ייבא יצירה של סלבדור דאלי וטען שהיא שווה רק אלף דולר כדי להתחמק ממס
סוחר אמנות מת"א נחשד שניסה להבריח יצירות של דאלי ואקסטר תוך הצהרה כוזבת - אחת מהן מוצעת באתרו ב-280 אלף דולר
סוחר אמנות מתל-אביב חשוד ביבוא יצירות אמנות יקרות תוך הצהרה על שווי נמוך כדי להתחמק מתשלום מס - פסל מנורה שיוצר על ידי האמן הספרדי הנודע סלבדור דאלי, וציור של הציירת הרוסית-צרפתייה אלכסנדרה אקסטר, ניצבים במרכז חקירה שמנהלת רשות המסים, באמצעות יס"מ מכס
נתב"ג ויחידת יהלום, בחשד לניסיון להתחמק ממס על ידי הגשת הצהרת יבוא כוזבת. החשוד הוא יבואן בשם שחר שטרית, המנהל את בית המכירות "המרסייט" בתל-אביב. החשוד ייבא את שני חפצי האמנות והצהיר כי שוויו של פסל המנורה הוא 1,100 אירו ושווי של הציור הוא 150 אירו. על סמך
הצהרה זו חויב במע"מ בעת היבוא.
הציור שיובא; קרדיט: דוברות רשות המסים
הצהרת היבוא נשלחה לבדיקה של שמאית המתמחה בהערכת שווי שחפצי אמנות, אשר זיהתה את פסל המנורה כאחד מ-8 עותקים קיימים של "פסל השלום" שנוצר על ידי
סלבדור דאלי. גרסה גדולה של פסל זה ניצבת בכניסה לטרמינל 3 של נמל התעופה בן גוריון. על פי הערכתה של השמאית, שווי הפסל הינו 150 אלף דולר. עוד ציינה השמאית כי בית המכירות "המרסייט" עצמו, שאותו מנהל כאמור היבואן, מציע למכירה פומבית אשר תתחיל בסוף השבוע הקרוב פסל
זהה, החשוד כי הוא אותו פסל שיובא, במחיר התחלתי של 280 אלף דולר. בדיקת השמאית בנוגע לציור שהוצהר כי שוויו 150 אירו, העלתה כי מדובר בציור מקורי של הציירת אלכסנדרה אקסטר, אשר שוויו מוערך ב-156 אלף אירו. גם ציור זה מוצע למכירה פומבית אשר תתחיל בסוף השבוע הקרוב
באתר בית המכירות "המרסייט".
הפסל שיובא; קרדיט: דוברות רשות המסים
- בקרוב? ההחלטה שעלולה לעלות למדינה מאות מיליונים
- בעלי סוכנות רכב חשודים כי התחמקו מתשלום מס בסך עשרות מיליוני שקלים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מהחקירה עולה חשד כי היבואן שחר שטרית הוא המנהל בפועל של בית המכירות "המרסייט", שאביו הוא בעל מניות בו וגיסתו רשומה בו כדירקטורית. עוד עולה חשד
כי היבואן ביצע עשרות משלוחי יבוא ויצוא של חפצי אומנות בעבר בערכים נמוכים ולא ראליים, ואף ביצע עשרות מכירות ועסקאות שלא דווחו לרשות המסים. לחשוד אין רישום במערכי המס בשל הליכי כינוס נכסים - כך טענו ברשות המסים, אך מסתבר שלחשוד אין הליכים בכינוס נכסים, כך עולה
מבדיקת הנישום במערכות של הרשויות. החשוד שוחרר בתנאים מגבילים על ידי בית משפט השלום בראשון לציון וחקירתו נמשכת.
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherהעליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת
המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות
בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב
בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.
המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.
ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.
"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"
העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.
- כולם בחו"ל? לא בדיוק. יותר אנשים בנופש במלונות מאשר לפני הקורונה
- בוקינג: הכתה את תחזיות האנליסטים בשורה העליונה והתחתונה; עולה 4%
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".
נפגע בתאונה וקיבל מימון לחדר פרטי במוסד סיעודי - לכל חייו
גבר ערירי שנפגע קשות לאחר שנדרס במעבר חציה על ידי אופנוע עבר למוסד סיעודי עקב נכות כמעט מלאה. הפול ניסתה לטעון כי עליו לגור בחדר זוגי ואף לשכור דירה מונגשת כדי להקטין את נזקיו, אך בית המשפט דחה את טענותיה. השופט קבע כי, “האלטרנטיבה המתאימה והראויה ביותר
לתובע הינה אשפוז במוסד סיעודי עד סוף חייו”, והורה לפול לממן את חדרו הפרטי במלואו ובאופן שוטף
הבוקר שבו השתנו חייו של התובע, גבר ערירי כבן 71, התחיל כמו כל יום אחר. הוא חצה את הכביש, לבדו, כשהאופנוע שהגיח לפתע פגע בו בעוצמה ושלח אותו אל רצפת האספלט. מאז אותו רגע, שנצרב היטב בתודעתו, הוא לא שב עוד לחיים שהכיר. את השבועות שאחר כך העביר בבתי חולים, בין ניתוחים, טיפולי שיקום ומאבק כמעט יומיומי לחזור ולשלוט בגופו. ואולם השיקום לא הגיע, ומאז הוא מתגורר במוסד הסיעודי גיל־עד שבבית החולים תל השומר - בתחילה בחדר זוגי, ובהמשך בחדר פרטי, שבו הוא שוהה עד היום.
