מי יחליף את חמינאי, האם האופוזיציה תתחזק - על השינויים הצפויים בקרוב

אור ליום שבת, פתחו ארצות הברית וישראל במתקפה משולבת על איראן. ההנחה היא שהמבנה הכללי של המלחמה הכוללת שנפתחה סוכמו בין נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ובין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בביקור האחרון שלו בארצות הברית. הפרטים האופרטיביים סוכמו בין ראשי צה"ל למפקדי סנטקום בסדרת פגישות, חלקן חסויות, שנערכו לאחרונה הן בארה"ב והן בישראל. במאמר שכתבתי (היום שאחרי התקיפה באיראן; איך ייראה המזרח התיכון והאם זה טוב לישראל?) הצבעתי על מספר אפשרויות. 

מבין כולן נבחרה האפשרות השנייה - מתקפה של מתקנים ממשלתיים וצבאיים, תוך נטרול מהיר ככל האפשר של היכולת של משמרות המהפכה לירות על ישראל. עדיין נשמעות מעת לעת אזעקות ואנשי משה"מ (משמרות המהפכה מ.כ.) עדיין מצליחים לירות טילים לכיוון ישראל. גם מדינות אחרות באזור נפגעו, מה שגרם לחלק מהן לכל הפחות להצהיר על כוונתן להצטרף למתקפה על איראן. ואולם על מנת להבין למה בחרו ארצות הברית וישראל דווקא באופציה הזאת, חשוב להכיר את המבנה הפנימי באיראן. מהו מבנה השלטון הנוכחי? אילו גורמי אופוזיציה קיימים? למה האופוזיציה לא הצליחה לאורך ארבעים ושבע שנים לייצר אופציה ריאלית להחלפת השלטון? מה קרה לאחרונה ששינה את המפה? אילו שינויים צפויים באיראן ואיך עשוי להיראות השלטון במדינה? למה נמנעות ארצות הברית וישראל מתקיפה מאסיבית של מתקנים כלכליים, בדגש על מתקני נפט ושדות הנפט באיראן?

מבנה השלטון באיראן והאופוזיציה

מאז פברואר 1979, עת יצא השאה המנוח רזא פהלווי מאיראן לגלות, נבנה באיראן שלטון המבוסס כולו על ההנהגה של חכמי ההלכה. )בערבית: ولاية الفقيه - ולאית אלפקיה). באסלאם השיעי ה"מהדי", האמאם הנעלם, נתפס כמשיח שאמור לגאול את האסלאם ולהשליט את האסלאם על העולם. עד המהפכה באיראן, תפיסת העולם באסלאם השיעי (בדומה לאסלאם הסוני) הייתה ששליטת חכמי ההלכה הינה מוגבלת, אף שלא הייתה הסכמה מלארה בקשר לגבולות ההתנהלות של חכמי ההלכה. האיתוללא חומייני, ששלט באיראן עד אמצע 1989, שינה מהבסיס את התפיסה הזאת. על פי התפיסה החדשה חכמי הדת תופסים את השלטון בכללותו, והם אלה שאמורים וצריכים לשלוט בכל אחד מההיבטים השלטוניים, כמו גם בחיי האזרח הקטן. על מנת ליישם הלכה למעשה את תפיסת העולם הזאת, נוצר באיראן מבנה שלטוני התומך הלכה למעשה בכל היבטי השלטון. מדובר בהיבט כלכלי, צבאי, מדיני, אזרחי ואישי. שום דבר לא נעלם מעיני השלטון ושום דבר לא היה לכאורה מחוץ לתחומי השליטה שלו. מבנה השלטון שנוצר באיראן ועדיין תקף לכאורה הוא כדלקמן:

