העירייה רצתה לגבות חוב ארנונה של 67 אלף שקל, אבל זו הבעיה
עיריית רחובות תבעה תושבת עבור חובות מסי עירייה ל-2014-2010, אבל הגישה את התביעה רק ב-2022; הרשמת הבכירה נעמה פרס קבעה שהחובות התיישנו, וחסמה את הניסיון של העירייה להסתמך על פגישה אחת במשרדי העירייה כדי לאפס את השעון של ההתיישנות. לדבריה, "הרשות אינה
יכולה לגלגל לפתחו של האזרח את תוצאות מחדליה"
כמעט 67 אלף שקל - זה הסכום שעיריית רחובות ניסתה לגבות מרינת כהן, תושבת העיר, עבור חובות ארנונה שהצטברו לכאורה בין 2010 ל-2014. הבעיה? העירייה לקחה את הזמן שלה. הרבה זמן. התביעה הוגשה רק בספטמבר 2022, כלומר בין שמונה ל-12 שנים אחרי שנוצרו החובות. בפסק דין שניתן באחרונה, קבעה הרשמת הבכירה נעמה פרס בבית משפט השלום ברחובות שדין התביעה להידחות - החובות התיישנו, ואין מה לעשות.
הסיפור הזה מתחיל עם זוג, רינת כהן ובעלה כפיר כהן, שהיו רשומים כמחזיקים בנכסים ברחובות. כפיר נכנס להליכי פשיטת רגל כבר בינואר 2013, וביוני 2015 קיבל צו הפטר חלוט שמחק את כל חובותיו - כולל החובות לעירייה. כך נותרה רינת כהן לבדה כנתבעת.
כהן טענה שהיא עזבה את הנכס ברחובות ועברה עם ילדיה לבת ים עוד במהלך התקופה שבה הצטברו החובות, על רקע יחסים עכורים עם בעלה. היא אפילו הגישה תביעת גירושים נגדו בינואר 2014. אבל - והנקודה הזו חשובה - היא מעולם לא הודיעה לעירייה שהיא לא מחזיקה יותר בנכסים, ולבסוף היא ובעלה כלל לא התגרשו וממשיכים לחיות יחד.
הקרב המשפטי העיקרי התנהל סביב שאלה אחת: האם החובות התיישנו? חוק ההתיישנות קובע תקופה של שבע שנים, ורינת כהן טענה, בהסתמך על הלכת פרידמן של בית המשפט העליון, שהעירייה פשוט איחרה. ההלכה הזו קובעת שהליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מקומית לא עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי - מדובר בשני מסלולים נפרדים.
הודאה בחוב?
העירייה ניסתה שני מסלולים כדי להציל את התביעה. הראשון, סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שמאפשר איפוס של מרוץ ההתיישנות כשהנתבע מודה בחוב או מבצע תשלום חלקי. העירייה הצביעה על פגישה שהתקיימה במשרדיה ב-2021, שבה נכחו רינת כהן ובעלה וביקשו להסיר עיקול מנהלי מחשבון הבנק שלה. העירייה טענה שזה מהווה הודאה בחוב.
הרשמת פרס לא קיבלה את הטענה הזאת. היא קבעה שפנייה להסרת עיקול היא ניסיון להיחלץ מסנקציה, ולא הכרה בחוב. כדי לאפס את מרוץ ההתיישנות, כך כתבה, נדרשת הודאה "ברורה, מפורשת ומהותית" מצד הנתבעת עצמה, ולא מגעים שניהל בעלה עם העירייה. הרשמת הוסיפה שהעירייה לא הציגה שום מסמך חתום על ידי הנתבעת המהווה הודאה בחובות, ואף לא הוכיחה שרינת כהן עצמה שילמה תשלומים על חשבון החוב.
המסלול השני של העירייה היה לטעון שכהן מנועה מלהעלות טענת התיישנות לפי עקרון תום הלב, מכיוון שהיא יצרה מצג כאילו היא מתכוונת להסדיר את החובות. גם כאן בית המשפט דחה את הטענה. הרשמת פרס הזכירה שחסימת זכות סטטוטורית להעלאת טענת התיישנות היא "צעד חריג השמור למקרים קיצוניים בלבד", וכי דווקא העירייה היא זו שנמנעה שנים ארוכות מלנקוט הליכים כנגד הנתבעת.
מחדל בתיעוד
ואולי הנקודה החדה ביותר בפסק הדין נוגעת לתיעוד, או ליתר דיוק להיעדרו. בעוד שהחוב עצמו מתועד בספרי העירייה, ההתנהלות מול כהן וההסכמות הנטענות לא תועדו כלל. הרשמת ציינה שהעירייה בחרה להסיר את העיקול המנהלי מחשבון הבנק של הנתבעת בלי לעגן זאת בהסדר חוב חתום ומפורש, ובכך נטלה על עצמה את הסיכון. בית המשפט הסתמך גם על פסיקה קודמת שקבעה שרשות ציבורית לא יכולה להטיל על האזרח את תוצאות מחדליה בתיעוד.
התביעה נדחתה, ותיק ההוצאה לפועל נסגר. ואף שבית המשפט ציין שכהן יצרה מצג כאילו היא מעוניינת להסדיר את החובות בעוד שבפועל לא התכוונה לכך באמת, לנוכח השיהוי הניכר מצד העירייה, נקבע שכל צד ישא בהוצאותיו.
התיק הזה מצטרף לשורה של פסקי דין שמזכירים לרשויות המקומיות כלל פשוט: אם יש לכם טענות כספיות כלפי אזרח, אל תחכו. שעון ההתיישנות לא מחכה לאף אחד, גם לא לעירייה.