פסק הדין החדש של בית משפט השלום ברמלה, שניתן בידי השופט זיוון אלימי, מציג תמונה כואבת אך גם תקדימית במידת מה: חברת הפול (המאגר לביטוח רכב חובה) ניסתה במשך תקופה ארוכה להימנע ממימון מלא של שהות התובע במוסד הסיעודי, ובייחוד מהחדר הפרטי שבו הוא שוהה. אלא שבית המשפט לא קיבל אף אחת מטענותיה, וחייב אותה לשאת במימון לכל ימי חייו של התובע, לפי העלות המשתנה של חדר יחיד, ישירות למוסד עצמו. מדובר בהחלטה שמחדדת את חובתה של המבטחת להעמיד לנפגע את התנאים שיאפשרו לו חיים בכבוד, גם כשמדובר בנפגע ערירי, ללא משפחה וללא מסגרת תומכת.
השופט אלימי הבהיר כבר בראשית פסק הדין כי הנתבעת, הפול, מודה באחריותה לתאונה, ולכן הדיון התמקד אך ורק בשיעור נזקיו של התובע ובצרכיו לשארית חייו. הפגיעה היתה קשה במיוחד. כפי שנכתב במסמכי בית החולים, מדובר היה ב"חבלה רב־איברית", שבעקבותיה עבר התובע ניתוחים, ובהמשך נזקק לשיקום ממושך. מומחה האורתופדיה מטעם בית המשפט, ד"ר יוסף לייטנר, קבע בתחילה נכות של 80% ברגל שמאל ועוד 10% בכתף. ואולם בבדיקה מאוחרת שנערכה לאחר ניתוח נוסף, החמיר מצבו. לייטנר ציין בחוות דעתו כי שרירי השוק השמאלית "מנוונים וכף הרגל תלויה בתנוחת CAVUS ללא יכולת ליישר אותה", וקבע נכות של 90% ברגל שמאל. בית המשפט אימץ את קביעת המומחה כלשונה וקבע את נכותו הרפואית הכוללת של התובע על לא פחות מ-91%.
תמונה עגומה לגבי התפקוד היומיומי
במקביל, התבררה הסוגיה המורכבת של תוחלת חייו. מאחר שהתובע חלה בעבר במחלת סרטן, מינה בית המשפט מומחים בתחומי האונקולוגיה והרפואה הפנימית, שנדרשו לקבוע האם מחלות הרקע שלו מקצרות את חייו. ד"ר קטן קבע כי הסרטן שממנו סבל ב-2007 “לא גרם לנכות או קיצור כלשהו בתוחלת חייו”. פרופ' משה וינטרוב, מומחה ברפואה פנימית, סבר כי רק היותו של התובע מעשן מקטין את תוחלת חייו, והעריך קיצור של 4.9 שנים. השופט אלימי אימץ גם את חוות הדעת הזו, וקבע כי התובע, בן 75 ושמונה חודשים במועד כתיבת פסק הדין, צפוי להגיע לגיל 83 וחודש.
- הבדיקה הסתיימה בקטיעת אצבע - האם זו תאונת דרכים?
- כלל סירבה - נהג משאית יקבל בכל זאת 190 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שנקבעו הנתונים הרפואיים, נדרש בית המשפט לבחון את תפקודו היומיומי של התובע. כאן התבררה תמונה עגומה עוד יותר. אחות המוסד הסיעודי, אתי פפיסמדוב, העידה כי התובע אינו יכול לבצע כמעט שום פעולה בסיסית ללא סיוע. לדבריה, הוא "ישן בלילה עם טיטול ועם פנרוז, מתקלח בסיוע אחות, זקוק לעזרה בקימה מהמיטה ובנעילת נעליים", ואינו יכול ללכת לבדו. גם מעבר פשוט מכסא הגלגלים למיטה מסכן אותו בנפילה. השופט תיאר את עדותה כ"קוהרנטית ואמינה", והוסיף כי מדובר באחות מקצועית ששיקפה את המציאות ללא כל הטיה. בתוך כך, ציין בית המשפט כי אף שהתובע עצמו ניסה בעבר להאמין שיוכל לשוב לעצמאות, בסופו של דבר ברור כי “מצבו של התובע אכן לא מאפשר לו לחזור ולהיות עצמאי”.