דרג ההנהגה העליון

בראשון המדינה עומד המנהיג העליון. עד מותו, בתאריך 03.06.1989, המנהיג העליון היה האייתוללא רוחאללא חומייני, שיחד עם יועציו בנה את מנגנוני המשטר שמתקיימים למעשה עד היום. המחליף שלו היה אלי ח'אמינאי, שחוסל בתחילת המתקפה הנוכחית. המנהיג העליון הוא הסמכות הדתית והפוליטית העליונה. הוא משמש גם כמפקד העליון של הכוחות המזוינים והוא אומר את המילה האחרונה בנושאי חוץ וביטחון, כמו גם בנושאי פנים ואפילו בהחלטות בנושאים אישיים. בעקבות מותו הוקמה מועצה זמנית המנהלת את סמכויות המנהיג עד לבחירת יורש קבוע. המועצה כוללת את מסעוד פזשכיאן נשיא המדינה, ע'ולאם-חוסיין מוחסני אג'אי שהוא ראש הרשות השופטת וכן את עלי-רזא אעראפי שהוא נציג "מועצת שומרי החוקה", שאמורה לכאורה לבחור את המנהיג הבא. עם חיסולו של ח'אמינאי, מי שנותן את הטון במשטר הוא עלי לאריג'אני - דמות מפתח במשטר האיראני, המשמש כיום בתפקיד מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי. יש שמועות הקניות על כך שלאריג'אני סולל את דרכו לתפקיד המנהיג העליון ואכן יזכה בו אם המשטר הקיים ישרוד.

• איראן לא אמרה את המילה האחרונה - "מלחמה תוך כשנתיים"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מוסדות פיקוח והכרעה

באיראן יש כמה מוסדות פיקוח, שאמורות לדאוג לכך ששום דבר שקורה באיראן לא יחמוק מעינם הפקוחה של אנשי הדת. כאמור לעיל, גם נשיא איראן "נבחר" על ידי העם, רק אחרי שבחירתו אושרה על ידי "מועצת שומרי החוקה" כפי שיוסבר להלן. ככלל, כל מוסדות הפיקוח נתונות לשליטת חכמי הדת ונועדו מלכתחילה לדאוג שאף גוף שלטוני לא יחמוק מעיניהם הפקוחה. אנשי הדת בכל אחד מהגופים להלן נאמנים להשקפת השלטון ולתפיסת העולם שלו. עם זאת, חשוב להבין ולדעת שלא כל אנשי הדת באיראן בפרט ובעולם השיעי בכלל אוחזים בהשקפה המחייבת שלטון חכמי ההלכה. ואולם אף אחד ממוסדות הפיקון וההכרעה לא כולל בתוכו אנשים כאלה, ותהא סמכותם הדתית אשר תהא.

מועצת שומרי החוקה: המעצה כאמור הינה גוף המורכב מ-12 חברים, מתוכם 6 אנשי דת ושישה משפטנים. תפקידה היחיד של המועצה הינו לאשר כל חוק שמתקבל בפרלמנט ולפסול מועמדים בבחירות לנשיאות ולפרלמנט שאינם נאמנים לערכי המהפכה. מי שלא אושר על ידה, לא יכול אפילו להגיש מועמדות לתפקיד הנשיא, שממילא עוקר זה מכבר מכל סמכות מעשית. בעבר נמנעה המועצה כאמור לאשרר את המועמדות של מוחמד אחמדינג'אד, שרצה להיבחר לתקופת כהונה נוספת בשנת 2024.

מועצת המומחים: מדובר בגוף שחברים בו 88 אנשי דת שנבחרים על ידי הציבור (שוב, לאחר סינון קפדני). תפקידם המרכזי כעת הוא בחירת המנהיג העליון הבא. בחירת המנהיג פירושה מתן סמכויות להנהגת-על, כפי שהאו לח'אמינאי עד חיסולו. לפיכך המשטר מקפיד למנות רק אנשים הנאמנים לעקרונות המשטר למועצה כאמור.

• מרכנתיל נותן החזר של 20% ללקוחות שתקועים בחו"ל
• המתמטיקה של הטילים: רחפנים ב-20 אלף דולר מול טילי הגנה במיליוני דולרים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• עד 5,000 שקל בשנה בחזרה לכיס: כך תיראה הקלת המס למשתכרים...

המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר(مجمع تشخیص مصلحت نظام): מדובר בגוף מייעץ למנהיג שתפקידו להכריע במחלוקות בין הפרלמנט למועצת שומרי החוקה. גם הגוף הזה ממונה על ידי המנהיג העליון, נתון לשליטתו ומקבל למעשה החלטות בהתאם לאינטרס ולכיוון שנקבע על ידיו.

עצם העובדה שמשטר נזקק ליותר מגוף אחד לפיקוח והכרעה, משקף את העובדה שיש לא מעט מחלוקות שמתגלעות או עשויות להתגלע בין מוסדות השלטון השונות. כיוון שכל הכרעה נועדה מראש לחזק את שליטת חכמי ההלכה במדינה, כל מוסדות הפיקוח כאמור מורכבים מאנשי דת הנאמנים לשלטון ולמטרותיו.

