5%: ברנט חזר ל-92 דולר לחבית

הסטארטאפים ממחישים את הכלל הגדול: המשטר מרשה לסקטור לצמוח כל עוד הוא נשלט. הרשת הפנימית ממשיכה לעבוד גם כשהחיבור לעולם נסגר, וכך החברות המקומיות נשארות תלויות בתשתית ממשלתית ובנכונות של הרגולטור לפתוח את הברז.

ומה ישתנה אם הסנקציות יוסרו? ההיגיון הפשוט אומר שכסף יזרום פנימה, הריאל יתחזק והייבוא יוזל. אבל הצינורות שדרכם הכסף עובר יישארו אותם צינורות. מי שמחזיק היום בנמלים, במכסים, ברישיונות הייבוא ובחוזי התשתית ימשיך להחזיק בהם גם ביום שאחרי, והרווח מהפתיחה יתחלק לפי אותה מפת נאמנויות. הניסיון מ-2015 ממחיש את הבעיה: גל ההשקעות הזרות שהגיע אז נבלם במהירות, בין היתר מפני שמשקיעים התקשו לזהות מול מי בדיוק הם חותמים. להרחבה: למרות הסנקציות: איראן נהפכה ממבודדת לשחקן כלכלי עצמאי.

המבחן האמיתי ייערך במקום פחות זוהר מהסכם גרעין: האם הקצאת מטבע החוץ תעבור למנגנון אחיד ושקוף, האם חברות בשליטת המשמרות ייחשפו לתחרות אמיתית במכרזים, והאם צעיר בטהראן יוכל להשיג משרה שמכסה סל מחיה בסיסי בזכות כישוריו. עד שהתשובות יתבררו, פתיחת השווקים עשויה לשנות את גודל העוגה הרבה יותר מאשר את זהות מי שחותך אותה.