הרשות המבצעת

בראש הרשות המבצעת עומד נכון לעכשיו נשיא איראן מסעוד פזשכיאן הוא נבחר לתפקיד ביולי 2024, אחרי שמועמדותו אושרה על ידי מועצת שומרי החוקה ונערכו בחירות כלליות שאשררו את הבחירה. הנשיא עומד בראש הממשלה ואחראי על ניהול ענייני המדינה היומיומיים והכלכלה. עם זאת, הוא כפוף להנחיות המנהיג העליון ואין לו כל אפשרות לקבל החלטה הנוגדת את הנחיותיו. השמועות אומרות שבשלב כל שהוא בתקופה האחרונה ביקש פזשכיאן להתפטר מתפקידו, אבל בקשתו נדחתה מניה וביה, כך שאפילו להתפטר הוא איננו יכול. מעבר למעטה הפסדה, סמכויות הנשיא מוגבלות עד בלתי קיימות. הוא יותר מוציא לפועל ופחות יוזם. מתחתיו ניתן למצוא אנשי ביצוע, המוציאים לפועל את ההנחיות וההוראות שלו. אם פעולה מסוימת שהנשיא מבקש לבצע, נכונה ככל שתהיה, נדחית על ידי ההנהגה העליונה, הנשיא לא יכול ליישם אותה.  

הרשות המחוקקת

במקביל לרשות המבצעת ניתן למצוא את הרשות המחוקקת, שהיא המג'לס (הפרלמנט). המג'לס האיראני מונה 290 נציגים הנבחרים אחת ל-4 שנים. (אחרי שכל מועמד אושר מראש על ידי הגורמים המתאימים, כמובן). יו"ר המג'לס הנוכחי הוא מוחמד באקר קאליבאף, האיש הופיע באמצעי התקשורת באיראן מספר פעמים אחרי חיסון ח'אמינאי ואיים על כל מי שרק יכל. סמכויותיו מוגבלות מאד ותפקידו הוא טקסי וקשור בעיקר בניהול "בית הנבחרים" האיראני. עם זאת, עם חיסול מנהיג איראן, הפך קאליבאף לחבר במועצה שאמורה לכאורה להשפיע על בחירת המנהיג העליון הבא.

גופי צבא וביטחון

משמרות המהפכה: משמרות המהפכה הם זרוע צבאית רבת עוצמה הכפופה ישירות למנהיג העליון. למשה"מ השפעה אדירה לא רק בתחום הביטחוני, אלא גם בכלכלה ובמדיניות החוץ של איראן. מאז הקמת הגוף הזה, הקפידו ראשיו לבחור ולגייס לשורותיו אך ורק אנשים בעלי אוריינטציה דתית ונאמנות מוחלטת לשלטון, לשאיפותיו ולמטותיו. מנגד, כלי מי שחבר במשמרות המהפכה מקבל מהמדינה חיבות כלכלי ומעמדי כזה שהופך אותו לחסין למעשה בפני כלל הבעיות הכלכליות באיראן.  משמרות המהפכה הן אלה שאמונים על דיכוי הפגנות ועל שרידות השלטון בכלל. בקרב מומחים לאיראן מוסכמת הדעה שכל עוד משמרות המהפכה מתפקדים, השלטון לא יקרוס. זאת הסיבה שבמסגרת החיסולים שבוצעו באיראן היו ניסיונות רבים לפגוע בבכירים במשמרות המהפכה. 

ההערכה היא שאכן אירעה פגיעה חמורה בפיקוד והשליטה במשה"מ. עם זאת, ירי הטילים לעבר ישראל עדיין נמשך, מה שמרמז על המחויבות למטרה של חלק משמעותי מאלה המסוגלים לייצר ירי לעבר ישראל ולעבר מדינות שונות באזור. במהלך השנים היו נציגי משה"מ מעורבים גם בפעולות חתרניות בלבנון ובאזורים אחרים במזרח התיכון. במשמרות המהפכה משרתים על פי ההערכות קרוב למאתיים אלף איש, שהם ובני משפחותיהם נהנים מתנאי מחיה שהאזרח האיראני הממוצע יכול רק לחלום עליהם. כוחות היבשה של משה"מ מונים מעל 150,000 איש. כוח קודס של המשמרות מונה על פי ההערכות 5,000 - 15,000 איש, והוא האחראי על פעולות המשה"מ בחו"ל כולל לבנון, תימן ועוד. מדובר ביחידת עלית שתקצר היריעה מלתאר את הפעולות ההרסניות שלה בכל רחבי העולם. 

הצי של משמרות המהפכה מונה עד 20,000 איש, ואילו חיל האוויר והחלל מונה 15,000 איש. חיל האוויר והחלל הוא גם האחראי על ירי רקטות בליסטיות ואחרות, הן על ישראל והן על מטרות אחרות באזור. בנוסף, אנשי כוח קודס אחראים על הכשרת לוחמים מקומיים, כולל לוחמי חיזבאללה בלבנון. על פי הסברה, מאז תחילת העימות עם איראן, חיזבאללה נשלט למעשה על  ידי נציג של משה"מ. למרות זאת, רק בתאריך 02.03.2026, שלושה ימים אחרי פרוף המלחמה, הצטרפו כוחות חיזבאללה לראשונה לעימות.

בסיג': מדובר בכוח שעיקרו אנשי מילואים. בשגרה, הכוח הזה מונה 90,000 איש, עם יכולת לגייס בעת הצורך מאות אלפי אנשים הנמנים עם כוחות המילואים שלו. יחד עם זאת, ידוע על רבים הנמנים עם הבסיג', העושים זאת רק על מנת לקבל תעודת חבר המקנה להם זכויות כלכליות והטבות אחרות. הבסיג' נשלט למעשה על ידי משמרות המהפכה.

הצבא הסדיר: הצבא הסדיר של איראן מונה, על פי ההערכות, כ 400,000 איש. הוא מחולק בין חיל היבשה, חיל האוויר, חיל היום והגנה אווירית. עד לעליית ח'ומייני לשלטון, הצבה הסדיר היה המשענת העיקרית של השלטון. ואולם מרגע שראשי הצבא הפנו עורף לשאה, לא היה לו סיכוי לאחוז בשלטון והוא ברח מאיראן. ואולם למרות התרומה שלהם לעליית האייתולות לשלטון, נחשדו אנשי הצבא וראשיהם לאורך כל העשורים האחרונים בהעדר נאמנות לשלטון. הצבא אמנם לא פורק, אבל האייתולות הקימו את משמרות המהפכה ואת הבסיג', שהחברות בהם מתבססת על נאמנות מלאה לשלטון ורק אחר כך על מקצועיות צבאית. התקציבים של הצבא מצומצמים והתפקידים שלו מוגבלים. באיראן ידוע על לא לעט מקרים שבהם גם קציני צבא בכירים נזקקים לסיוע כלכלי ומשפחותיהם רעבות ללחם. עם זאת, מאד יכול להיות שאותו צבא שהוזנח יהיה זה שיוכל לקחת את השלטון בעת הצורך.

למה האופוזיציה לא הצליחה לייצר אופציה ריאלית להחלפת השלטון ומה שינה את המצב

לאורך כל תקופת השלטון של חכמי הדת היו באיראן גופי וארגוני אופוזיציה שלחמו נגד השלטון. חלק מהם פעלו ועדיין פועלים מחוץ לאיראן וחלק פועלים בתוכה. עם זאת, הדבר הבולט ביותר שאפשר להגיד על האופוזיציה באיראן הוא העדר שיתוף הפעולה ביניהם, שלא לדבר על איבה אידיאולוגית, גזעית או דתית. בהקשר הזה חשוב להבין שאיראן מורכבת מסוגי אוכלוסייה שונים: הפרסים מהווים 61% מהאוכלוסיה, ומרוכזים בעיקר במרכז המדינה. האזרים (בחלק הנשלט ע"י איראן) מונים 16% מהאוכלוסיה. (הנשיא ח'אמינאי היה אזארי). הכורדים (בחלק האיראני של כורדיסטן) מונים 10%, ואילו הלורים, הבלוצ'ים, הערבים ואחרים מונים 2% - 3% כל אחד. 

עד לאחרונה, כל גוף אופוזיציוני פעל בעיקר למען אינטרס מקומי, והשלטונות באיראן ידעו להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. מעולם לא הייתה פעילות משותפת ומעולם לא קם מנהיג שהיה מקובל על כל חלקי איראן. אסל באירועים האחרונים חל שינוי משמעותי בסנטימנט הכללי, שהפך את בנו של השאה הגולה, רזא פהלאווי, למנהיג הבלתי מעורער של המהפכה שבדרך. באמצעות האינטרנט ובאמצעים אחרים הוא מנחה את המפגינים ומעודד אותם והוא נהנה גם מאמונם של נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ ושל בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. 

רזא פהלאווי ביקר לא אחת בישראל וזוכה להכרה ולשת"פ מצד ישראל. כלל לא ברור אם הוא אכן יחזור לאיראן ואם וכאשר יחזור, מה הסמכויות שתהיינה לו. אבל מה שברור הוא שהוא היחיד הזוכה לתמיכה משמעותית, וגם זה הישג במדינה שאזרחיה לא בהכרח מאוחדים מאחורי מטרה אחת. למיטב ידיעתי הצנועה, מה ששינה את המצב באופוזיציה האיראנית הוא התובנה שרק אחדות תוכל להביא להחלפת השלטון. משזוהתה מגמת השינוי, יכלו ישראל וארצות הברית להתחיל פעילות אינטנסיבית שהמטרה שלה, הגם שלא הוצהר עליה במפורש, היא החלפת השלטון הקיים.    

אילו שינויים צפויים באיראן ואיך עשוי להיראות השלטון במדינה

על פי המצב באיראן נראה שהיציבות של שלטון האייתולות נפגעה פגיעה אנושה. ההרג הנרחב שבצעו משמרות המהפכה בינואר השנה גרם לחלק הארי מתושבי איראן להגיע לתובנה שהשלטון הזה צריך ללכת הביתה. נכון לעכשיו אזרחי איראן מתמקדים ברצון להפיל את השלטון ולאו דווקא במה שיקרה לאחר מכן. עם זאת, חשוב להבין שאזרחי איראן אינם דומים לאזרחים בשום מדינה במזרח התיכון. הפרסים, כמו גם המיעוטים האחרים החיים באיראן, הם משכילים, דעתניים וכאלה שלא בקלות יפלו קורבן לשליט שינסה להשתלט עליהם בכוח. אחוז גבוה מאד מהם בעלי השכלה אקדמית, בדגש על טכנולוגיה, הנדסה, מחשוב ותעשייה ופחות על מה שנהוג לקרוא לו "מדעי הרוח". הם בעלי תודעה דמוקרטית וניסיון מצטבר של אלפי שנים, שעשוי לסייע להם להימנע מטעויות זהות לטעות שנעשתה בשנת 1979 והביאה לעליית האייתולות לשלטון. בהקשר הזה חשוב לציין שהאייתולות עלו לשלטון בסיוע מפלגת "טודה" הקומוניסטית, אבל זמן קצר אחר כך הם דאגו לחסל פיזית את כל המתנגדים שלהם והשלימו במהירות את ההשתלטות על איראן. מה שאכן אפשר לומר הוא שרזא פהלווי התווה כמה עקרונות שעשויים להשפיע על אופי השלטון. אבל עם זאת הוא נמנע מלקבוע מה יהיה אופי השלטון וצורת השלטון הסופית באיראן. הוא גורס שצורת השלטון צריכה להיקבע המשאל עם, שייערך זמן קצר אחרי החלפת השלטון באיראן. אבל הוא גם הציב עקרונות שיהיו אבן דרך בקביעת השלטון העתידי:

·         דמוקרטיה חילונית: פהלווי מדגיש בכל שיחה בנושא שהשלטון הבא חייב להיות דמוקרטי ומבוסס על הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. פהלווי חי כל חייו במערב וניכרת ההשפעה המערבית הדמוקרטית על ההשקפה שלו בנושא.

·         מלוכה חוקתית או רפובליקה: בנו של השאה המודח הבהיר שביום שאחרי קריסת המשטר, העם יצטרך לבחור בין שני מודלים דמוקרטיים - מלוכה חוקתית (בדומה לבריטניה או שוודיה) או רפובליקה דמוקרטית שלא תעמוד בראשה דמות סמכותית כמו שאה, נסיך, מלך וכיוצא באלה. האם זה באמת אפשרי? רק ימים יגידו.

·         תפקידו האישי: רזא פהלווי הצהיר שוב ושוב כי הוא אינו שואף לכתר או לנשיאות ולא מעוניין בתפקיד שלטוני קבוע. בכל פעם שנשאל, הוא הגדיר את עצמו כסוג של "מנהיג מעבר" זמני בלבד, שתפקידו להוביל את המדינה לבחירות ראשונות ואז לפרוש מהחיים הפוליטיים. למרות האהדה הטבעית שאני רוחש לאיש הזה, והתובנה שהוא ככל הנראה זה שבידיו המפתח לשינוי באיראן, קשה לי להימנע ממידה מסוימת של פקפוק בכנות הכוונות שלו.

·         שמירה על עקרונות יסוד: פהלווי דורש לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של איראן, על שוויון זכויות לכל האזרחים (ללא קשר לדת או מוצא אתני) ועל חופש הפרט. הוא חוזר על העקרונות הללו בכל פעם שהוא מתייחס לשלטון העתידי באיראן. עם זאת, קשה עד בלתי אפשרי לחזות את המגמות שעלולות להתפתח אם וכאשר יתחלף השלטון באיראן. נכון לעכשיו, מומחים לאיראן סבורים שהאוכלוסייה באיראן על כל חלקיה אינה שואפת בהכרח לפרק את המדינה אלא רק לשנות את השלטון. עם זאת, יש החושבים שבהעדר שלטון מרכזי חזק המיטיב עם כלל האוכלוסייה איראן אכן תתפרק לגורמים.

במסגרת תוכניתו העתידית, רזא פהלווי מציע להקים ממשלת מומחים טכנוקרטית, שתתפקד כממשלת מעבר ותנהל את המדינה בחודשים הראשונים לאחר נפילת המשטר. זאת עד לגיבוש חוקה חדשה וביצוע בחירות שיקבעו את אופי השלטון. האם כל זה אפשרי? אין לדעת, ואולם מה שברור הוא שכל אופציה אחרת תהיה טובה יותר לאיראני הממוצע מהמשך השלטון הקיים.

למה נמנעות ארצות הברית וישראל מתקיפה מאסיבית של מתקנים כלכליים באיראן

אחד הדברים המעניינים שיש לשים אליהם לב הוא שגם ישראל וגם ארה"ב נמנעות ככל האפשר מלפגוע בכלכלת איראן, באמצעי הפקת הנפט ובכל מה שעשוי לסייע לאיראן לחזור במהירות לתפקוד כלכלי תקין. זאת במטרה לסייע לתושבי איראן לקחת את גורלם בידם ולשוב לחיים כלכליים, חברתיים ומדיניים תקינים, אחרי 47 שנים של שלטון חשוך ואפל שאכזריותו לא יודעת שבעה. בנוסף, העדר הפגיעה בתשתיות באיראן, למעט בכל מה שקשור למשטר, משתלבת היטב במדיניות הגלובלית של הנשיא טראמפ וברצון שלו לשלוט, או לכל הפחות לייצר השפעה מכרעת על מקורות האנרגיה הקיימים בעולם (ככה מחירי הנפט יקרסו לכיוון ה-40 דולר). 

כבר כעת ברור שארצות הברית שולטת הלכה למעשה בנפט שמיוצא מוונצואלה, וכך יהיה ככל הנראה גם באיראן. לא ברור אם השליטה בנפט האיראני ע"י ארה"ב תהיה ישירה, או באמצעות חברות הפקה משותפות שיוקמו בין חברות נפט אמריקאיות לבן ממשלת איראן. מה שברור הוא שמחירי הנפט, שנמצאים בעליה חדה, עשויים לצנוח מרגע שתפחת הסכנה הן להפקת הנפט והן לנתיבי הנפט. בנוסף, הסרת הסנקציות עשויה לגרום לכך שאיראן תייצא נפט מבלי להתחשב במגבלות שמטיל אופ"ק או אופ"ק +. המרוויחה הגדולה תהיה ארה"ב. המפסידות הגדולות תהיינה רוסיה וסין. הראשונה תפסיד הרבה כסף אם מחירי הנפט ירדו, והשנייה קבלה מאיראן נפט בפרוטות, ושלמה עבורו ביואן שאפשר לאיראן לבצע רכש גומלין רק ממנה.

אם השלטון באיראן אכן יתחלף, זאת תהיה בשורה טובה בראש וראשונה לעם האיראני, שסובל כבר 47 שנה. אבל זאת תהיה בשורה טובה גם למזרח התיכון וגם לעולם כעולו, שייפטר אחת ולתמיד מהחתרנות האיראנית שפגעה כמעט בכל מדינה ברחבי הגלובוס וחתרה באופן עקבי להשמדת ישראל.